בדין נישואי זונה לכהן לרב אברג'ל

[1] כלומר באותו מקום וללא חציצת קונדום וכיו"ב. כי במקרה ונעשתה הבעילה עם קונדום, היה בידינו עוד סניף לקולא, עיין יביע אומר ח"ג אבן העזר סימן ז שהביא דעות אלו וחלק עליהם.

[2] כוונת רבי אליעזר בדבריו לתרץ קושיה גדולה, כפי שנסביר. הנה מצינו במשנה בנדרים (צ:) "בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך וכו', חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת "טמאה אני לך" תביא ראיה לדבריה" ע"כ. מבואר, כי מעיקר הדין נאמנת אשה לומר שנבעלה לאחר ונאסרה על בעלה הכהן, ובאו חכמים ותקנו שלא להאמינה.

והדבר תמוה, שאישה זו אסורה לכל כהן בעולם משום שויא אנפשא חתיכה דאיסורא, ובכל זאת תהא מותרת לבעלה? ואף על פי שבגמרא נתבאר כי חוסר נאמנותה נובע מהחשש שנתנה עיניה באחר, אבל כיון שאסרה את עצמה, וטענה כי בגדה בבעלה, כיצד יתכן להכריחה לעשות איסור, וכמו שכתב הרשב"א "והיכי מאכילינן לה דבר האסור לה".

קושיה זו הטרידה ראשונים רבים שם בסוגיא, וביניהם התוס' הר"ן הרשב"א והריטב"א, ותירצו כמה תירוצים, ומהם, שכדי שלא תצא אשה מבעלה "בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה". וגם, שחכמים הפקיעו קידושיהם. וגם שברור שמשקרת.

תוספות וריטב"א והרשב"א מביאים את תירוצו של רבי אליעזר (ממיץ), שאין איסור זונה על הנבעלת אלא על הכהן (ראה לשון התוס' שם, ותירץ הרב רבי אליעזר, דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן, דודאי הוא מוזהר עליה, אבל היא אינה מוזהרת עליו, הלכך גם לדבריה אינה אסורה בו עכ"ל. וכ"כ חידושי הרשב"א (נדרים שם) ותירץ ה"ר אליעזר ז"ל וכו' ואין הזונה מוזהרת אלא הכהן הוא שמוזהר ע"כ).

ולדברי רבי אליעזר צריך לומר, שהאיסור שנאסרה אשה זו להנשא לכהנים אחר גירושיה הוא תקנה דרבנן.

עוד יש ללמוד מדברי הראשונים שם, שתירצו שחכמים עקרו דבר מן התורה, הגם שהודתה כי בגדה בו, כל זאת כדי למנוע יציאת אשה מבעלה. ומזה אנו למדים גודל המאמץ הנדרש להשקיע בסיוע לבריות הנקלעות למצוקה ומועקה בסגנון הנ"ל.

[3] לחיזוק נביא את דברי שו"ת מהרי"ט (חלק א סימן צב) שכתב "ולעניות דעתי משמע לי דכל שאין איסורא אלא מחמת הודאתה בלבד במילתא כל דהו שרינן לה".

[4] להלן בהמשך התשובה, מובאת תשובת הרב אברז'ל, ובה הוסיף והביא מחברים נוספים הסבורים כן. ואמנם בספר עטרת דבורה ח"א סימן ג, הביא חולקים על דין זה. אבל כבר מצינו בגמרא מקור לדברי הריב"ש ושאר מפרשים, שכן אמרו בגמרא (כתובות כד, ב – כה, א) שכהנים שאינם מיוחסים אינם אוכלים אלא בתרומה דרבנן, וכך פסק הרמב"ם (בהלכות תרומות פרק ו הלכה ב) "תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד".

והנה כפל הרמב"ם דבריו גם בהלכות איסורי ביאה (פרק כ הלכה א-ב) וכתב: "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם.

אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס. אי זהו כהן מיוחס כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה והוא הכהן ששימש על גבי המזבח, שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד, לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה ולא מן הסנהדרין ומעלה שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסין".

לעומת זאת מצינו שיטה מחמירה, והיא שיטת ערוך השולחן העתיד (סימן עא), וחזון איש (שביעית ה, יב), והם סבורים כי גם בימינו נחשבים הכהנים ודאי כהנים לכל דבר מן התורה. ולשיטתם, יתפרשו דברי הרמב"ם, שבימינו הכהנים אוכלים רק תרומה של דבריהם מצד חומרה וסלסול שנהגו הכהנים בעצמם, לאסור אכילת תרומה מן התורה, ולא מעיקר הדין.

אלא שכאמור חֶבל גדול של פוסקים לא סברו כך, וגם מדברי הרמב"ם יש להוכיח כי סתם כהנים בימינו אינם כהנים ודאי, כי אף שבהלכות תרומות יש מקום לפרש שזו רק חומרא בעלמא, אבל בהלכות איסורי ביאה אין מקום לפרש כן, כי שם סמך הרמב"ם דין אכילת תרומה לכהנים שבימינו [שאוכלים רק תרומה מדרבנן] לדיון בנשים הפסולות לכהונה. ונתכוין בזה לגלות ולהגדיר, שסתם כהנים שבימינו אינם מוחזקים כודאי כהנים אלא כספק כהנים, ומחמת טעם זה נמנעים מתרומה דאורייתא. וכיון שאינם כהנים ודאי, לא יתכן לפרש כי מניעתם מתרומה דאורייתא אינה אלא סלסול וחומרה יתירה.

וגם הרמ"א בשולחן ערוך פסק כדעה זו כי כתב באורח חיים סימן תנז סעיף ב

"יש אומרים שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן"

והטעם מוסבר בדרכי משה

וכתב מהר"י ווייל (שם) דעכשיו אין נותנים חלה לכהן קטן דלא מחזיקינן בזמן הזה לשום כהן ככהן ודאי:

לכן סבורני כי דעה זו שהכהנים בזמננו מוגדרים כהני ספק איננה דעה דחויה, אלא דעה רווחת, אף שאין הדבר מוסכם על הכל, וכפי שהאריך בזה הרב לביא בתשובתו (עטרת דבורה הנ"ל). ובזמן הזה ממש, אחר שנתבלבלו היוחסין מאד, על אחת כמה וכמה שיש להגדיר כהני זמנינו ככהני ספק.

ואין להקשות, כיצד איפה נושאים הכהנים את כפיהם ומברכים על פדיון הבן, והרי זה חשש ברכה לבטלה, כיון שדי בחזקת כהנים מדרבנן כדי לומר ברכה על חיוב דרבנן.

[5] כך כתב הש"ך ביורה דעה סימן רמב, ואמנם החזון איש יורה דעה סימן קנ חלק עליו. אבל ראה גם מש"כ בשבת הארץ במבוא אות י של הרב קוק, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת יחיד אפילו בדאורייתא.

[6] אין תכלית הקושיא לערער או לדחות את דברי הריטב"א אלא לבארם. כי בכל מקרה, דברי הראשונים מקובלים עלינו אף אם לא נמצא פתרון לישוב הקושיות.

[7] וזו הכוונה "מפי השמועה". ומה שכתב הרמב"ם "האמור בתורה" היינו שלא נתפרש איסורה בתורה אלא הוא רק מקובל בידינו כהלכה למשה מסיני, שבכלל "זונה" האמורה בתורה נכללה גם הנבעלת לאסור לה. אבל כיון שדבר זה אינו מפורש בכתוב מתייחסים לאיסור זה כמו כל הלכה למשה מסיני.

[8] כך גם סבור הטור ביורה דעה סימן רצד, אלא שהבית יוסף חולק עליו.

[9] יש להעיר, שהריטב"א בקידושין סח ע"ב הביא בשם רבו, שישראלית שנבעלה לגוי מותרת לכהן גם מדרבנן. ואמנם לא הבאנו שיטה זו בגוף התשובה, כי נראה שהיא שיטה יחידה שלא נתקבלה כלל, ובכל זאת יש ללמוד ממנה שאין לאסור יותר מאיסור דרבנן, כדי שלא להרחיב את המחלוקת.