בישול עכו"ם בסופגניות

5. אם הדלקת יהודי מתירה בישולי עכו"ם

קולא זו נזכרה בגמרא רק לעניין היתר פת עכו"ם. ויש לברר ולבדוק, אם היא מועילה גם להתיר בישולי גויים, ונחלקו בזה גדולי עולם.

הטור כתב וזה לשונו (יורה דעה סימן קיג):

ולא אסרו אלא כשכל הבישול על ידי עובד גילולים. אבל היה תחלתו או סופו על ידי ישראל מותר, כיצד הניח עובד גילולים התבשיל על הגחלים, ובא ישראל וחתה בגחלים, מותר אף על פי שהיה מתבשל בלא חתוי. וכן אם הניח ישראל, ובא עובד גילולים וחתה מותר.

הרי כי הטור סבור, שלמרות שההיתר הנזכר בגמרא הוא רק בעניין פת נוכרי, הוא שייך ואקטואלי גם בעניין בישולי עכו"ם.

אכן ראשונים רבים, הביאם בית יוסף, לא הסכימו לשיטת הטור, כדברי הר"ן:

ודוקא בפת, לפי ששגירת התנור היא מלאכה מיוחדת בו, אבל בשאר תבשילין לא.

מבואר כי רק פת עכו"ם ניתן להתיר על ידי יהודי המחתה בגחלים, ולא תבשילים. וכשיטת הר"ן, סברו גם ריב"ש, רבנו יונה, הרשב"א, ועוד אחרים^[1].

בשולחן ערוך, פסק המחבר כשיטת הר"ן וסיעתו, ולא התיר תבשילי עכו"ם בהשלכת קיסם לאש, או אפילו חיתוי באש. אלא הנחת התבשיל על האש, היא בלבד יכולה להתיר. אולם הרמ"א אחז בשיטת הטור, והכריע שמספיקה הדלקת האש, ואפילו השלכת קיסם, כלשונם (שם סעיף ז):

אֵין שְׁגִירַת (פירוש, הבערה. וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ (יְחֶזְקֵאל לט, ט), תרגום – וִיהוֹן שַׁגְרִין) הַתַּנּוּר מוֹעֶלֶת אֶלָּא בְּפַת, אֲבָל בִּשְׁאָר הַמִּתְבַּשְּׁלִים אֵין שְׁגִירַת הַתַּנּוּר וְלֹא הַדְלָקַת הָאֵשׁ מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, אֶלָּא הַהַנָּחָה דַּוְקָא… הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּהַדְלָקַת הָאֵשׁ אוֹ חִתּוּי בְּגֶחָלִים מֵהָנֵי לְעִנְיַן בִּשּׁוּל כְּמוֹ לְעִנְיַן פַּת, וְכֵן נוֹהֲגִין. (הגהות ש"ד ובארוך ובמרדכי פא"מ). וַאֲפִלּוּ חִתּוּי בְּלֹא כַּוָּנָה מְהָנֵי וּמוֹעִיל (ממשמעות מהרא"י בהגהת ש"ד וכל בו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלוּ לֹא חִתָּה יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִשְׁלִיךְ שָׁם קֵיסָם, רַק שֶׁהַעוֹבֵד כּוֹכָבִים הִדְלִיק הָאֵשׁ מֵאֵשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שָׁרֵי…

מבחינה מעשית, יש כאן מחלוקת עצומה מאד.

הלא דבר מצוי הוא שמשגיח במסעדה, אינו מועסק בה יום שלם, כי זה עולה כסף רב. מה עושים, האשכנזים הנוהגים כדברי רמ"א, יכולים להסתפק בביקור קצר של המשגיח בשעות הבוקר, אז הוא בודק את המאכלים, בורר אורז, מוודא את ניקיון הירקות מחרקים, ומדליק להבת אש. לאחר מכן, אין צורך בנוכחותו, אפילו שהגויים יבשלו הכל. יתירה מזו, לפי הטור, הדלקת האש גם היא אינה נדרשת, אלא די לחתות בגחלים. ולפי היש אומרים שהביא רמ"א בסוף דבריו, אפילו נר קטן שהדליק, די בו, אם הגויים ידליקו ממנו את האש. אבל לפי הספרדים, הנוהגים כדברי המחבר, האוכל הזה לא כשר, אלא נאסר משום בישולי עכו"ם.

בנוגע לדין סופגנייה שטוגנה בידי גוי, אם היא מוגדרת תבשיל, והאש הודלקה על ידי יהודי, מותר לאשכנזים לאכול אותה. אבל לפי הספרדים, אסור לאכול אותה. מלבד אם המשגיח הניח את סיר הטיגון על האש, או שאחר הנחת מחבת הטיגון, הודלקה האש בידי יהודי. וכך כתב הרב חגי, במאמרו הנזכר.

[1].    הא לך מלוא לשונו של הבית יוסף שם:

      "והר"ן כתב גבי פת, ג' מלאכות יש בה, דאי שגר ישראל ואפה עובד גילולים שרי ודוקא בפת לפי ששגרת התנור הוא מלאכה מיוחד בו, אבל בשאר תבשילין לא. והכי מוכח כולה שמעתין, דאמרינן שופתת אשה קדרה, ואמרינן הניח ישראל בשר על גבי גחלים, ומשמע דהדלקת האש בלחוד, לא מהני. וכן כתבו הראשונים ז"ל ואין בדבר זה ספק כלל ע"כ. וכן נראה מדברי הרשב"א בסוף בית ג'. וכ"כ באגרת התשובה לה"ר יונה ז"ל, וכתב עוד ה"ר יונה שם, לא יתן העובד גילולים המחבת לתוך האש אפילו השליך ישראל עץ אחד בתנור, שאין התנור נכשר בהשלכת העץ, אלא לאפות הפת בלבד, אבל לא תבשיל. אלא צריך שיתן היהודי את המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל שם, ע"כ. ומשמע דלפי דבריהם, כל שכן דחיתוי באור לא מהני, וכן כתב הריב"ש בתשובה סימן תקי"ד וזה לשונו, כבר הסכימו כל המפרשים שאין שגירת התנור מועיל אלא בפת, אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומורדת, אלא ההנחה דוקא, עכ"ל".