בציעה בשבת על חלות מתוקות ואכילת חלה מתוקה בארוחה ובנסיעה במטוס

6. דיון בדבריהם

א. עיון בדברי המשנה ברורה

עתה נדון בדעה הסוברת כי אין לברך המוציא וברכת המזון עד שיאכל לא פחות מ-6 ביצים מהפת הבאה בכיסנין.

שיטה זו ביססה דבריה על מה שכתבו האגור ושבולי הלקט. אמנם לדעתי נראה, שאין ללמוד מראשונים אלו "שיעור קביעות סעודה", ראשית, משום שכלל לא עסקו בהגדרת כמות האוכל, אלא סייגו ותחמו את דין קביעת סעודה, שלא נתחדש לכל אכילת עראי, אלא רק לעת הארוחה. וסברא זו מפורשת בבית יוסף, כשנחלק עליהם, שם כתב:

"וליתא, אלא בין סעודת ערב ובוקר בין סעודת עראי, אם אכל שיעור שבני אדם קובעין עליו מיקרי קביעות, ואי לא לא, וכמו שנתבאר בסמוך בשם רבוותא".

מלבד זאת, הבית יוסף דחה דבריהם מהלכה. והסברא שנכתבה, שאכילה פחותה מ 6 ביצים אינה ארוחה, נראה שאולי זה היה נכון עבור אנשים העובדים עבודות פיזיות קשות, ועל כן נזקקו לאנרגיה רבה, אבל אנשים רגילים, די להם בארוחה שיש בה 230 גרם של פחמימות, שהן כמעט 1000 קלוריות, וזו כמות סבירה בהחלט לארוחה.

גם בגמרא משמע שהשיעור לצורך ברכת המוציא של פת הבאה בכיסנין, הוא כשיעור עירוב, כלשונה:

"רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא [חיתן את בנו אצל רב יהודה בר חביבא], אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי המוציא. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא? [מה היא המילה ציצי שאני שומע] דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו? – אמרי ליה: אין [כן]; דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. אמר להו: אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה: והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות – מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא! – שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו – לא" (ברכות מב, א).

רואים כי הגמרא צירפה יחד דין עירוב עם דין ברכת המוציא. משמע מזה, ששיעור עירוב הוא שיעור של קביעת סעודה. וכבר הבאנו לעיל מן השולחן ערוך, כי שיעור קביעות סעודה לעירוב הוא כ-3 או 4 ביצים, ולא כדעות שנקטו שזה 6 ביצים.

ב. הקושי בשיטת המגן אברהם

עתה נדון בדברי המגן אברהם (והאגרות משה), כי אינם תואמים ללשון המחבר, שכתב:

"פת הבאה בכיסנין, מברך עליו בורא מיני מזונות, ולאחריו, ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך בורא מיני מזונות, ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו ברכת המזון, אף על פי שלא ברך המוציא תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף על פי שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם" (קסח, ו).

הנה המחבר כתב אכל ממנו, משמע, שמתחשבים רק במה שאוכל מהפת בכיסנין, ולא מצרפים את המאכלים האחרים לחשבון.

עוד ניתן להקשות על שיטת מגן אברהם ואגרות משה, לאור מה שהסברנו. שלדברי חכמים יש שני תנאים בחיוב ברכת המזון, הא' שזה "ארץ", הב' שזה "משביע ומזין". ולפי זה, המצרף לפת הבאה בכיסנין תוספות רבות, ובפת עצמה אין שיעור שביעה, לא יברך ברכת המזון, כי אין התוספות שייכים לשבח ה"ארץ". ואם תטען שבכל אופן יש להחשיב אותם ולברך עליהם ברכת המזון, הרי זו היא שיטתו המהותית של רבי עקיבא, שדבריו נדחו להלכה.

ג. הסבר שיטת המגן אברהם

אמנם אחר העיון המתבקש, נראה להסביר וליישב שיטת המגן אברהם והאגרות משה.

א. לגבי הטענה שאין לנהוג כשיטת רבי עקיבא, כי אנו פוסקים שמברכים על לחם ולא כדבריו, נראה שהמגן אברהם והאגרות משה סברו כי יש מקום לסברתו של רבי עקיבא, ולא נדחו דבריו לגמרי, כי אם "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". הרי יש הגיון לברך ברכת המזון לאחר מילוי כריסו בסעודה שלימה. ואמנם להלכה נוקטים שאין לברך ברכת המזון אלא על מאכל שיש בו שבח ה"ארץ", הלכך, סעודה שנקבעה על פת הבאה בכיסנין, ובה יש גם שבח הארץ וגם סעודה, יש לברך ברכת המזון. ולא נדחו דברי רבי עקיבא מההלכה אלא באכילת דברים אחרים בלבד, כגון שֶׁלֶק (ברכות מד.).

בפסיקה זו אנו שומעים גם הד לדברי האגור ושבולי הלקט, שטענו כי אין לברך המוציא על פת הבאה בכיסנין אלא בארוחה. ואף שאין הלכה כמותם, והאוכל שיעור קביעות סעודה, שלא בארוחה, מברך ברכת המזון. אבל למדנו מדבריהם את גודל חשיבות סעודה, כלומר, כל כך חשובה היא ה"סעודה" שהיא זו המחייבת ברכת המזון. ואמנם הגיוני הדבר, להודות לבורא בברכת המזון שלימה על סעודה רצינית. ועל סמך זה, כאשר מזדמנת אכילה שיש בה גם "שבח הארץ" וגם "סעודה", אפשר לברך המוציא וברכת המזון.

ב. למרות הצדקת טיעוני המגן אברהם והאגרות משה, לא מצינו בדברי השולחן ערוך רמז לטענתם, לכן אין לסור מהכלל הפשוט, שהכל תלוי בכמות המאכל, והיא המשמעות הפשוטה. וזו דרכו של הרב עובדיה יוסף בפסיקה. ואמנם המגן אברהם העניק משקל גדול לסברא, וכיון שבשולחן ערוך לא דיבר מפורשות על הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין בתוך סעודה, אלא דיבר על מי שאוכל רק פת הבאה בכיסנין, זה מאפשר לחדש את הדין הזה, שבסופו של דבר, הגיוני מאד.

אמנם בערב פסח שחל בשבת, בו יש המבקשים להמנע מאכילת חמץ בסעודות שבת, ניתן לבצוע על מצה עשירה, שהיא אחד מסוגי פת הבאה בכיסנין, ולברך עליה המוציא וברכת המזון, גם אם אין הפת בגודל ארבעה ביצים, כי רצונם להמנע לחם מאכילת חמץ מגדירה את המצה העשירה כלחם לכל דבר, כשינוי ברכת המצה עבור הספרדים, שבמשך השנה כולה מברכים עליה מזונות, ובפסח מברכים המוציא, כי הסעודות נקבעות עליה.