הסבר מנהגי אשכנז וספרד בברכת התפילין

סימן כ"ה

1. כמה ברכות מברכין
2. הקשיים לכל שיטה
3. דיון בדברי הזוהר
4. נעשה ונשמע כאחד

מוני המצוות מנו את מצוות תפילין של יד ואת מצוות תפילין של ראש כשתי מצוות^[1]. ואכן יש לכל תפילה דינים המיוחדים לה. המקור לכך שהן שתי מצוות הוא דברי המשנה (מנחות ד, א):

תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד.

זאת אומרת שמי שיש לו רק אחת מהן מניח אותה בברכה, כי כל תפילה היא מצוה בפני עצמה^[2].

אולם דין זה הוא רק כשאין לו אלא תפילה אחת, אבל לכתחילה כמובן שצריך אדם ללבוש את שתיהן, ולהניח תפילין של ראש מיד אחרי שמניח תפילין של יד. ונפסק להלכה שאסור להפסיק ביניהם בדיבור, ו״סח בין תפילה לתפילה — עבירה היא בידו, וחוזר עליה מערכי המלחמה"^[3] (מנחות לו,א).

1. כמה ברכות מברכין

כמה ברכות מברכין על התפילין? שתי ברכות, משום שהן שתי מצוות, או ברכה אחת, משום שאסור להפסיק ביניהן? הגמרא (שם) דנה בשאלה זו^[4], ומסקנתה שהסכימו אביי ורבא, וז״ל:

אביי ורבא אמרי תרוייהו: לא סח – מברך אחת, סח – מברך שתים.

רש״י ורבנו תם נחלקו בהבנת מסקנה זו. רש״י (ד״ה "לא סח") מסביר שבדרך כלל יש רק ברכה אחת לשתי התפילין ("להניח תפילין"), אבל כשאדם דיבר אחרי שהניח תפילין של יד, עליו לברך ברכה נוספת על תפילין של ראש ("על מצות תפילין"), ואז מברך סך הכל שתי ברכות.

רבנו תם (בתוס׳ ד״ה "לא סח") מסביר שתמיד מברך אחת על של יד, והגמרא מדברת רק על הברכה שמברכים לפני תפילין של ראש: כשלא הפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש — מברך רק ברכה אחת על של ראש ("על מצות תפילין"), ובסך הכל שתי ברכות, אחת על תפילין של יד ואחת על תפילין של ראש^[5]. אבל כשמפסיק בין תפילה לתפילה — מברך שתי ברכות על תפילין של ראש ("להניח תפילין" ו״על מצות תפילין"), סך הכל שלוש ברכות, אחת על תפילין של יד ושתים על של ראש.

עולה מדבריהם שבכל הנחת תפילין, אם לא דיבר — לרש״י מברך רק "להניח תפילין", ולר״ת מברך גם על של יד וגם על של ראש.

להלכה נחלקו בכך שו״ע והרמ״א (סי׳ כה, סעי׳ ה):

ויניח של י" תחלה, ויברך להניח תפילין, ואח״כ יניח של ראש ולא יברך כ״א ברכה אחת לשתיהם. הנה: וי״א לברך על של ראש על מצות תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים (וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות …).

ומנהג הספרדים כרש״י ומרן, והאשכנזים נוהגים כרבנו תם והרמ״א

2. הקשיים לכל שיטה

הנה לשיטת רש״י והמחבר צריך להבין, סוף סוף תפילין של יד ושל ראש הן שתי מצוות, ולמה לא יברך על כל מצוה?

ולשיטת ר״ת והרמ״א צריך להבין למה כשהפסיק מברך שתי ברכות על תפילין של ראש, איך מברך שתי ברכות על מצוה אחת?

קושיה זו על ר״ת הביא הב״ח^[6] בשם המהר״ל מפראג, וז״ל: "היאך מצינו דבר כזה, לברך שתי ברכות מענין אחד על מצוה אחת?".

ותירץ הב״ח בשם בעל המאור שבאמת שיטת הרמ״א שלכל תפילה ברכה אחת, ואם הפסיק מברך שתי ברכות משום שאסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, וצריך לחזור ולברך "להניח" על תפילה של יד, כדי לסמוך ברכתה לתפילין של ראש. ובאמת יש שפסקו שאחרי שחזר ובירך "להניח" צריך לנענע תפילין של יד.

וקשה על תירוץ זה, שלהצעת הב״ח מי שאין לו אלא תפילין של ראש, לא היה צריך לברך אלא ברכה אחת. אולם ר״ת והרמ״א פסקו בפירוש^[7] שגם מי שמניח רק תפילין של ראש מברך שתי ברכות!

הב״ח עצמו הקשה קושיה זו, ותירץ ש״תחילת התקנה" הייתה לברך כשדיבר גם על של יד, וכשאין לו אלא של ראש התקנה "לא זזה ממקומה".

ותירוץ זה קשה לקבלו, שקשה לומר שתיקנו לברך שתי ברכות כשמניח תפילין של ראש בלבד רק משום שלא לשנות ממצב של בדיעבד, של מי שסח בין תפילה לתפילה.

עיון בדברי הב״י יתן לנו מפתח לתרץ את קושיותינו.

3. דיון בדברי הזוהר

על המחלוקת שלנו מביא הב״י כאן את דברי האגור (בסימן לו) שרוצה להוכיח מהזוהר שהלכה כרש״י, שצריך לברך רק ברכה אחת לשתי המצוות. וז״ל האגור:

ואני המחבר מצאתי במפר הזהר פרשת פנחם^[8] מאמר דרבי שמעון בר יוחאי, דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת. וזה לשונו: יאמר רבי שמעון: תפילין אינון על מוחא – לקבל זכור, ותפילין דדרועא שמאלא על לביה – לקבל שמור (תרגום: תפילין של ראש מונחים על המוח כנגד זכור, ותפילין של יד שמאל ממול הלב כנגד שמור). ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, אף הכא ברכה אחת לתרוויהו (אף כאן ברכה אחת לשניהם).

ודוחה הב״י ראיה זו, גם משום שאין להביא ראיה מהזהר כנגד התלמוד^[9], וגם משום שאין הראיה מוכחת, שיתכן וכוונת הזהר כשאומר "ברכה אחת לשניהם" היא על ברכת "להניח", שאף לשיטת ר״ת מתייחסת גם לתפילין של ראש, וכך יש ברכה אחת על שניהם. ומבואר מכאן ששתי הברכות שייכות לתפילין של ראש. וחזרה קושיה למקומה.

כאמור, הזהר הסביר שתפילין של יד כנגד שמור, ושל ראש כנגד זכור. כלומר: תפילין של יד מבטאים את עשיית המצוות בפועל, ותפילין של ראש את זכירתן. ובדומה יש שאמרו שתפילין של יד כנגד נעשה ושל ראש כנגד נשמע^[10].

מה יותר חשוב, נעשה או נשמע?

הנה תפילין של ראש יש להם יותר קדושה, ואומרים על היחס ביניהם "מעלין בקודש ואין מורידין"^[11].

ומצד שני, בסדר הנחת התפילין אנו מקדימים תפילין של יד לשל ראש, כשם שהקדימם הפסוק "ו ק שר רגם לאות ©על ידך. ן היו לטיטפית בנין עיניך". ובסדר הורדת תפילין אנו מקדימים של ראש, משום שאסור שאדם יהיה לבוש אפילו לזמן קצר רק בתפילין של ראש^[12]. ומהלכה זו נראה כאילו תפילין של יד הן הן העיקר.

4. נעשה ונשמע כאחד

ונראה לי להסביר שקיום מצוות במדרגת ׳נשמע׳, שכנגדה תפילין של ראש, מבטאת את ההעמקה, ההבנה, הנשמה של מעשי המצוות, וזו מדרגה גבוהה יותר מ׳נעשה׳, שהיא רק דבר חיצוני, כקליפה. ולכן קדושת תפילין של ראש גבוהה יותר מקדושת תפילין של יד.

אלא שהבנה עמוקה ללא מעשה — אין זה כי אם צביעות, דבר הפורח באויר ואינו. אבל עשיית המצוה גם ללא הבנה, יש בה לכל הפחות זכות מעשה המצוה. ולכן אומרת ההלכה שצריך להקדים הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, ולהקדים חליצת של ראש לשל יד, שלא יקיים ה׳נשמע׳ ללא ה׳נעשה׳.

ודברינו שה׳נעשה׳ חשוב יותר הם רק כשאי אפשר לקיים את שניהם. אבל העיקר הוא לאחד את הנעשה והנשמע, וזו כוונת הזהר בדבריו שצריך לברך ברכה אחת על שניהם, ובתלמוד שהסח ביניהם עבירה היא בידו.

ונשים ליבנו להבדלים נוספים בין תפילין של יד לשל ראש המתבארים על־פי הסברנו: ה׳נשמע׳ הוא יחודי לכל אדם, ולכן יש ארבעה בתים לתפילין של ראש, ובשל יד יש רק בית אחד, כי ה׳נעשה׳ אחיד ושווה לכולם. וגם נוסח הברכות בדקדוק רב: על של יד "להניח", המתאר את קיום המעשה, ועל של ראש "על מצוות", המבטא את התוך והמהות.

ונשוב לעניין הברכות: ביישום רעיון איחוד הנעשה והנשמע ישנן שתי דרכים — לפי מנהג ספרד ברכה אחת על שתי המצוות מבטאת ששתי המצוות יהיו לאחדים בידיך. ולמנהג אשכנז ברכת "להניח" עולה, כפי שהוכחנו, הן על של יד והן על של ראש, ובזה שתי המצוות מתאחדות. וכך גם תרצנו את קושיית הב״ח: מי שיש לו רק תפילין של ראש מברך שתי ברכות על מנת להמחיש שלא יתכן ׳נשמע׳ בלי ׳נעשה׳.

על פי דברינו מובן מדוע אין להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, שאין להבחין בין עשיית המצוות לבין מהותן ותוכנן. ה׳נעשה׳ צריך להביא ל׳נשמע׳, וה׳נשמע׳ צריך לתת משמעות ל׳נעשה׳.

[1] בספר המצוות לרמב״ם, עשה י״ב הוא "להניח תפילין של ראש", ועשה י״ג "להניח תפילין של יד".

[2] ובלשון הרמב״ם (הל׳ תפילין ומזוזה ד, ד): "תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש, מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה". ועיין ט״ז סי׳ כה, בתחילת התשובה בשם אחיו שהביא בס״ק ו, שהוכיח זאת מלשון המשנה בסוף הפרק הקודם: "ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת".

[3] בדברים פ״כ מביאה התורה את אותם החוזרים מערכי מלחמה, והרביעי בהם: "הירא ורך הלבב". לדעת ר׳ יוסי הגלילי הוא ירא מהעברות שבידו (וחולק עליו ר״ע. סוטה ח, ה). וביאור העניין במדרש לקח טוב פרשת שופטים: "רבי יוסי הגלילי אומר: ׳הירא ורך הלבב׳ — שיהא מתירא מן העבירות שבידו… וכן אמרו רבותינו ז״ל: שח בין תפלה לתפלה — עבירה היא בידו, וחוזר עליה מערכי המלחמה. פירוש שח בין תפלה לתפלה: שדיבר בין ברכה של תפלה של יד לברכה של תפלה שמניחין בראש. הואיל וצריך לחזור ולברך על התפלה של ראש גורם ברכה שאינה צריכה ואסור".

[4] וזה לשונה קודם למסקנה: ״אמר רב חסדא: סח בין תפילה לתפילה — חוזר ומברך. סח אין, לא סח לא, והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר׳ יוחנן: על תפילה של יד אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, על תפילין של ראש אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין".

[5] מקורו של ר״ת הוא בברכות דף ס,ב בסוגייה העוסקת בברכות השחר: "כי מנח תפילין אדרעיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. ארישיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין". יעוי״ש ובתוס׳ ד״ה "אשר קדשנו".

[6] סי׳ כה, אות ה, בטוה״ש עמי קי.

[7] מפורש בתוס׳ בברכות שם, וברמ״א בסי׳ כו, סעי׳ ב.

[8] אינו בזוהר שלפנינו. ויעויין בטוה״ש עמי קי הע׳ יב.

[9] האגור מסיים: "ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רבי שמעון בן יוחאי, אם היה שידעו מאמר זה". ולשון הב״י: "ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא, ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא, וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן".

[10] ראה למשל שפת אמת שבועות תרמ״א: "איתא: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב׳ כתרים … התפילין של יד בחינת נעשה, ושל ראש בחינת נשמע". ויעויין בפרי צדיק קדושים אות ח.

[11] ראה למשל סיכום העניין בלשון הקיצור שולחן ערוך סי׳ י סעי׳ יח: "מעלין בקודש ולא מורידין, ותפילין של ראש קדושתה גדולה משל יד, לפי שיש בה ד׳ בתים וגם השי״ן. ולכן רצועה שהיתה בשל ראש — אסור לעשותה של יד. אבל משל יד מותר לעשותה לשל ראש".

[12] וזה לשון הגמרא במנחות שם: ״תנא: כשהוא מניח — מניח של יד ואחר כך מניח של ראש, וכשהוא חולץ — חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד. בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואח״כ מניח של ראש, דכתיב ׳וקשרתם לאות על ידך׳ והדר ׳והיו לטוטפת בין עיניך׳, אלא כשהוא חולץ חולץ של ראש ואח״כ חולץ של יד מנלן? אמר רבה: רב הונא אסברא לי, אמר קרא: ׳והיו לטוטפת בין עיניך׳, כל זמן שבין עיניך יהו שתים".