צורת הפתח במחנה צבאי
אורח חיים סימן שס"ב
הרב שאול דוד בוצ'קו
1. שאלה
2. ארבעה קונדסים, וקנה מעליהם
3. פי תקרה יורד וסותם
4. פטור מעירוב בעת מלחמה
5. סוף דבר
1. שאלה
בס"ד
כוכב יעקב, כח חשון תשפד
בימים טרופים אלה, מצויים אנו בעיצומה של פעילות צבאית מבצעית, הנמשכת כל ימי השבוע, כולל שבת. בין פרקי הפעילות, קיימים פרקי זמן של הפוגה. כשזמן ההפוגה חל בשבת, אנו מארגנים מראש מקום גדול, בו כולם מתכנסים ואוכלים ביחד, שרים ומתחזקים. הקמנו סביב מקום זה ארבעה עמודים, ויצרנו מעליהם צורת הפתח. הגג עשוי מבד, המתוח בשיפוע. ומבקשים אנו לדעת, האם די בצורות הפתח הללו, ומותר בשבת לטלטל במקום זה, או לא די בהם, וצריך להוסיף מחיצות.
מותר לטלטל במקום זה, ואין צורך במחיצות נוספות, כפי שנבאר.
נעמוד על שלושה דינים –
- דין ארבעה קונדסין וקנה מעליהם.
- דין פי תקרה יורד וסותם.
- פטור מעירוב במחנה.
ונסבירם אחד לאחד, בעזרת השם
2. ארבעה קונדסים, וקנה מעליהם
מבואר בגמרא (עירובין יא, א):
דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק; מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ארבע קונדיסין בארבע פינות השדה, ומתח זמורה עליהם. ובא מעשה לפני חכמים, והתירו לו לענין כלאים – ואמר ריש לקיש: כדרך שהתירו לו לענין כלאים – כך התירו לו לענין שבת. רבי יוחנן אמר: לכלאים – התירו לו, לענין שבת – לא התירו לו.
הגמרא הרחיבה את העיסוק בסוגיה מורכבת זו, ובמסקנתה, גם רבי יוחנן סובר, כי צורת הפתח מועילה, להתיר את הטלטול, אפילו אם המרחק בין הקונדסים גדול מעשר אמה, ואפילו שהם מצויים בכל ארבע הרוחות.
כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים שסב, י):
אם עשה צורת פתח, אפילו לפרצה יתירה מעשר, מותר. ואפילו לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות, ועשה צורת פתח על גביהן, מותר.
ואמנם הגביל השולחן ערוך היתר זה, שאינו מותר אלא סביב למבנה, כמפורש בדבריו (שם):
והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין, אבל בבקעה לא מהני, כשכל הרוחות על ידי צורת פתח.
ועדיין מותר לחיילים יקרים אלה, לטלטל באמצעות צורות הפתח הללו, כפי שמיד נראה. הנה מקור דין זה הוא מדברי התוספות (עירובין יא, א ד"ה אילימא) ששאלו, מדוע לא עשו צורות הפתח בפסי ביראות? כלומר, בתקופתם היו שיירות של נוסעים על גבי גמלים, ממקום למקום. וכשהיו מגיעים, לקראת שבת, למקום חניה, סמוך לבאר מים, שדינה רשות היחיד. היו צריכים להקים סביבה מחיצות, בכל פינותיה, כדי להוציא מתוכה את המים. ותמהו התוספות, מדוע הקימו מחיצות, הלא יכלו להסתפק בהקמת צורות הפתח. בתשובה הראשונה יישבו, שחששו שמא יפילו הגמלים את החוט, היוצר את צורת הפתח. בתשובתם השנייה ביארו, כי לא הותר לטלטל במקום, על ידי צורות הפתח מארבע רוחות, אלא מסביב למקום מגורים.
נמצא כי לפי ההסבר הראשון, צורת הפתח מועילה גם בבקעה. ורק לפי התירוץ השני, היא אינה מועילה בבקעה (שדה פתוח).
על פי זה נוכל לומר, כי אף שהשולחן ערוך פסק לחומרה, הרי בדין דרבנן, בשעת הדוחק, מותר לסמוך על השיטה המקילה. במיוחד שהיא אינה דעת יחיד, שהרי ישנם ראשונים נוספים הסוברים כתירוץ הראשון, כגון הרשב"א ועוד[1].
יש לצרף לזה שיתכן, שכיון שבמקרה שלנו מדובר במתחם מקורה, יודה גם המחבר שזה מועיל. כי ראיתי מאמר של הרב שרמן[2] בו הסביר, כי ישנם שתי סיבות, מדוע לא יועילו צורות הפתח בבקעה:
- היות ואין שם מגורים, המקום נראה כרשות הרבים.
- רק במתחמי מגורים, יכולים הקונדסים המועמדים כצורת הפתח, להיראות כפתח.
לפי שני טעמים אלה, אם המקום מקורה, אין מקום לחששות. מקום מקורה לא דומה כלל לרשות הרבים. וגם, כיון שהמתחם הנזכר לעיל מקורה, יכולים הקונדסים להיראות כצורת הפתח.
זו הסיבה הראשונה להתיר את הטלטול במתחם הנזכר.
[1]. עירובין שם, ד"ה וא"ת. וכן הוא בפסקי ריא"ז. ועיין בהגהות על הטור סימן שפג, שמביא בשם מהרי"ק שורש עב, ומהרב משפטי עוזיאל סימן קכ, שכשיש שני תירוצים בתוספות, התירוץ הראשון עיקר.
[2]. בתחומין ד.
3. פי תקרה יורד וסותם
כיון שהמתחם מקורה בגג, יש מקום לומר "פי תקרה יורד וסותם". אמנם יש לדון במקרה הספציפי שלנו, כי הגג שלו עשוי בשיפוע, והדבר שנוי במחלוקת, האם גם בזה אנו אומרים "פי תקרה יורד וסותם". כי הנה השולחן ערוך בסימן שנח כתב, שאומרים פי תקרה יורד וסותם, גם בשיפוע (אורח חיים שנח, יב):
קַרְפֵּף בית שלשה סאין, וקירה ממנו בית סאה, מותר, אפילו אם הקירוי משופע.
לעומת זאת, בסימן שסא, כתב שבגג משופע לא אומרים "פי תקרה יורד וסותם" (אורח חיים שסא, ב):
וכן בית שנפרץ בקרן זוית, אפילו בפחות מי', ונפרץ גם הקירוי עד שנשאר באלכסון, אסור. אבל פרצה שאינה בקרן זוית, אמרינן בה: פי תקרה יורד וסותם אפילו ביותר מי', והוא שלא יהא פי תקרה משופע, דליכא פֶּה.
וחלק מן האחרונים תירצו[1], שרק בקַרְפֵּף (הנזכר בסימן שנח) אפשר לומר פי תקרה יורד וסותם גם בגג אלכסוני, כי הקַרְפֵּף דינו – מן התורה – רשות היחיד לכל דיניו, גם אם הוא גדול מאוד. אלא שבאו חכמים וגזרו, שאם גודלו יותר מבית סאתיים, אסור לטלטל בו. והנה בסימן שנח הנזכר מדובר שגודל הקַרְפֵּף הוא שלושה סאים, ואת חלקו, בגודל בית סאה, קירה בקירוי משופע. בזה מקילים לדון ולומר "פי תקרה, יורד וסותם", אפילו שזה קירוי אלכסוני. מה שאין כן בנידון של סימן שסא, שם הרי מדובר בפרצה יותר מעשר, בבית שאין בו היקף מלא.
אמנם נראה כי זה הבדל דחוק מאד, כי אינו שונה בית מקרפף, על כל פנים בענין הזה, שגם בית, הוא רשות היחיד מן התורה, כי יש לו שלוש מחיצות.
ובאמת הט"ז[2] אינו מסכים לאבחנה הנזכרת, וחולק על השולחן ערוך, ולדעתו אומרים "פי תקרה יורד וסותם" גם בגג משופע.
מלבד זאת, יתכן שבמקרה שלנו יודה המחבר שאומרים "פי תקרה יורד וסותם". מאחר ויש כאן צורות הפתח, בכל ארבעת הרוחות. ולהרבה ראשונים מוגדר מקום זה רשות היחיד גמורה, מן התורה. אלא שחכמים אסרו לטלטל בו, בבקעה. על כן זה ממש דומה לקרפף, ואפשר לומר בו – גם לדעת המחבר – "פי תקרה יורד וסותם", אפילו בגג משופע.
[1]. ראה שער הציון סימן שסא ס"ק יט.
[2]. סימן שסא ס"ק ב.
4. פטור מעירוב בעת מלחמה
כשנשאלתי שאלה זו בערב שבת קודש, צלצלתי בטלפון, כדי לשאול לדעתו של הרב אליהו אברג'ל שליט"א. והוא טען, שהשאלה כלל לא מתחילה. שכן נפסק להלכה, כי אין צורך בערוב, בעת מלחמה. להסבר הדברים, אציג את המקורות:
מתניתין: ארבעה דברים פטרו במחנה, מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידים, ומדמאי, ומִלְעָרֵב (עירובין יז, א).
מסייגת הגמרא:
ומִלְעָרֵב: אמרי דבי רבי ינאי, לא שנו אלא עירובי חצירות. אבל עירובי תחומין, חייבין. דתני רבי חייא, לוקין על עירובי תחומין, דבר תורה (עירובין יז, ב).
ודין זה נפסק ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה ג):
ארבעה דברים פטרו במחנה: אוכלים הדמאי, ופטורים מרחיצת ידים בתחלה, ומביאין עצים מכל מקום, ואפילו מצאן תלושים ויבשים אין מקפידין על כך במחנה, וכן פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שתהיה רשות יחיד כמו שנתבאר בהלכות שבת, ואין מחיצה פחותה מעשרה, וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזרתן.
הנה נפסק דין זה להלכה, אמנם דברי הרמב"ם אינם עולים בקנה אחד עם הוראת הרב אברג'ל שליט"א, כי לא פטרו אלא מעירובי חצרות, מה שאין כן מחיצות, שחובה להקים מחיצות סביב לו, וכיצד נקט כדבר פשוט שאין כל חובה?
יתכן אולי לבאר בדעתו, שהרמב"ם לא דיבר אלא במחנה הנמצא ברשות הרבים, כי לשיטתו כל מקום פתוח הוא רשות הרבים. אבל לדידן (אורח חיים סימן שמו סעיף ב) אנו הרי פוסקים שבקעה אינה רשות הרבים מן התורה, אלא מקום פטור מן התורה. ורק חכמים הם שאסרו לטלטל בה, ונמצא כי זו תקנה דרבנן, שלא לטלטל עד שיעשו מחיצות, ודומה הבקעה בזה לחצר שאינה מעורבת. על כן בעת מלחמה, פטרו חכמים את החונים במחנה, שלא יצטרכו להקים מחיצות סביבם.
יש לצרף לאמור, שאולי מן התורה, להרבה ראשונים יש כאן רשות היחיד, ואפילו מן התורה אין צורך להחמיר, במחנה היוצאים למלחמה.
כך גם משמע בגמרא, שעשתה אבחנה בין תחומין, שעיקר דינם מן התורה, ובין עירובי חצרות, שעיקרם מדרבנן, ובכלל זה, דינים נוספים הדומים לעירובי חצרות.
5. סוף דבר
מותר לטלטל באוהל הצבאי הנזכר, מן הטעמים הבאים:
א. אפשר לסמוך על הדעה שצורת הפתח בארבע רוחות, מתירה טלטול גם בבקעה.
ב. מרן יודה לדעה זו, כאשר יש גג.
ג. יש לסמוך על השיטה, שאומרים "פי תקרה יורד וסותם" גם בגג משופע.
ד. מרן המחבר יודה, שאומרים "פי תקרה יורד וסותם" גם בגג משופע, אם יש גם צורת הפתח.
ה. גם אם נאמר שדעת מרן להחמיר, הן בצורת הפתח בארבע רוחות בבקעה, והן שלא אומרים פי תקרה יורד וסותם בגג משופע, הלוא עושים ספק ספיקא נגד מרן. וגם אם בדאורייתא יש מקום לבעל הדין לבא ולטעון, הרי כאן זהו דין דרבנן, ובוודאי אפשר לומר כן.
ו. אין להחמיר בטלטול, במחנה צבאי מבצעי.
עלי להוסיף ולציין את התפעלותי, מקדושת ישראל העולה ומאירה במלחמה זו. כי שמעתי מכמה וכמה לוחמים, שהשתדלו להקים עירוב בכל מקום בו התכוננו לחנות, לפני שבת, כדי שיוכלו לטלטל בהיתר גמור. מלבד מתחם זה, בו הסתפקו, אם היה די במה שעשו.
אשא תפילה ליושב במרומים, שינחיל לעם קָדשו ניצחון מוחץ על אויבינו, ישחרר את חטופינו, וישיב את חיילינו לשלום לביתם.