חזרה אל הבית או יציאה לשדה הקרב, בשבת, בעת מלחמה

3. היציאה בשבת והחזרה ביום ראשון

עתה נדון, אם מותר לצאת (מאזור לחימה) במהלך השבת, כדי לשוב הביתה.

הנה בגמרא (עירובין מה, א) מובא דיון זה, לגבי היוצאים בשבת ממקומם, כדי להציל במקום אחר. האם מותר להם, לחזור לביתם בשבת. להלכה, הובאו ברמב"ם ובשולחן ערוך שתי הנהגות, הנראות כסותרות זו את זו.

בהלכות שבת (סימן שכט סעיף ט) מובא:

כל היוצאים להציל, חוזרים בכלי זיינם למקומם.

אבל בהלכות תחומין (סימן תז סעיף ג) מובא:

כל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד עובדי כוכבים או מן הנהר או מן המפולת, יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו; ואם היתה יד כותים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו, הרי אלו חוזרים בשבת למקומם ובכלי זיינם.

והדברים סותרים אחד את השני. כי בסימן שכט משמע שמותר לחזור, בכל מקרה. אבל בסימן תז הוגבל ההיתר, רק למצב סכנה.

כמה תירוצים ניתנו כדי ליישב סתירה זו.

א. הלכה כמובא בסימן תז. ומה שנכתב בסימן שכט, זהו משום שסמכו על מה שייכתב בסימן תז, שההיתר הוא דווקא כשיש סכנה.

נראה כי זו דרכו של המשנה ברורה, כי בסימן שכט כתב לעיין בסימן תז. אמנם קשה לקבל הסבר זה, כי אין זו משמעות השולחן ערוך. איך שלא יהיה, לגבי הנידון שלנו, אין לכאורה אפשרות להתיר את היציאה בשבת, לפי הסבר זה.

ב. מה שכתוב בסימן שכט "למקומם" הכוונה למקומם בתוך התחום, כי כך מבואר בדברי הבית יוסף, וזו דרכו של המנחת שלמה[1]. אמנם גם פירוש זה, קשה להעמיסו בלשון המחבר בשולחן ערוך, שלא פירט "למקומם בתחום", אלא כתב סתם "למקומם". משמע, גם למקום יציאתם.

ובכל זאת, גם לפי פירוש זה, אין היתר לצאת, במהלך השבת, בנידון שלנו.

ג. הרב משה פיינשטיין[2] ביקש ליישב סתירה זו על בסיס דברי התוספות שהסבירו, כי מדובר על "היתר סופן, משום תחילתן"[3]. כלומר, הסיבה שרשאים המצילים לשוב אל ביתם היא, שאם לא נתיר, לא ירצו להציל. על פי זה הסביר את הסתירה וביאר, שיש להבחין בין מציל שבכוונתו לצאת להצלה קצרה, שרשאי לחזור. לבין מציל שבכוונתו להישאר זמן רב במקום ההצלה, שיציאתו של זה, גם אם לא נתיר את שיבתו הביתה, לא יימנע מלהציל. ולא הותנתה יציאתו באפשרות לחזור. ואם בדרך נס התקצר זמן ההצלה, אין לו כל היתר לחזור.

לאמיתו של דבר, הנידון שלנו, אינו זהה לחלוטין, לנידונו של הרב משה פינשטיין. כי בניגוד לאחיות ורופאים, אנשי מד"א וכדומה, שרשאים לשוב אל ביתם, אם יצאו לזמן קצר, הרי שהפעילות הצבאית אורכת זמן רב בדרך כלל, ולכאורה אי אפשר למצוא להם היתר, על פי דברי הרב משה פיינשטיין. ובכל זאת, מונחת בדבריו התובנה, שלצורך ההצלה, יש מקום לתת לאנשים לחזור הביתה. תובנה זו, נמצאת גם בהנחיות הצבא, המבין אף הוא, שלטובת מאמץ הלחימה והשגת הניצחון, הכרח הוא להעניק ללוחמים ריענונים, כאלה ואחרים, מפעם לפעם. ונוכל לומר כי תובנה זו היא מעין הרחבה של היתר פיקוח נפש, המבוסס על הרעיון של "התירו סופן, משום תחילתן". לכן נראה, כי לפי דבריו, כל פעולה שתסייע להצלחת המאמץ המלחמתי, כלולה אף היא בגדר פיקוח נפש, ומותרת.

על הנזכר לעיל יש להוסיף, כי גם שיטת הרמב"ם בהיתר היוצאים להציל, היא על דרך זו, של הרב משה פיינשטיין – משום "התירו סופן משום תחילתן", כמו שכתב (בהלכות שבת פרק ב הלכה כג):

גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם, יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור, ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

מבואר בדברי הרמב"ם כי ההיתר לחזור למקומם, מבוסס על הטעם "שלא להכשילן לעתיד לבוא", כלומר, שאם לא נתיר להם לשוב אל מקומם, יימנעו ולא יצאו להציל, כאשר יתעורר צורך בהצלה.

על פי זה נראה, כי יש להתיר לחייל, לחזור לביתו גם בשבת.

ד. עוד נראה לי בישוב הסתירה הנזכרת, שבאמת אין כל סתירה בין הדינים, ושניהם אמת. בהלכות פיקוח נפש (סימן שכט), מדובר על יוצא להציל, שיכול לחזור לביתו, כסברת הרב משה פיינשטיין, ופעולת ההצלה היא מעשה נמשך, שכלולים בו כמה מרכיבים. כלומר, גם ההליכה וגם החזרה[4]. אמנם בהלכות תחומין הובא היתר שונה ואחר. והוא, מציל שיצא למקום ההצלה, מחוץ לתחום שבת שלו, ואינו רוצה לחזור למקומו, אם מפאת הטרחה הרבה הכרוכה בזה, אם מפאת כל סיבה אחרת. לכאורה, נאסר עליו לנוע ממקומו, מעבר לארבע אמות, כדין כל היוצא מחוץ לתחום[5]. ובכל זאת, אף שיצא מחוץ לתחום, מתירים לו באופן ייחודי, לצאת 2000 אמה ממקומו, לכל רוח. ואף יתירה מזו, אם הוא מפחד מפני איזו סכנה, אם יישאר במקום, חובה עליו לחזור למקומו[6].

לפי זה נראה ברור, כי ודאי יש מקום להתיר לחייל לצאת אל ביתו, כיון שהמצילים העוסקים בפיקוח הנפש, הותרה עבורם גם ההליכה להצלה (והיא הפעילות המלחמתית שעסק בה החייל, משך כמה שבועות) וגם החזרה אל ביתו, במהלך השבת.

ה. הסבר נוסף ביישוב הסתירה הנזכרת לעיל הובא בדברי הרב ברכיהו[7], שערך אבחנה בין הכלל לבין הפרט. כלומר, בסימן שכט מדובר, על מערכה של הכלל. כגון, שיש סכנה לקבוצה מישראל. ובמצב זה, חייבו את כולם לבוא ולהציל, והתירו גם לחזור. אבל באדם פרטי שיצא להציל, אין החזרה מותרת מלבד 2000 אמה, לכל רוח.

גם לפי דבריו, יש היתר לחיילים לחזור הביתה, לנפוש בשבת, כיון שיצאו להצלת כלל ישראל כולו. ואכן, הרב ברכיהו התיר זאת, לשוטרי משטרת ישראל.

ו. על כל האמור יש לצרף את הטענה שהעלה הרב ברכיהו, לפיה מותרת שיבת לוחמים או שוטרים בשבת עצמה, משום שעצם מעבר אנשי ביטחון שונים, ברחובות קריה, זה עצמו מוגדר סיוע ביטחוני, שגדרו "הצלת נפשות". כי ידוע לכל, שבכל מקום בו חולף איש ביטחון, אנשים נזהרים יותר שלא לפגוע ביהודים. ואם חלילה מתרחש אירוע בזמן אמת, ויש מחבל שצריך לחסל, יוכל איש הביטחון לנטרלו, חיש מהרה.

לפי זה ברור, כי אם יחזור החייל אל ביתו, עם נשקו האישי, הוא הרי בגדר מציל בכל רגע של חזרתו לביתו. כי למרבה הצער, כל מקום במדינה, נחשב מקום סכנה בימינו. והרי החייל דומה בזה ממש לשוטרים, שבחזרתם הביתה, מסייעים ליצירת ביטחון.

[1].    חלק א סימן ח.

[2].    אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן פ.

[3].    מצינו אמנם, שהקשה על זה הרב עובדיה, הלא במסכת ביצה, מה שהותר סופן משום תחילתן, זהו רק באיסורים דרבנן, ולא באיסורים של תורה. אבל נראה, שיש לחלק, כי הנידון במסכת ביצה, הוא נידון של "שמחת יום טוב", על כן לא התירו אלא איסור דרבנן. מה שאין כן בנידון של פיקוח נפש, מסתבר שיש לומר, התירו משום סופן.

[4].    ולשון הרמב"ם מוכרח כדבריו.

[5].    כפי שנתבאר בסימן תה סעיף א "מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם… וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעֲמִידַת רַגְלָיו וְלַחוּץ".

[6].    הארכתי בזה בספרי בעקבות המחבר חלק ג סימן טז. וראה שם, שדנתי ארוכות בדברי האגרות משה והמנחת שלמה. וכן ציינתי מספר פוסקים נוספים, שהתירו לחזור לביתם, בשבת עצמה.

[7].    רב המשטרה בתחומין מג עמודים19-31.