"אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה. חָנֵּנוּ

מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת (דֵעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל – אשכנז).

בָּרוּךְ אַתָּה ה', חוֹנֵן הַדָּעַת".

שבח בברכה של בקשה

הקו המוביל אותנו בסדרת ביאורים זו הוא מציאת היסודות האמוניים שהונחו בכל ברכה. ברור ופשוט איפה, כי בקשת החכמה המתבטאת בברכה זו, לא נועדה לצורך צליחת מבחני איי קיו כאלה ואחרים. אלא כדי לסייע בידינו לצלוח את החיים, המותווים על פי אמונתנו בבורא, בצורה המיטבית.

הבנה זו, שביקוש החכמה אין מטרתו העיקרית פיתוח החשיבה, מוכחת מן העובדה שרק ברכה זו פותחת בדברי שבח. שכן תחילה משבחים את הבורא על היותו חונן דעת לאדם, ורק אחר כך מבקשים על הדעת. המשתמע מכך הוא, שאפילו על הדעה המקדימה, הגורמת לנו לבקש על הדעת, אפילו על כך אנו מודים. לו חסרנו דעה בסיסית זו, היינו שווי נפש לגבי העדר חכמה, ולא היה חסרון הדעת טורד את מנוחתנו. אכן כיוון שיש לנו דעת ראשונית זו, המבדילה אותנו מבעלי חיים, מתחננים אנו לקבל דעה ושכל, ועל דעה אלמנטרית זו אנו מודים, עוד בטרם אפילו ביקשנו דבר^[1].

לאיזה צורך מבקשים בינה ודעת?

כעת צריך להסביר, איזו דעת חסרה לנו. הרי צורת החיים האולטימטיבית היא הנהגה ישרה ונעימה בין אדם לחברו, קיום תורה ומצוות, וזו עובדה פשוטה. ובכל זאת מבקשים חננו חכמה ודעת, משמע חסרה לנו איזו שהיא הבנה בסיסית בכל הנוגע לאורח חיינו, ומה היא איפה בינה יתירה זו, אותה אנו מבקשים?

הסבר הדבר נראה, שאכן חסרה לנו דעה ובינה, הנדרשת לצורך יצירת בידול אמיתי ונכון, חד וברור, בין הצד הטוב והאמיתי, לצד הרע והשלילי.

הבנה זו מבוססת על הסברו של הרב חרל"פ זכר צדיק לברכה, לפיו ניתן למצוא שתי גישות ביחס למעשים שליליים, הנוגדים את צו הבורא, המפורש בתורה. הגישה האחת היא חוסר הבנה בחומרתם. סבור הנכשל כי אין כל כך רע במעשה זה, ואולי אפילו אינו רע. ניתן להשתמש בלשון מליצית ולומר שלפי גישה זו אלו "עבירות שאדם דש בעקביו", כלומר מרשה לעצמו למעוד, לחתוך קצוות, ולעגל פינות. יתכן אף, שהטועה בבחירתו, אינו מודע לכך שבחר בצד הלא נכון, ושצעדו אפילו אסור.

הגישה המקבילה נוקטת בדרך הפוכה לחלוטין. הנתיב השלילי נבחר לכתחילה כאורח חיים הגון, מעשים מסואבים ורעים מלווים בהסברה תקיפה ובתעמולה משכנעת, כמה נכונים הם. התנגדות לרצון הבורא נעשית חלק עיקרי מדפוס החיים המומלץ. מכירים המה את חומרת האיסור, ועדיין בוחרים בו.

גישה זו סיגלה לעצמה את הכינוי "יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו" (ספרא על ויקרא כו יד, וילקוט שמעוני ויקרא סימן תרעג). האנשים אצלם באה גישה זו לידי ביטוי באופן החד ביותר, כפי שציין המדרש, הם נמרוד ואנשי סדום, שידעו את ריבונם, והתכוונו למרוד בו. לשון הפסוק על נמרוד הוא (בראשית י) "עַל כֵּן יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד, גִּבּוֹר צַיִד לפני ה'". מסביר רש"י שם וזה לשונו: "על כל אדם מרשיע בעזות פנים, שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יֵאָמַר, זה, כְּנִמְרֹד וכו'". ברוח זו התבטא הכתוב גם על אנשי סדום ואמר (בראשית יג) "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מאד", כי יודעים היו את ריבונם, ומתכוונים למרוד בו.

האיר הרב חרל"פ והבהיר, בלתי אפשרי שיימצא בכלל ישראל חוטא מן הסוג השני. זהו קו ברור החוצה ומפריד בהבדלה חדה בין ישראל לעמים. כלל ישראל קדושים המה ובני מעלה בכל אופן שלא יהיה, ואם כושלים המה בעוונם, הרי זה אך ורק משום שסבורים כי חטא כזה אינו הרה אסון, ואין המעשה הזה מר ונמהר. יתכן גם שחשים כי הדבר אינו באמת איסור.

יהודי כי יחטא לא יחשוב הרי עבירה לפני ויודע אני כי אסורה היא, יודע אני כי חמורה היא, ובכל זאת עובר עליה ברגל גסה. להיפך, מחפש הוא צד קולא בחומרת האיסור, ממציא טענה שיש דעות מקילים, מורה איזו הוראת היתר. ורק אחר יצירת פתח כלשהו, והפחתת חומרת האיסור, רק אז יחטא.

נמצא כי המרכיב העיקרי בבחירות השליליות בחיינו, הוא חוסר הבנתנו כמה מזעזעת ומסמרת שיער היא בחירה זו. כמה שפלות ופחיתות יש בה. אם אכן היינו מבינים את גודל חומרת האיסור, כגון רכילות על איש יהודי, היינו חשים באופן אוטומטי כאב בשפתיים. פעמים רבות היינו מצליחים להימנע מכך, אם לא היינו נמנעים כליל. מדוע איפה, מצוי חטא זה בינינו, ולגודל הצער מדברים לשון הרע. אין זאת אלא שחסרה ההכרה הבהירה בחריפות החטא. אם נכיר כמה נורא הוא החטא, אף אחד לא יחטא.

דוגמא נוספת ניתן להביא מדברי אחד החכמים שאמר "אנשים אינם רעים אלא טפשים". כלומר, מצוי בקרב בני אנוש שיחסי האנוש מתערערים. הגורם לכך הוא פליטת מילה לא נכונה, משהו שמעורר את זעם הזולת, או גורם לו חלישות הדעת, ובכך משתבשים מאד יחסי הידידות והקירבה. אלא שברוב המקרים, לא נזרקה המילה המרגיזה מתוך כוונה רעה, רק מתוך דלות שכל, טיפשות, וחוסר שימת לב.

דברים אלה מופנים כלפינו, לא אל אחרים. בחירות שגויות והחלטות לא נכונות נעשים על ידינו, אך לא מתוך רוע, כי אם מתוך חוסר הבנה. על כך אמרו חכמים (סוטה ג, א) "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". הרי אם היתה דעתנו צלולה בבהירות, ודאי היינו נמנעים מן הכשלונות. אלא שחסרה לנו הכרה ברורה זו, איננו מכירים מספיק את חומר החטא, לכן באים לידי עבירה.

לפי האמור, בקשת הדעת מטרתה יצירת בידול אמיתי ונכון, חד וברור, בין הצד הטוב והאמיתי, לצד הרע והשלילי. שנצליח להבין כמה חמורה היא העבירה, כמה החטא באמת מכאיב ופוגם בנו, משפיל את מעלתנו. על כך מבקשים מהבורא, סייע בידינו להבין את תוצאות מעשינו.

היחיד בעולם היודע בבהירות שאין למעלה ממנה, כמה נורא ורע הוא החטא, הוא ממילא גם היחיד בעולם, היכול לחונן אותנו בהבנה בהירה מה נחשב רע באמת, ומה טוב אמיתי.

על סמך פירוש זה הסביר הרב חרל"פ את סדר הברכות – אתה קדוש, אתה חונן לאדם דעת, וברכת התשובה – באופן נפלא, כי הקשר בינם הדוק מאד. אדם שאורח חייו רוחני וקדוש, ומקפיד על תורה ומצוות. ניגש לבקש דעת מהבורא, כדי להבין מה טוב ומה רע. ואחר שנפלה בחלקו בהירות הדעת, ומהלך החיים נשקף לעיניו בצלילות, מזדרז הוא לעשות תשובה.

סיבת הצבתה בפתח הבקשות

עתה עלינו להסביר מדוע הוצבה בקשה זו בפתח הבקשות. כלומר, חלקי העמידה שלשה הם, כמבואר בדברי חכמינו (ברכות לד, א):

"ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, 

אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות

דומה לעבד שקבל פרס מרבו, ונפטר והולך לו".

הרי כי תחילה יש לשבח את הבורא. אחר כך לבקש בקשות. ולבסוף נותנים הודאה.

לכן הוצבה בקשה זו בפתח הבקשות. כי גם הגשת בקשות צריכה להיעשות מתוך בהירות הדעת, ומתוך הבנת מטרתן הנכונה והראויה, כפי שמיד נרחיב.

כתב הגאון רבי יונתן אַייבְּשִׁיץ זכר צדיק לברכה, בספרו יערות דבש (חלק א' בביאור תפילת שמונה עשרה), כי לא יתכן לגשת ולבקש מן המלך משאלות לב. ואחר אשרור הבקשות, ליטול את הדבר שהבורא נתן לנו, ובו עצמו להתקומם ולהתנגד לבורא.

במילים אחרות, מבקשים אנו רפואה ופרנסה וכדומה. ובהעדר הבנה נכונה, יכול אדם להשתמש במה שניתן לו, נגד רצון הבורא. לכן מוכרחים אנו לבקש, בפתיחת שלב הבקשות, שנדע לבקש באופן ראוי, לצורך אמיתי, ולבל נתגאה חלילה בתשורות שנקבל, אלא נשתמש בהם לעבודת הבורא.

הדוגמא שהביא לכך הגאון רבי יונתן אייבשיץ היא לימוד התורה. יכול אדם, בזכות מתת הבורא, ללמוד תורה, ולאחר שתגדל חכמתו, יוצף לבו ברגשות גאווה. יתכן גם שילמד אדם תורה, ובגודל חכמתו, יפלפל פלפולים שאינם אמת, ויסטה מדרכה של תורה. לכן מבקשים חננו מאתך. כלומר, הבה לנו דעה משלך. שתהא זו דעה נכונה. שנזכה ונשתמש בכל המתנות שתתן לנו לעבודתך, ולא חס וחלילה כנגד רצונך.

ביטוי לכך ניתן גם בריבוי המשאלות. כלומר, יכלו מתקני נוסח התפילה לקבוע נוסח קצר של בקשה, בה כלולים כל סוגי המשאלות. ובכל זאת האריכו בפירוט כל משאלה, ואף קבעו לכל אחת ברכה בפני עצמה. מה ראו לעשות כן? התשובה היא, שבקשו לכוון אותנו בבקשותינו, למטרה הנכונה שלהן.

כלומר, סתם אדם, אינו מבקש מאף אחד שום דבר, כל עוד אינו חסר דבר. המניע המרכזי שגורם לבני אדם הגשת בקשות, מכל סוג שהן, הוא מחסור מטריד וצורב. סילוקו של המחסור המציק נעשה באמצעות הגשת בקשה לגורם ספציפי, שבכוחו להגשים את המשאלה.

הקדוש ברוך הוא אף הוא יש לו משאלה מאתנו, כמאמר הפסוק (דברים י):

"יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱ־לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה'
אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".

לכן פורטו המשאלות לברכות רבות כל כך, כדי שיחד עם הצביטה בלב לגבי מה שחסר לנו, בבריאות, בפרנסה, שופטים הגונים, מלוכה, וירושלים, יחד עם חסרונם של אלה, נבין ונחוש גם במשאלתו של הבורא מאתנו. כי למרות העובדה שהשם אינו חסר דבר, הוא הרי מבקש מאתנו לקיים את רצונו מכל הלב.

נציע ארבע דוגמאות:

ברכת התשובה, כל מהותה שנתקרב להשם. בברכת הגאולה אנו מבקשים להיגאל למען שמך. בברכת רפאנו, "כי תהילתנו אתה" – מבקשים על בריאות כדי להלל אותך. השיבה שופטינו כבראשונה, כדי שהשם ימלוך עלינו.

ברכת הבינה נועדה ממש למטרה זו. מבקשים אנו ראש צלול דיו והבנה נכונה, כדי לחבר את החסרונות והבקשות שלנו, עם משאלת הבורא, המבקש לקדם את רצונו בעולם.

טעם נוסף להצבתה בפתח הבקשות:

סיבה נוספת מדוע הוצבה ברכה זו בפתח הבקשות, מובאת בכתבי הרב מונק, בספר עולם התפילות וזה לשונו:

 "בקשתנו הראשונה איננה בקשה על פרנסה – לסייעתא דשמיא במלחמת הקיום היום יומית. כי אם להעלאת כישרונותינו הרוחניים".

כלומר, ראשית כל, טרם נגיש בקשות על בריאות רפואה ופרנסה, ושאר הבקשות השונות, מבקשים אנו בקשה רוחנית, להשגת דעת, להרחבת השגותינו הרוחניות, מכפי שהן.

היסוד האמוני – אמת יחידה

דרכנו בביאור התפילה היא גילוי יסודות אמוניים בכל ברכה. לכן נברר עתה, היכן מצינו ואיזה יסוד אמוני הוטמן, בברכה זו.

בתפילת ערבית של צאת השבת, קבעו חכמינו להוסיף בברכה זו, את ענין ההבדלה בין קודש לחול, ובין ישראל לעמים. קביעה זו חושפת כי היסוד האמוני המונח בברכה זו הוא, כי אין צד אחד משותף לכל הבריאה. הכרה באמיתה זו, דורשת מן האדם שימוש בכח הדעת. להכיר בנוכחותם של שני צדדים בעולם. צד של רע, וצד של טוב. צד של קודש, וצד של חול. ישראל מצד אחד, והעמים מצד אחר.

עובדה גלויה לכל היא המלחמה הניטשת, בשלל דרכים ואמצעים, כנגד קיומו מציאותו ונוכחותו של עם ישראל. יש הלוחמים בנו בנשק ממש, יש הנאבקים בנו באמצעות השתלטות על אדמות ומתחמים בארץ ישראל, ויש מי שמאבקו העיקרי נעשה באמצעות טשטוש הדעת, זריעת מבוכה, יצירת בלבול וערפל תודעתי, בכל הנוגע לאמיתות עקרוניות ומרכזיות.

מאז נבחרנו לעם, נוצר קו הפרדה ברור בין ישראל לעמים. והנאבקים בנו, שאת פעולתם יש מי שמכנה "הינדוס תודעה", מפריחים לחלל האויר אמיתות שגויות, נעדרות כל בסיס עובדתי, ומטרתם טשטוש הקו המפריד והמבדיל בין יהודי לגוי. אחת הטענות היא "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ". מדוע ליצור בידול והפרדה, הרי אין ביהודי ייחודיות ומעלה יתירה, על הגוים. בכך מקווים המה ליצור שיבוש תודעתי, ולהשכיחנו את עובדת היותנו העם הנבחר.

האמת הברורה היא, שאנו בני העם הנבחר. ומה שמונע את ההכרה בהבדל בינינו לאומות, הוא טשטוש הדעת. לכן נחוצה כל כך בהירות הדעת, רק באמצעותה ניתן להגיע להכרה באבחנה זו שבין ישראל לעמים, ובין חול לקודש.

תחום הדעת כל כך רחב ונתון לשינוי, והנאבק באמצעותו יכול אף לגרום לכפירה טוטאלית. וכבר שמעתי מעשה באדם לא יהודי, שפרסם על שיעורי תורה, והחל להרצות שיעורי תורה ברבים, באחת הערים פה בארץ. מטרתו העיקרית והנסתרת נקשרה באופן כזה או אחר למיסיון ונצרות. אבל כלפי חוץ היה נראה כחכם יהודי, המלמד תורה לרבים. לבסוף, משנחשפה זהותו האמיתית, התחלחלו מאזיניו, והוכו בתדהמה.

אחת התוצאות העגומות של מלחמת הדעת הניטשת בינינו לשונאינו היא שחלק מאחינו מצדיקים את אורח חייהם, באמצעות הפתגם השגוי והבדוי "איש באמונתו יחיה", ובכך מתירים אורח חיים זר, הדומה בהחלט לחיי הגויים. בעוד שהפתגם האמיתי הוא בכלל פסוק בנביא (חבקוק ב ד) "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".

כאן המקום לעלות שלב ולחדד נושא זה של מאבק הדעות. כי את ההבדל בין ישראל לעמים, קל להבין. אבל קיימים תחומים אחרים, בהם קשה יותר להבחין באמת, ללא בהירות הדעת.

ישנם זרמים ביהדות המבקשים לקיים "פלורליזם", כלומר ריבוי דעות. שגור בפיהם כי הכרח הוא להיות בצד ה"מתקדם והנאור" בעולם, שם מקובל כי לכל דעה יש מקום, ויש להכיל את הספקטרום הרחב והמגוון העצום של הדעות. וחלילה לדחות או לבטל דעה כלשהי, מפני זולתה.

למרות הגרעין המסוים של אמת הקיים בטענה זו, לאור העובדה שבתורה מצינו שבעים פנים, כמאמר חכמינו ז"ל^[2], הרי עדיין יש בה חוסר אמת מוחלט. בעולם מצויות שלש דתות עיקריות, איסלאם נצרות ויהדות. וברור לנו כיהודים מאמינים, ששתי הדתות האחרות קמו על בסיס סיפורי מעשיות, בדיות שווא, וכזב, שבינם למציאות אין כל קשר. היהדות היא האמת האבסולוטית, שאין בלתה. אמנם ממשיכות הדתות הללו להתקיים, למרות השקר שבבסיסן, ומשום התפקיד המסוים הנועד להן במהלך ההיסטוריה, כמו שהסביר הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יא הלכה ד):

"כל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד".

האמת היחידה היא "משה ותורתו אמת". רק הוא ירד מהר סיני, ומסר תורה לישראל. נמצא כי עלינו להכיר שאין מקום לדעות הסותרות את הצו האלוקי, המפורש בתורה. מאחר ואין בהם אמת.

עתה נתקדם שלב נוסף, בו ניווכח לדעת כמה זקוק האדם

לבהירות השכל, בחתירה אל האמת ללא פשרות, כי יש שלבים מורכבים אף יותר מהאמור עד כה.

הרי גם בתוככי החברה הדתית המנהיגה את אורח החיים לפי צו התורה והלכותיה, גם בה קיימים מגוון רב של דעות ושיטות. שיטה אחת סוברת כך, וזולתה להיפך, במגוון רחב מאד של נושאים. אחת הדוגמאות הבולטת לכך היא סוגיית הגיוס לצבא. לדעתנו, זו הרי מצוה, ואשרי המקיים מצוה זו. אבל לדעתם של קבוצת אנשים תורניים, אין כל מצוה בכך.

עם מי האמת, היכן היא שוכנת? הרי נדרשת הכרעה בסוגיה זו, כמו בכל סוגיה אחרת בעולם המעשי, או שאנו צודקים, או שהם צודקים. ואף שיש צורך בשני הקבוצות, כי מכל אחת מהן עולה תועלת לכלל ישראל, אבל אין כאן מקום לדון בכך. ובכל זאת, האם יש מי שיכול להכריע מתוך שיקול דעתו, היכן האמת, ומי צודק. נכון הדבר שלמעשה, ניתן להכריע על פי דברי הפוסקים וכללי ההלכה, כפי שנוהגים בכל ספק. ועדיין יכול להיות שאין זו האמת, כי האמת אכן דורשת בהירות הדעת וצלילות השכל. מלבד העזר האלוקי המוכרח, להכרה חודרת וברורה של האמת.

אין כוונתנו לומר שאנו טועים, חלילה. אלא להראות כיצד יכול טשטוש הדעת ללוות את צעדי חיינו. שיקול דעתנו, ופרשנות התורה וחוקיה, יכול להיות מכוון לאמת, ויכול להיות רחוק ממנה, כמטחווי קשת. יתכן שנגיע למסקנה לא נכונה, להלכה ולמעשה. או נכונה להלכה, ולא נכונה למעשה. ושלל שגיאות אחרות, שבסיס כולן הוא חסרון דעת ואי בהירות השכל. על כן מבקשים אנו בברכה זו, תבונה ופיקחות רבה, הגיון ברזל, ושכל ישר, באמצעותם נזכה לכוון לאמיתה של תורה.

טשטוש האמת מונע מן האדם להתקדם ולהשתפר. נותר הוא מדשדש במקומו. שהרי שגיאה ברורה, מניעה את האדם לתיקון וחזרה בתשובה. אבל אורח חיים לא נכון, שמקורו בטשטוש הדעת, אינו גורם שמניע ודוחף לשינוי ותיקון. סבור אדם זה לתומו שכל דרכיו טובים, מושתתים על אדני האמת. אף כי לאמיתו של דבר, הוא אכן שוגה ותועה מדרך האמת. פעמים הוא אף מחזיק מהליכותיו כב"ערך חשוב ואידיאל טהור", ובכך מעמיקה שגיאתו, ומרבה להתרחק מן האמת. לכן זקוקים אנו לבקש ולהתחנן בברכת אתה חונן, שנזכה לנווט את חיינו רק על פי האמת ואור התורה.

נמצא כי מהותה של ברכה זו, והיסוד האמוני המונח בה הוא, יצירת בידול והבחנה בין קודש לחול. הוסברה גם סיבת הצבתה או מיקומה של בקשה זו בתחילת בקשות העמידה. שהיא, כדי שנכיר במטרתם החשובה של המשאלות, שהיא קיום רצון הבורא. לכן הוצבה בקשה זו, כהקדמה לבקשות.

~ לסיכום ~

תחום הדעת רחב ופתוח מאד. מכוחה ניתן להגיע אל האמת, ובד בבד להגיע עמה לכפירה ממש. מבקשים בברכה זו שהבורא יפתח לנו את הלב והמח, כדי שנגיע למחשבות נכונות, ולאמת היחידה. אין מושג של "פלורליזם", כי אין אפשרות שכל דעה נוגדת וסותרת תהא נכונה ומתקבלת, אלא קיימת אמת אחת בלבד. ולוואי שנצליח לכוון את דרכנו על פי האמת, ונחבר את בקשותינו למטרה אחת והיא, קיום רצון האלוקים.

~~~~

[1]. נראה שמקור הדברים הוא לשון הטור (אורח חיים, סימן קטו) שכתב וזה לשונו: "ומשום שמותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל, קבעוה ראש לאמצעיות", וממשיך הטור – ירושלמי: "אם אין בינה אין תפילה".

[2]. מובא במדרש רבה (במדבר רבה יג, טז): "כְּשֵׁם שֶׁיַּיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, כָּךְ יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה". ובזוהר הקדוש אמרו (בראשית דף מז, א) "וְכָל צְבָאָם, אִלֵּין פְּרָטֵי דְאוֹרַיְיתָא, אַפִּין דְּאוֹרַיְיתָא, שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה".

ניתן להוכיח זאת גם מדברי הגמרא (עירובין יג, ב), שם אמרו בזה הלשון: "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן".

מבאר הריטב"א שם וזה לשונו: "כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, והדבר מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ותהיה ההכרעה כמותם".