תמצית הפרקים הקודמים: התפילה פותחת בברכת אבות, כדי לחבר בינינו לבורא יתברך. אלא שאיננו יכולים לדעת מיהו, ובכל זאת, הוא "אלוקינו ואלוקי אבותינו". כלומר השגחתו מתגלית בסיפור של כל יחיד ומשפחתו, ובהיסטורייה של עם ישראל. ברכת גבורות נסובה בעיקר על האמונה בתחיית המתים, והיסוד האמוני שבה הוא יכולתו של הקדוש ברוך הוא לעשות הכל. עתה נבאר את ברכת הקדושה.

כדרכנו בברכות הקודמות, נעסוק גם עתה בשאלה "איזה יסוד אמוני יש בברכת אתה קדוש", ומה יש לכוון בה?

כדי לגלות את היסוד האמוני הטמון בברכה זו, נחלק אותה לשני חלקים. החלק הראשון הוא "אתה קדוש ושמך קדוש", והחלק השני "וקדושים בכל יום יהללוך סלה". חלוקה זו תסייע בהבנת הברכה:

ביאור חלקה הראשון של הברכה

כבר הקדמנו שפתיחת התפילה מחברת את האדם אל הכח האלוקי העליון "הגדול הגיבור והנורא", כי רואה הוא ומכיר איך השם משגיח עלינו, ואיך שהוא ממש כל יכול. אמנם חיבור כזה יכול להעמידו במצב של תחושת חברות, וטמונה בכך סכנה גדולה. כי פתאום עולה על הדעת, שניתן להשיג את מהותו של הבורא בדרך כל שהיא.

סידרו איפה חכמינו את ברכת "אתה קדוש" תיכף אחר ברכת גבורות, כדי להעמיד גבול ברור, שאין לחצותו: כי באמת אין כל תפיסה או השגה במהות הבורא, לא מצד עצמיותו, ולא מצד מעשיו. וזהו אתה קדוש, כלומר מהותך העצמית נבדלת ומרוחקת מכל הבנה. ושמך קדוש, כלומר גם מעשיך, מרוחקים ונבדלים מתבונת אנוש.

יש בכך גם הקדמה נחוצה להמשך. מאחר ותיכף אחר ברכה זו, ניגש האדם לבקש מהבורא יתברך. ולצורך כך, עליו להגיע חדור הכרה כי תבונתו נעדרת השגה באלוקות. לכן דווקא אחר שהתחלנו כביכול להבין משהו, וביטאנו בפינו כיצד הוא מתגלה בחיינו, צריך מיד לעצור כדי להבהיר בחדות, כמה הקדוש ברוך הוא רחוק ונבדל מבינתנו.

זהו יסוד אמוני חשוב מאד. כי יש משפט עממי שאומר במקום שהשכל נגמר, שם מתחילה האמונה. ואף שנראה לי כי אין זה מדויק כל כך, מאחר וצריך להתבונן בסוגיות אמוניות, שהרי אמונה היא מלשון אמת, ורבים הם ספרי האמונה שנכתבו כדי להוכיח את מציאות השם, וצריך לשאול שאלות באמונה, ולבסס את הדברים.

אך יחד עם זאת יש בכך גם גרעין של אמת, כי ברור שיש תחומים מסוימים שאין ולא תהיה לנו כל הבנה בהם.

וכמו שכתב הרמח"ל (דעת תבונות אות מו):

"וכבר אמרו חכמים (חגיגה יא, ב) המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם; וכן אמרו (חגיגה יג, א) במופלא ממך אל תדרוש וכו' – אין לך עסק בנסתרות.

וכללא הוא, כל מה שיכולה מחשבת בני האדם לתפוס ולצייר – ודאי אינו מהותו יתברך, כי הוא מרומם ונשגב מכל מחשבה ורעיון, ואין בו שום אחד מן הענינים מה שיש בנבראיו, לא מן הגדולים ולא מן השפלים, כי מה שהוא השלמות הגדול יותר בנבראיו – חסרון הוא לגביו יתברך, ולא נדמהו בחוקו כלל ועיקר"^[1].

גם העוסקים בפנימיות התורה, צריכים לדעת שכל השיח הנוגע לספירות רוחניות ולשמות השם, כולם שייכים לגילויים של השם במציאות. אך מהותו העצמית של השם יתברך, בזה "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וכמאמר הכתוב (ישעיה מ כה) "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה, יֹאמַר קָדוֹשׁ"^[2].

דוגמא לדבר, פעמים מהרהר האדם ושואל את עצמו שאלות באמונה, כגון מה השם רוצה ממני? אלו אכן שאלות טובות מאד, כי התשובה נוגעת לאדם עצמו, ואלו שאלות טובות בתוך הב' של בראשית^[3]. כלומר, האות ב' היא זו הבאה אחר אות א'. ועל הדברים הבסיסיים ביותר, כגון מה לפנים מה לאחור, וכיוצא בזה, אין להרהר אודותם. ולכן צורתה של האות ב' דומה למחסום, כדי למנוע את המעבר אל האות א' – שלפני האות ב'. ומטעם זה פתחה התורה באות ב', כדי להעביר מסר זה, שיש עניינים שלא שייכים אלינו. אבל בעניינים השייכים אלינו, ודאי יש לשאול, כי הם שייכים לרובד שאחר האות א'.

מאידך ישנן שאלות באמונה, כגון: מדוע ברא השם את העולם? שטח זה אינו בתחומנו. כי אין מי שיצליח להבין את עומק דעתו של הבורא, ורוחב שיקוליו, ככתוב (תהלים צב) "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ". גם החכם הגדול ביותר, לא ישיג את עומק תבונת הבורא.

נמצא כי היסוד האמוני המונח בראשיתה של ברכה זו הוא, ההבנה שאין לנו כל השגה או תפיסה במהותו של הקדוש ברוך הוא.

אני רגיל להסביר באופן דומה את דברי הכוזרי בתחילת ספרו, שם מובא כי פנה מלך כוזר אל אחד הפילוסופים, אחר חלומו הנודע, כדי לברר במה מאמין אותו פילוסוף. וזה השיבו, כי הבורא עליון מכל רצון ושאיפה, ואין שום דבר בארץ שמעורר אצלו ענין, והוא בהכרח אינו מכיר את בני האדם, ואינו יודע מה רצונם, כי אין לו שום קשר עמם.

והיה הדבר מעט תמוה בעיני, הרי זו טענה אווילית ובלתי נכונה בעליל. ומה ראה הכוזרי לפתוח את ספרו ברעיון הנוגד את אמונתנו, ואשר אין בו ממש. אכן לאמיתו של דבר יש בה בטענה זו משהו מן האמת. כי עצמיותו ומהותו של הבורא אכן בלתי ניתנת להבנה. לכן פתח הכוזרי את ספרו בנקודה זו, כדי להבהיר ולהחדיר בקרבנו את ההכרה שאין לנו כל השגה באלוקות. ורק אחר הבנה זו, אפשר ושייך לדבר על הגילויים של השם במציאות, ומה זה אומר כלפינו.

גם תפילת העמידה פותחת ביסוד זה, אבל בצורה הפוכה. כלומר תחילה נערכת מעין היכרות עם הבורא, באמצעות השגחתו וליוויו אותנו ואת אבותינו, ובאמצעות הכרת יכולתו הבלתי מוגבלת בכל התחומים. אמנם תיכף אחר כך, מובהר לנו מיד להימנע מגלישה לתחומים אמוניים שאינם בהשגתנו, מאחר ועלול הדבר להביא לידי כפירה.

לא רק מהותו בלתי אפשרית להשגה, אלא גם הנהגתו עם הברואים נסתרת ואינה מושגת בהבנתנו. וכבר אמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (קהלת ח, יז): "לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ וגו'". כלומר, גם אם יבקש האדם לחקור ולנסות להגיע לעמקי דרכי הנהגתו יתברך בעולם, לא יצליח, כמו שפירש רש"י וזה לשונו: "אין הבריות יכולין לעמוד על סוף דרכו של הקב"ה וכו' שרואין רשעים מצליחים וצדיקים יורדים".

יהיה זה החכם הגדול ביותר, גם הוא לא יצליח להבין את דרכי הנהגתו, כמו שהמשיך שלמה המלך ואמר, "וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת, לֹא יוּכַל לִמְצֹא", ופירש רש"י שם וזה לשונו: "שהרי משה רבנו ע"ה לא עמד על הדבר, באומרו (שמות לג) 'הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ'".

ארע פעם, שהגיע בחור מסוים אל הישיבה כדי לבדוק אם יוכל להתקבל, ואם הישיבה מתאימה לו. כששוחחנו בראיון שפך את לבו ואמר, כי מציקות לו שאלות כמו מדוע קיים הרוע בעולם, וכיצד זה ארע מקרה נורא ואיום לפלוני, וכדומה. התשובה לשאלות מטרידות אלו היא, שלא תמיד נשיג תשובות, ולא תמיד נבין מדוע כך ארע. כי אכן קיימים תחומים בהם שוררת חוסר בהירות מוחלטת מצידנו, ובכל אופן אנו מאמינים שכל המאורעות מתנהלים בהשגחה מוקפדת, ובחישוב מדויק, וזה מה שנקרא "חשבונות שמים".

זהו פירוש חלקה הראשון של הברכה – אין לנו כל תפיסה והבנה של הקדוש ברוך הוא, כי גם אתה קדוש, וגם שמך קדוש, הרחק הרחק מיכולת השגתנו.

ביאור חלקה השני של הברכה

אחר תחילת הברכה, בה התמקדנו באי יכולתנו לתפוס את הבורא ואת דרכיו, ממשיכים לחלקה השני של הברכה "וקדושים בכל יום יהללוך סלה". הקדושים הנזכרים כאן, יש מי שפירש שהכוונה למלאכים^[4]. אמנם יש פירוש אחר ולפיו הכוונה לישראל, שהם קדושים^[5], ולאורו נפרש את משמעות המילים.

כבר אמרנו כי בכל ברכה מונח יסוד אמוני, ומעתה מוטל עלינו להסביר מה הקשר בין קדושת ישראל ליסודות האמוניים שכבר נזכרו.

ונראה, כי למרות שכבר הוסבר שהקדוש ברוך הוא מתגלה בעולם באמצעות השגחתו כלפינו, קיימת דרך נוספת בה הוא מופיע וניכר בבירור, והיא באורח חיינו הרוחני. כי באמת עצם סגנון החיים שלנו, היא שמגלה על היותו נוכח ונמצא כאן בעולם. גילוי נוכחותו בעולם במציאות האנושית, הוא אשר מונח בניסוח "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", מאחר וקדושת ישראל יש בה הוכחה חותכת על נוכחותו וקיומו של אלוקים בארץ.

נוכחותו של כח רוחני זה בעולם, כפי שבא לידי ביטוי בקדושתם של ישראל, היה בלתי נתפס ובלתי מקובל בעיני בלעם ועמלק. כולם יודעים שבלעם ראה רק בעין בודדת, וכמאמר הכתוב (במדבר כד, ג) "נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". לדברי חז"ל (נדה לא, א), נעשה בלעם עיור בעינו כיון שסירב להאמין בקדושת ישראל. שהרי אמר על הקדוש ברוך הוא שהוא: (במדבר כג י) "וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל", מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו וכו'^[6].

הרי כי חוסר אֵמונו בגודל קדושת ישראל הביאה לו את סמיות עינו. אם היה מודע לגודל הקדושה שבחיבור איש ואשה יהודיים, לא היה תמה ומתפלא כיצד הקדוש ברוך הוא מתעניין כל כך ברביעותיהם. אכן דוקא קדושתם העליונה של ישראל, היא שמביאה את הקדוש ברוך הוא להביע התעניינות גבוהה זו.

גם בני עמלק הביעו חוסר אֵמון מוחלט במעלת קדושתם של ישראל, וסירבו להכיר בכך. ביטוי לכך ניתן למצוא בסיפור המובא במדרש תנחומא (כי תצא פרשה י, הובא ברש"י על הפסוק): "וַיְזַנֵּב בְּךָ, הִכָּה אוֹתָן מַכַּת זָנָב וכו' מֶה הָיוּ בֵּית עֲמָלֵק עוֹשִׂין, חוֹתְכִין מִילוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזוֹרְקִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאוֹמְרִין, בָּזֶה בָּחַרְתָּ, הֱוֵי לְךָ מַה שֶּׁבָּחַרְתָּ".

אקט מוזר כזה של השלכת ערלות ישראל כלפי מעלה ודאי בא לסמל משהו. ומה פשר הדבר. מה רצו להשיג בזה? אכן כפי האמור נראה, שבקשו להביע את חוסר אמונם בקדושת ישראל. לכן השליכו ערלות ישראל כלפי מעלה כאומרים, לא יתכן שבני תמותה, בשר ודם, יגבירו את חלקם הרוחני, את חלק הנשמה, על חומר הגוף! היתכן שאדם יעמוד איתן מול דחפיו וידחה את סיפוקיו התאוותניים? ודאי שלא! לכך השליכו ערלות כלפי מעלה, כמסר ברור, אין בן תמותה היכול לשמר עצמו בקדושה ובטהרה.

שוחחתי פעם עם ידידי לצוות הישיבה, הרב בידני שיחי', ובתוך השיחה אמר לי, אם תרצה הוכחה על נוכחותו של הקדוש ברוך הוא בעולם, היכנס נא אל בית המדרש, במהלך סדר בוקר, ושם תיווכח כי הקדוש ברוך הוא נמצא בעולם. אני כמובן התפלאתי מאד, וכי מה הוכחה היא זו? אמנם הרב בידני המשיך והסביר את עצמו, לך וצפה בעמלם של גיבורי הכח, בחורים צעירים בשיא פריחתם, בני עשרה. שבאופן תיאורטי יכולים להגיע להישגים רבים מבחינה גשמית, להרוויח כסף, לעסוק בהייטק, להקים סטארטאפים וכיוצא בזה, ולקבל כבוד רב מאנשי העולם. ולמרות זאת בחרו להקדיש מספר שנים ללימוד התורה, וויתרו על מרוץ החיים, כדי להיות פנויים לעסק התורה ועמלה, במרץ ובחשק. בחירתם בחיים רוחניים, והעדפת אורח חיים זה, מוכיחה בבירור על נצחיות הנשמה, ועל מציאותו של אלוקים בארץ.

נוכחותו של הבורא מגיחה ופורצת מתוך אורח החיים שלנו. גם בהעדר כל פיקוח, תראה יהודי מתאמץ כדי לעשות את הצעד הנכון, ולשמר את צו ההלכה. אין מציאות כזו אצל אף אחת מן האומות.

לימוד התורה בפרט, המוצע להמונים כדרך חיים, מוכיח זאת. הרי אצל אומות העולם לא תמצא מושג כזה של לימודי רוח להמון. ולמרות קיומם של מסלולי לימוד שונים למדעי הרוח, כגון לימודי כמורה וכדומה, עדיין לא הונהגו הלימודים כדרך חיים רגילה ומקובלת עבור ההמון. אצל בני עמנו לעומת זאת, הונהג לימוד התורה כדרך מקובלת גם עבור ההמון, וכל חלקי התורה נלמדים, לא כאמצעי להשגת רווח כזה או אחר, אלא כאמצעי להשגת דבקות בקב"ה.

נמצא כי דווקא אורח חיינו הרוחני מגלה על נוכחות אלוקית בארץ. ויש בה במעלתנו הגבוהה גם תביעה מחייבת, לשמר את עצמנו בקדושה, כיאה וכיאות למעלתנו הגדולה.

המקום בו גודל קדושת ישראל באה לידי ביטוי הוא בחזרת העמידה, כשאנו מקדישים את שמו של השם יתברך. שהרי מצינו בזה שתי נוסחאות. האחת, והיא נוסח האשכנזים, במוסף של שבת "נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש". משמעות נוסח זה הוא, שדרגתנו שווה לדרגת המלאכים, שהרי אנו מקדישים את שמו, באותה רמה שהם מקדישים.

הנוסח האחר, הוא נוסח הספרדים והחסידים "כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה". כלומר המלאכים, המוני מעלה, מצטרפים לישראל באמירת הקדושה. מה שאומר כי דרגתנו באמירת הקדושה, גבוהה משלהם.

זאת למרות שעיקר הקדושה הנזכרת בנביאים (ישעיה פרק ו, ויחזקאל פרק ג), מתארת את האופן שהמלאכים מקדשים את שמו יתברך. וכפי שמובא בברכת יוצר, שהמלאכים מקבלים רשות זה מזה, ואומרים קדוש קדוש. בכל אופן, בהמשך, בחזרת העמידה, הקדושה הנאמרת היא של ישראל, שאנו בעצמנו, מקדשים את שמו יתברך, והמלאכים מצטרפים אלינו.

הרב חרל"פ זכר צדיק לברכה כתב על כך^[7], שכאשר מבקשים המלאכים לראות מה זה קדושה, הם באים לראות כיצד עם ישראל מתנהג, ומאתנו הם לומדים כיצד לקדש.

עקרון זה, שקדושתנו גדולה כל כך, אף יותר מן המלאכים, היא הסיבה שבעת אמירת הקדושה אנו נעמדים כמו מלאכים, ברגל ישרה, ומגביהים את הגוף מן הרצפה, כמובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קכה) וזה לשונו: "טוֹב לְכַוֵּן רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר קְדֻשָּׁה עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר. הגה: וכו' וְכֵן מְנַעְנְעִים גּוּפָן, וְנוֹשְׂאִין אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ" (טור ושבולי לקט).

נענוע הגוף והגבהתו מן הארץ נעשה כהשוואה למלאכים, כמובא במדרש (תנחומא פרשת צו סימן יג):

"וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף (ישעיה ו, ב) וכו' מִכָּאן תִּקְּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לָעוּף אָדָם עַל רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת (ישעיה ו, ג)".

הרב מונק ביאר בספרו (עולם התפילות), שמנהג זה להתדמות למלאכים תכליתו להביא לידי ביטוי את קדושתם הגדולה של ישראל, שיכולה להיות גדולה אף משל מלאכים. כי בעוד המלאכים, אינם בעלי טבע גשמי, אנו מורכבים מחומר ורוח, בשר ודם. מקומנו על הקרקע, מוצבים מול אתגרים גדולים וקשים, מתנסים בפיתויים רבים, ועומדים בהם בגבורה. לכן מצד אחד מגביהים קמעה את הרגליים, כדי ללמד על רצוננו החזק להתקדם כלפי מעלה, להתעלות בקדושתנו. אך מצד שני אנו נמצאים על הארץ, כי איננו כמלאכים, שזהו טבעם, אלא גדולים מהם, כי אנו הונחתנו לתוך נסיונות העולם הזה.

ביטוי מעלתו הגדולה של היהודי, כמשתמע ממילות הקדושה של נוסח ספרד, הביאה את מרן הרב קוק זכר צדיק לברכה, שמאד אהב נוסח זה, אבל התפלל בנוסח אשכנז, להתגנב בחשאי אל בתי הכנסיות של החסידים, כדי לשמוע נוסח זה. יש שאמרו על כך בהלצה, כי זהו יצר הרע מיוחד של צדיקים, ללכת לבית כנסת אחר, כדי לשמוע נוסח אהוב.

מספרים על ר' לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורם של ישראל, שבערב פסח אחד, לאחר חצות, הסתובב בעיר ושאל איזה גוי, האם יש לך קצת מסחורה פלונית [סחורה שהרוסים אסרו על החזקתה], ואמר לו מה פתאום זה אסור. הוציא ר' לוי יצחק כמה שטרות והראה לו, ובכך רענן את זכרונו, והפנה אותו אל המקום בו יוכל למצוא את הסחורה. שוב הלך לגוי אחר ושאל, האם יש בידך סחורה פלונית [אסורה]? חס ושלום. כמובן, חזר רבי לוי יצחק אל התרגיל הידוע, ושיחדו בכמה מטבעות, ומיד נזכר הגוי היכן מצויה הסחורה שבידו. אחר כמה נסיונות כאלה, ששוב ושוב הניבו תוצאה דומה, פנה משם והלך לשכונת היהודים, שם פגש באדם מן השורה, ושאלו, אולי יש ביד כבודו איזה חמץ? אמר לו הלה בפליאה, היתכן, ערב פסח היום. השיב רבי יצחק לוי, אשלם לך כהוגן, אם תמציא לידי איזו פרוסה עריבה. פליאתו של היהודי הלכה וגברה, הלא הקדוש ברוך הוא אסר, וכיצד זה אחזיק חמץ אסור? גם אם תשלם לי, לא אעבור על רצון בוראי. הלך ר' לוי יצחק לבית הכנסת, פתח את ארון הקודש, ופנה אל הקדוש ברוך הוא ואמר לו, ריבונו של עולם, ראה את הגויים הללו. למרות שיצאה פקודה שאסרה את הסחורה, הם בכל אופן מחזיקים בה. אבל בניך האהובים, אחר שאסרת עליהם החזקת חמץ ברשותם, אין אחד מהם שמחזיק בו, למרות שאין עליהם כל פיקוח, למרות שאין קנס גלוי לעין. הרי לך, ההבדל בין ישראל לעמים.

סיפור זה ממחיש היטב את מעלת הקדושה של ישראל. ואשר חלקה השני של ברכת הקדושה, בא להדגיש.

כבר הובהר לא אחת, כי בכל ברכה טמון יסוד אמוני, האמור להדריך אותנו בתפילה. ואכן, גם בברכת אתה קדוש מוכרח כל מתפלל להחדיר בקרבו יסוד אמוני זה, של קדושת ישראל. מאחר וקדושה זו מוכיחה את מציאותו של הקדוש ברוך הוא בעולם. ללא הכרה זו, כיצד ייגש האדם לבקש בקשות מהבורא. לכן נחוצה כל כך האמונה בקדושת ישראל, המוכיחה על היותו של הקדוש ברוך הוא מצוי ומעורב בחיינו, ורק מתוך כך יכול המתפלל לגשת ולבקש מלפניו את בקשותיו.

~~~~

[1]. ראה עוד בדרך ה' (חלק א פרק א, אות ה) שם כתב רמח"ל וזה לשונו: "כי אין ציורנו ודמיוננו תופס אלא עניינים מוגבלים בגבול הטבע הנברא ממנו יתברך, שזה מה שחושינו מרגישים ומביאים ציורו אל השכל וכו'. אולם כבר הקדמנו, שאמיתת מציאותו יתברך אינה מושגת, ואין להקיש ממה שרואים בברואים על הבורא יתברך, כי אין עניינם ומציאותם שוה כלל שנוכל לדין מזה על זה".

[2]. כמו שכתב שם המלבי"ם וזה לשונו: "הלא אין לי דמות ודמיון כלל וכו', ויאמר ה', התוכלו לדמות אותי אל דבר, ואשוה לו באמת?".

[3]. כך מבואר ברבינו בחיי (בראשית א, א) וזה לשונו: "וכשם שחייב אדם להמנע מחקור בחלק הנמנע, כך מצוה וחובה עליו לדרוש ולחקר על החלק האפשרי, כי בזה יתרצה עבד אל אדוניו, ועל כן תתחיל התורה בחידוש העולם, להגיד כח מעשיו, ושהשגיח עליו בבריאה יצירה ועשיה כו'".

[4]. כך פירש שיח יצחק (נדפס בסידור הגר"א – אשי ישראל) "וקדושים היינו המלאכים העליונים המעולים בהשגחתם, גם יהללוך סלה בתואר קדושה".

[5]. כך פירש הגר"א (אבני אליה – נדפס בסידור הגר"א, אשי ישראל) וזה לשונו, "קדושים כוונתו על ישראל בכלל, כמו שאמרו (נדרים לא, א) וישראל מי נפקי מכלל בני נח, כיון דאתקדש אברהם אתקרו על שמיה. כך מובא במדרש (ילקוט שמעוני תחילת פרשת קדושים) יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וכו'. נִקְרָא קָדוֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת", וְקָרָא לְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא נִקְרֵאתֶם קְדוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ".

וכן מובא בזוהר הקדוש (פרשת תזריע, נ, א – העתק מתִרגום): "בֹּא וּרְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבֵקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אוֹתָם, שֶׁכָּתוּב, אָהַבְתִי אֶתְכֶם אָמַר ה'. וּמִתּוֹךְ אַהֲבָתוֹ, הִכְנִיסָם לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, לְהַשְּׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם, וְלָדוּר עִמָּהֶם, וְשֶׁיִּמָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם".

[6]. על פי מי מרום חלק יג עמוד קיט.

[7]. מי מרום חלק יג עמוד קיז.