"לַמִּינִים וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הַזֵּדִים כְּרֶגַע

 יֹאבֵדוּ, וְכָל אוֹיְבֶיךָ וְכָל שׂוֹנְאֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ, וּמַלְכוּת

 הָרִשְׁעָה מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְכַלֵּם וְתַכְנִיעֵם

 בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ

 זֵדִים".

ברכה זו שונה מאד משאר הבקשות, ויש קושי גדול בהבנת מהותה: רוב ככל ברכות העמידה נסובו על עניינים חיוביים ורצויים, כגון בריאות פרנסה בנין ירושלים וכדומה. ובתוך כל הטוב הזה, שולבה ברכה שמהותה התנגדות, כריתה, עקירה ושברון.

כמה שאלות עולות מכך: האחת, נוסח הברכה מדגיש שכוחות הרוע כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ, מְהֵרָה תְעַקֵּר, וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. והדבר מחייב הסבר, מה הסיבה למהירות זו דווקא בברכה זו, מה שלא ראינו בשאר הברכות. השנית, קשה מאד מדוע מבקשים על הכרתת הרוע, ולא על תיקונו. הרי מבואר בגמרא (ברכות י, א) כי לאחר שהתפלל רבי מאיר על אותם פושעים בשכונה, שהשביעוהו מרורים וירדו לחייו, שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו, שאין להתפלל על שברונם ומיתתם. ואף על פי שכתוב (תהילים קד, לה) "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ," הרי לא נאמר חוטאים, אלא חטאים^[1]. זאת ועוד, הכתוב שם מסיים וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם. כלומר, אם יחדלו הרשעים ממעשיהם הרעים, לא יהיו עוד רשעים. לכן יש לבקש רחמים על שיבתם בתשובה.

לאור האמור קשה, מדוע מבקשים בברכה זו על אבדון כוחות הרוע, הכרתתם עקירתם ושברונם, הרי צריך לבקש את תיקונם.

מי תיקן ברכה זו?

הסבר העניין מונח בהיסטוריה של ברכה זו, שנתקנה בדרך לא פשוטה כלל ועיקר, כמובא בגמרא (ברכות כח, ב – כט, א):

"אמר להם רבן גמליאל לחכמים, כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים? עמד שמואל הקטן, ותִּקנה".

הרי כי חיפשו חכמינו אדם היודע לתקן את ברכת המינים, ולא נמצא אף אחד הגון שמתאים לכך. עד שבא שמואל הקטן, וניסח אותה.

טרם נגיע לנקודה המרכזית מוכרחים אנו להבהיר, כי תיאורו "הקטן" נראה לכאורה, כתיאור לא הולם בלשון המעטה. וכי היה קטן? הלא מבואר בדברי חז"ל שהיה אדם עצום, ואף הייתה לו יכולת נבואית מסוימת, כמובא בגמרא (סוטה מח, ב):

"פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נִתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן, יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן".

מלבד זאת, הרי אנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו את תפילת העמידה. ומהם מרדכי הצדיק, חגי זכריה מלאכי ונחמיה (ברטנורא  אבות א, א), כמו שאמר רבי יוחנן בגמרא (מגילה יז, ב):

"מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר".

אם אחד החכמים ביקש להציע נוסח לאחת מברכות העמידה, היה עליו להיות בהכרח בעל רוח הקדש, כמו שביאר בספר נפש החיים (שער ב פרק י) וזה לשונו:

"והמשכיל יבין מדעתו שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא".

מובן מאליו, שגם שמואל הקטן, אם היה מסוגל לתקן נוסח ברכה כזו, ודאי עשה זאת ברוח הקודש. וכן ביאר פני יהושע (ברכות כח, ב):

"שכל ברכות התפלות מיוסדים על אדני פז, במספר התיבות ואותיות, מלבד מה שיש בהם סוד מופלא וכו' ומהסוד שבהם יכולין לעשות רושם למעלה, עד כדי שיתקיים המכוון באותה ברכה וכו' שאם לא תאמר כן, מה זה שאמר רבן גמליאל כלום יש אדם שיודע לתקן".

ושוב אנו רואים כמה גבוהה היתה דרגתו הנשגבה, וכלל לא היה "קטן".

אלא שאם כן יש להקשות, כיצד שכח שמואל הקטן את מילותיו שלו עצמו, כמבואר בהמשך הגמרא (ברכות שם):

"לשנה אחרת שְכָחה, והשקיף בה שתים ושלש שעות, ולא העלוהו. אמאי לא העלוהו, והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא. שאני שמואל הקטן, דאיהו תִּקנה".

כלומר שנה אחר ניסוח מילות הברכה, ירד שמואל הקטן לפני התיבה כשליח ציבור. וכשהגיע לברכה זו, לא עלה בידו לומר את המילים שהוא עצמו ניסח, אף לא כעבור שעתיים שלוש. ואף שבדרך כלל, מי שהתחיל לגמגם בברכה זו, נחשד מיידית כרשע וכופר, וסולק מתיבת החזן, עם שמואל הקטן נהגו אחרת והמתינו בסבלנות, כי לא יכול להיות שמנסח הברכה עצמו חשוד במינות. ואכן כעבור זמן מה, שב ונזכר בה.

האמנם יתכן שאחר עמל גדול שהשקיע בניסוח הברכה, התקשה באמירת תיבותיה, הרי אלו המילים שלו עצמו. וגם, מדוע דווקא שמואל הקטן נמצא ראוי, הרי מן הסתם היו חכמים נוספים שברוח קדשם יכלו לכוון , ומדוע לא נמצא חכם ראוי לכך, מלבד שמואל הקטן?

תוכנה הנגטיבי והמסוכן של ברכת המינים

התשובה שתתן מענה לכל התמיהות, היא תוכנה ומהותה של ברכה זו, שיש בה תוכן מטריד מאד. כלומר, כל עיקרה מבוסס על פעולות שליליות, של הכרתה וכילוי, עקירה ושברון קבוצות מסוימות. תוכן נגטיבי כזה, טומן בחובו סכנה רבה מאד. הרי לכל אחד מאיתנו קיימים צדדים אפלים של אלימות, ורצון להילחם. חיזוקם של נטיות שליליות אלה, אפילו לצורך מלחמה נכונה וצודקת בכוחות הרוע, עלולה להוביל אדם לסגנון חיים כזה. דוגמא פשוטה לכך ניתן לראות במעשים שבכל יום, כגון אדם שהיה צריך להאבק על נושא מסוים, במקום עבודתו. ולצורך כך הרים את קולו ודפק על השולחן, עד שהעניינים הסתדרו. אדם זה, בשובו אל ביתו, עלול מאד להמשיך בגישה לוחמנית זו. ועל סכנה זו אנו מדברים. סביר מאד, שרוח הלחימה ימשיך ללוות את האדם, גם למקומות בהם אין כל צורך.

והנה מוצא שפתינו בתפילת העמידה, מנותב ומתועל לדעתם של אנשי כנסת הגדולה, עת קבעו מה תהיינה תיבות התפילה. דוגמא לדבר ניתן לראות ממה שאומרים בהתרת נדרים "לְדַעַת רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וּלְדַעַת רַבֵּנוּ יִצְחָק לוּרְיָא אַשְׁכְּנַזִּי". מצאנו סגנון כזה בדברי הגמרא (נדרים כה, א) במשה רבינו, כשהשביע את ישראל בערבות מואב על שמירת התורה, אמר להם: "הוו יודעים, שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעתי, ועל דעת המקום".

יש אפילו מי שניסח אמירה ממש דומה, בנוגע לתפילה, כפי שכתב בספר חמדת הימים (חלק ג פרק ו)^[2] וזה לשונו:

"ותפילתנו זו אנו מכוונים דרך כלל לדעת רבי שמעון בן יוחאי הקדוש ולדעת רבי אלעזר בנו הקדוש ולדעת יותם
בן עוזיהו הקדוש, ופינו כפיהם, ותפילתינו כתפילתם, וכוונתינו ככוונתם, והרי אנו סומכים עליהם בכל מכל כל, יהיו לרצון…".

הואיל וחבויה בכל ברכה עומק דעתם וכוונתם, הכרח גדול היה שהעומד ליצוק את תוכנה של ברכת המינים, יהא אדם שכל מהותו רחוקה כמטחווי קשת מכל לוחמנות או כוחנות שהיא. זך וטהור, צלול ונקי מכל שנאה שהיא. כדי שגם אנו, עת נביע בשפתינו בקשה מיליטנטית זו, לא נבקשה מתוך עוינות ואנטגוניזם כלשהו חלילה, אלא מלב צלול נטול שנאה.

והנה במסכת אבות (פרק ד משנה יט) מסופר כי שמואל הקטן נהג לומר "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך". וכל המפרשים תהו בפליאה, האמנם אמר זאת שמואל הקטן, הלא זה פסוק מפורש (משלי כד) "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ". ומדוע קבעה המשנה שהוא יוצר האמרה?

ההסבר הוא, כי בכל אורחות חייו הנשגבים, נהג להקטין את עצמו^[3]. לא ראה באף אחד אויב, או אִיום כלשהו. כל זה מכח הפסוק אותו שינן שוב ושוב, ולפיו אין לשמוח על האישיות שספגה מכה, כי אם על הרוע שנעלם. אף כי לאמיתו של דבר, טבע האדם הוא, באופן כמעט בלתי נמנע, לשמוח לאיד בנפול אויבו. שמואל הקטן נתייחד בכך, שאמרתו של שלמה המלך הטביעה חותם עמוק בנפשו, עד שנעשתה חלק מחייו. כל כך גבוה התעלה בהנהגה זו, עד שהיה לבו נקי ונטול שְׂנָאות. לכן גם אחר שהתבקש לתקן נוסח שכל עיקרו ומהותו לוחמנית ושלילית, היה מסוגל לבקש על כריתת הרוע, ולשמר את נפשו העדינה, לבל תיפגע ותיטה אחר כוחנות ולוחמה.

כעת מובן מדוע בחלוף שנה, עת ירד להתפלל, התקשה להגות את מילות הברכה שהוא עצמו תיקן. הוא הרי חי את הדברים שציטט תדיר, וכשבא להגות את מילותיה הקשות של הברכה, ביקש למצוא בנפשו רוגע ושלווה, ללא שריד של אנטגוניזם שהוא, כי רק באופן הזה ניתן לבקש על כריתת הרוע. זקוק היה אותה שעה, להשקיט את המיית הלב, כדי להתעלות לאותה דרגה בה אחז, עת יצק את תיבותיה של בקשה זו.

כנגד מי תוקנה ברכה זו?

כדי להשלים את הנקודה, נסביר עתה מהו אותו גורם שהניע את חכמינו זכרונם לברכה, לתקן ברכה זו. הנה לאחר שהפיח ישו הנוצרי את דת הנצרות בעולם, נטו אחריו מאמינים רבים, שהיו חלק מעם ישראל. קבוצה זו כינתה את עצמה "יהודים נוצרים", והמשיכו להשתתף בחיי הקהילה היהודית, כגון הגעה אל בית הכנסת. ואף נהגו להקריב קורבנות בבית המקדש. עם זאת, למרות שהיהודים סלדו ובחלו בדרכם, עדיין לא נעשו פעולות להוציאם מקרב היהדות, ולא הפכו לאינם מקובלים.

מתי הוחלט בכל זאת להוציאם אל מחוץ לחברה היהודית, היה זה לאחר שנקטו באידיאולוגיה נאלחת ולפיה אין כל הבדל בין היהודים לגויים. השקפת עולם זו, גררה אותם למעשים שפלים ונבזים. כי מאחר ולא נותרו נאמנים לאחיהם היהודים, הותרה הרצועה, וניתן לבגוד בהם. ואכן, הגו עלילות נלוזות, הלכו אל השלטונות והלשינו על יהודים אחרים. פעילות בוגדנית זו, הובילה את מנהיגי היהודים להחלטה כי מצב זה הוא קו פרשת המים, עקב הפגיעה הנגרמת ליהודים.

תגובת הנגד של חכמינו זכרונם לברכה לבוגדנותם, כמו שהובא לעיל, היתה תיקון ברכה זו. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תפלה פרק שני הלכה א):

"בִימֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל רַבּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין בְּיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל, וּמְסִיתִין אוֹתָן לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי הַשֵּׁם. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁזּוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל צָרְכֵי בְּנֵי אָדָם, עָמַד הוּא וּבֵית דִּינוֹ וְהִתְקִין בְּרָכָה אַחַת, שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ שְׁאֵלָה מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם, לְאַבֵּד הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין".

צעד קשה וכואב כזה, שמהותו הוצאת חוטאים מכלל ישראל, ננקט לאחר שלא נותרה כל ברירה. וברור שלא נותרה כל ברירה, כמו שהובהר לעיל, אין כל רצון או תקוה שהרשעים ייתמו, אלא שהרשעים ישובו למוטב. כי בכך יתמו החטאים, ממילא מן הארץ. ועדיין, למרות רצוננו החזק לראות בשיפור מעשי הרשעים, לפעמים הרוע מתגבר כל כך בהרסנותו, עד שהוא מכריח אותנו, נגד רצוננו, למתוח גבול ברור, אותו אין לחצות. הקו הזה הוא פגיעה ביהודים, ומסירתם לשלטונות הגויים.

גם בימינו מתוודעים אנו לתוכניות זדוניות, שמדי פעם נטוות נגדנו, ולא אחת, תאוותם אף עולה בידם. ביקורת נוקבת מציפה את לבנו, אל מול רעיונות העוועים שלהם. והשאלה היא, כיצד נצליח לשמר את לבנו הזך משנאה וטרוניה, לבל ניטוף מרירות. מסופר על הרב וולדמן זכר צדיק לברכה, שגם אם היתה לו ביקורת קשה על הממשלה, היה ממלא פיו מים, עת ביקר במדינות חוץ לארץ, וקשר שיחה עם תושבי המקום. מילה אחת של ביקורת על הממשלה, לא נשמעה ממנו. רק במקומות בהם סבר שתהא השפעה לביקורתו, פצה את פיו בצחות לשונו, ודיבר את אשר על ליבו. עלינו ללמוד לשלוט בתחושותינו, לבל יהפכו לחלק ממהותנו. לו חלילה ייטה לבנו אחריהן, עלולה מציאות חיינו להפוך לחיי לוחמה וכוחנות, גדושי סיאוב ורפש.

נמצא כי יש בה בברכה זו אתגר גדול. מצד אחד נדרשים אנו שלא להעלים עין מן הרוע הקיים, כי יש רע בעולם, ואכן צריך להכרית אותו. אך באופן זהה, יש לנקוט במשנה זהירות, לבל ניפגע אנו עצמנו, מן הצעדים בהם ננקוט נגד כוחות הרוע, העלולים לפגוע בנו.

וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ

על פי האמור נוכל להבין מדוע הושם דגש על המהירות – כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ, מְהֵרָה תְעַקֵּר וכו' וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. נקודה זו, כפי האמור בתחילת הדברים, זקוקה להסבר. מאיזה טעם מבקשים על הכנעת הרוע בדחיפות רבה כזו?

ההסבר הראשון לכך הוא, שמדובר בעובדי אלילים, המהווים סתירה לכל המציאות האמיתית, ויש לשאוף לכיליונם חיש מהרה. ואף שאנו מלאי סבלנות והכלה, בכל הנוגע לכל יהודי שדבק ברוע, מפאת הנקודה הפנימית הטובה, שקיימת בנפשו. ולבנו מייחל ומצפה מתוך תקווה לשיפור דרכיו. ופעמים אנו אכן נוחלים הצלחה בהסרתו מדרכו הרעה, פעולה שזכתה בספרים הקדושים לכינוי "בירורי ניצוצות". אך בל נשכח, ברכה זו עוסקת במלשינים, ובאויבי העם. ודווקא מחמת דרכנו הטובה, להתעלם מן הדברים הרעים, דווקא מחמת כך, באה ברכה זו להבהיר, כי הרע הוא רע, ויש לצפות ולבקש על כיליונו.

שנית, וכאן אנו שבים ומתחברים אל האמור. הואיל והושם דגש גדול כל כך על כוחות של איבוד ואנטגוניזם, לצורך הכנעת ושברון הרוע, לכן אנו מייחלים כי הדבר יארע מהר ככל האפשר, לבל נצטרך להמתין או להתמהמה בכך. כי הכח השלילי העוין הזה, עלול לחדור אל נפשנו, ועלינו למנוע בכל דרך את השפעתו המזיקה.

~ לסיכום ~

נדרש מאתנו איזון רב. מצד אחד, עלינו לוודא כי לא ניפגע מהכוחנות ומהאמצעים הננקטים לצורך ביטול הרע. ומצד שני, עלינו לפקוח עיניים ולהבין כי יש מולנו כוחות של הרס ורוע שרוצים לפורר ולקעקע הכל, ומבקשים אנו את סילוקם וביטולם המוחלט.

נישא תפילה שהרע יעקר בעזרת השם, וכי זה יקרה במהרה. ויחד עם זאת, למרות המלחמה בכוחות הרוע, נחזק את תקוותנו לבל תושפע נפשנו לרעה, אלא יישאר הלב זך ונטול שנאה, שאינו מייחל לכיליון העולם, כי אם לתיקונו השלם.

~~~~

[1]. מסר זה עולה ממעשה נוסף, המובא בגמרא (שם בברכות, דף ז, א): "ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, והוה קאי מצער ליה טובא בקראי. יומא חד שקל רבי יהושע בן לוי תרנגולא, ואוקמיה בין כרעיה דערסא, ועיין בה. וכי מטא ההיא שעתא, אלטייה. כי מטא ההיא שעתא ניים. אמר רבי יהושע בן לוי: שמע מינה, לאו אורח ארעא למעבד הכי, "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב. "גם ענוש לצדיק לא טוב". כלומר, אין זה מעשה הולם, מאחר ורחמיו על כל מעשיו, ו"כל מעשיו", כולל גם את הרשעים. וגם אין זה טוב ונכון שצדיק יעניש, ויהא אדם נענש בשבילו.

[2]. מחברו חי בזמן האריז"ל, ושמו רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי זיע"א. רבו המובהק היה רבי חייא רופא זיע"א (נפטר שע"ט). שאר רבותיו: הרמ"ע מפאנו זיע"א (ש"ח – ש"פ). מהר"ם לונזאנו זיע"א (נפטר בשנת ש"פ) ועוד.

[3]. כמבואר בירושלמי (מסכת סוטה פרק ט) ולמה נקרא שמו קטן, לפי שהיה מקטין עצמו.