”תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ,

 וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ,

 בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".

הבחירה במילים בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, מבוססת על לשון הכתוב "בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיהו כז). אם כי הדבר טעון הסבר, כי אם תקיעת השופר מסמלת את בוא הגאולה, מה זה משנה אם השופר קטן או גדול, וכי יש הבדל אם הקדוש ברוך הוא תוקע בשופר גדול או קטן?

התשובה לדבר מוסברת במאמרי הראי"ה^[1], באחד המאמרים שהרב קוק עוסק בענין השופר, שם הרחיב להסביר כי מצינו במקורות שלשה סוגי שופרות, וכל אחד מבטא מוטיבציה שונה ליציאה מן הגלות ועליה לארץ.

טרם ניגש לביאור החילוק שבין סוגי השופרות ומשמעותם השונה, נחזור על הנקודה שהוסברה בברכת ברך עלינו, והיא, שסדרת הבקשות הפרטיות בברכות האמצעיות, הפותחת באתה חונן, מסתיימת בברכת ברך עלינו. וכאן בברכה זו "תקע בשופר גדול", פותחים בסדרת בקשות על צרכי הכלל. בראש ובראשונה, קיבוץ גלויות, כי תחילת הגאולה היא לאחר שהיהודים כולם מתקבצים לארץ ישראל^[2].

עתה נשוב אל דברי הרב קוק במאמרי הראי"ה, שם ביאר, כי יש מניע שכינויו "שופר קטן", לו הוא קורא שופר טמא. כלומר המניע הגרוע ביותר ליציאה מן הגלות, הוא המצוקות הפורעניות והשואות שאירעו בגולה. קשיים אלה מעוררים רצון, לחתור להימלטות, ולמצוא מקלט מדיני, בארץ ישראל. זכרוני כי בהיותי ילד רך בשנים, בכיתה א' או ב', פגש בי גוי נקלה, באופן מקרי ממש, באמצע הרחוב, וחרץ את פיו בגידוף נתעב "יהודי מלוכלך". סגנון חיים צורב כזה, מעורר רצון לעלות לארץ ישראל, שם ניתן למצוא מפלט מן הצרות.

המניע השני המעורר את הרצון לצאת מן הגלות, שהרב כינה "שופר בינוני", הוא כאשר בני ישראל מבקשים לשוב ולהתנהל בארץ שלנו, ככל עם המבקש להתגורר בארצו.

המניע השלישי המעורר רצון לבוא אל הארץ, הוא זה שכינויו "שופר גדול", הוא לקיום המטרה הנכספת והנעלה של השראת השכינה. הלב מלא בשאיפה כנה, לראות בעינינו את קיום "המחזיר שכינתו לציון", כי לא יוכל דבר השם להתגלות אלא אחר שובו של עם ישראל אל ארצו.

אין זו בקשה בלבד, אלא גם חלק מתפקידנו. כי בכוחנו להחדיר תודעה נעלה זו בקרב כל אחד מאתנו. שכן יכול כל אחד מאתנו להשפיע על עצמו וסביבתו תובנה חשובה זו, אשר שהותנו בארץ לא נועדה רק כדי לא לסבול, אלא בעיקר כדי להביא את דבר השם לעולם כולו.

מסר זה רלוונטי לא רק לתושבי חוץ לארץ העומדים להתיישב בארץ, כי אם גם לתושבי הארץ. שכן כל אחד מדיירי הארץ צריך לשוב ולהבהיר לעצמו, שסיבת המגורים בארץ, אינה רק משום המקלט המדיני, ואינה רק צורך לאומי, אלא בעיקר אמצעי להשראת השכינה.

לפני כשבע עשרה שנה, זנחה מדינת ישראל מספר חלקים מן הארץ, והפקירה אותם ליד אויבינו. היו אלה ארבעה ישובים בצפון השומרון, וחבל ארץ גדול בגוש קטיף. אחד מהישובים שנזנחו בצפון השומרון הוא הישוב חומש. ישובים אלה מנעו את הרצף הערבי, וראשי השלטון החליטו לגרש משם את היהודים. למרות זאת, קמו מספר יהודים צדיקים, וביניהם הרב אלישמע כהן שיחי', שבמסירות נפש עמלו לקומם את הריסות הישוב בחומש. טרחתם בהקמת היישוב מחדש, מוגדרת לפי האמור כהשמעת קול שופר, משום שהנחלת דבר השם והפצתו בעולם, הם שעומדים בלב ליבה של פעילותם העילאית. כל כך נשגבה היא פעילותם של אנשי הישיבה בחומש, המוסרים עצמם למען ישוב ארץ ישראל, והיא מתסיסה את האויבים הערבים, עד שמתאמצים וטורחים בכל כוחם להוציא פיגועים רצחניים באנשי המקום. אלו כוחות חזקים מאד, הלוחמים כנגד המתיישבים במקום.

אחד מאנשי הישיבה שפעל רבות למען ארץ ישראל היה יהודי צדיק ושמו יהודה דימנטמן השם יקום דמו. שבסיום יום לימודים בישיבה, עת ירדו מספר תלמידים ברכבם מן ההר, ארבו להם מחבלים בעיקול הדרך, וירו צרורות של כדורי מוות ברכבם. למרבה הצער עלה זממם בידם, והצליחו לפגוע בו ולרצחו. מאורע מסעיר זה עורר רבים לפעול, ומלבד הצעדה הגדולה שנעשתה ביום חמישי, וסעודת מלווה מלכה רבתי שנערכה במוצאי שבת, הביעו רבים את רצונם, בצורה משמעותית ביותר, לחזור ולהתיישב בחומש.

אם נשאל את עצמנו, מהי החשיבות הרבה לחזור ולהתיישב במקומות אלו, נוכל להסביר זאת על פי שלושת הרבדים שנזכרו לעיל:

קיימת חשיבות ביטחונית ממדרגה ראשונה לנוכחות יהודית באזורים אלו, כי אם לא כן ייחשף אזור המרכז כולו לטרור קשה ששיאו ירי מסיבי של טילים. רובד זה, הנזכר לעיל, הוא המכונה "שופר קטן".

מלבד זאת, יש אינטרס בסיסי ומהותי ליישב מקומות אלה מחדש, והוא, שכל מקום כזה הוא הבית שלנו, ולא הוציאו אותנו מתוכם אלא כדי להתרפס בפני אויבינו. רובד זה, הוא המכונה "שופר בינוני".

הרובד המשמעותי והעיקרי מכולם הוא רובד ה"שופר הגדול". ככל שעם ישראל מתפרס ונפוץ במקומות רבים יותר בארצו, כך גם מתרבה השראת השכינה בארץ, כי קיום המצוות אף הוא גדל בכל אזור בארץ. לכן הדגל אותו נושאים בגאון אנשי הישיבה בחומש, אינו מכריז רק הבה ונתגורר באזור כזה או אחר, אלא מפרסם בעיקר את קולו של השופר גדול. שכן מלבד האינטרס הבטחוני עליו הם שומרים, ומלבד החזרה אל הבית, הם פועלים בעיקר כדי להשמיע את קולו של השופר הגדול. הווי אומר, מפיצים את אור התורה, ומגדילים את השראת השכינה.

תובנה זו מחייבת גם אותנו כאמור, לפעול להרחבת תחומי הישוב היהודי בארץ הקדושה. שכן ככל שמתרבים האזורים המיושבים על ידינו, באותה מידה גדלה השראת שכינה ונפוצה על פני כל הארץ.

הבנה עילאית זו עולה מדברי חכמינו זיכרונם לברכה, שהתבטאו ואמרו (כתובות קי, ב): "כל הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה". הרי כי המגורים בארץ מוכיחים כי לא זו בלבד שהשכינה שורה באדם ובלימוד התורה, אלא גם בארץ. כלומר, השפעת השראת השכינה מתפשטת ונפרסת עד הרבדים החומריים ביותר, עד רגבי האדמה, גם מתוכם עולה ומבצבצת ההשראה האלוקית.

אחד התחומים המרכזיים, בו יש להביא לידי ביטוי תובנה בעלת משמעות זו, הוא תחום ההסברה. טרם יצאה ההתנתקות אל הפועל, הושקעו מאמצים רבים למניעתה. מפגשי הסברה רבים, פנים אל פנים, נערכו באותה עת. אלא שההסברה התמקדה בטיעון הבטחוני, כי אם נזנח את תחומי עזה, נחשף כולנו לטרור מתמשך וירי טילים. אלו טענות צודקות מאד, ולמרות נכונותם, אין להעמידם במרכז ההסברה. כי גם בהעדר טרור, אין לזנוח ולנטוש מקומות יישוב בארץ ישראל, מאחר והפקרתם פוגעת ב"שופר הגדול", כלומר בהגברת התפשטות ההשפעה האלוקית בעולם. וככל שעם ישראל מתנהג כעם קדוש בארץ, ונפוץ במקומות רבים, גם השראת השכינה תגבר, וכלל אומות העולם תושפענה מכך.

לכן אנו מבקשים תקע בשופר גדול דווקא. ומלבד הבקשה, יש כאן גם קריאה לעצמנו. להסביר לאחרים, ולרצות בעצמנו להתגורר בארץ, כדי להשרות את השכינה, ולהגביר יותר את השראת האלוקות בעולם, באמצעות הבאת כל היהודים לארץ.

"וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד"

נוסח זה בו אנו מבקשים על המאורע הגדול של קיבוץ גלויות, שיתרחש "יחד", טעון הסבר. איזו תועלת יש בכך, שהגלויות יתקבצו דווקא יחד?

אכן התשובה לכך היא, שאם הגלויות יתקבצו בנפרד, יגרום הדבר להפסד גדול של מעלות ותכונות טובות. שכן אם תעלה קבוצת יהודים מאחת מארצות הגולה, טרם תבואנה קבוצות אחרות, יכולה היא לקבוע תרבות ונוהג מסוים. וכדי שלא להגרר לחיכוכים ועימותים, עלולות קבוצות אחרות, שתגענה אחריה, להשתעבד למנהגם. דוגמא לדבר ניתן לראות מלימוד תורה, שהרי מתווה הלימוד שהונהג בסגנון מסוים במקום פלוני, היה שונה ממתווה הלימוד במקומות אחרים. דרך הלימוד של ליטא היתה שונה מזו של צפון אפריקה, וכן הלאה. ואם תוקדם הגעתם של תושבי ארץ מסוימת לפני זו של אחרים, לימוד התורה בארץ יונהג על פי דרכם של תושבי הארץ. לכן נחוץ מאד להגיע יחד, בכפיפה אחת, אל הארץ. כי בכך תימנע התבטלותה של קבוצה אחת לחברתה, והכלל כולו ירוויח את מעלותיה של הקבוצות השונות. מי שמתקשה להבין את הדוגמא שהבאנו מלימוד התורה, יכול להבין זאת באמצעות סגנון האוכל, המשתנה בין קבוצה לחברתה.

נקודה נוספת שיש לעמוד עליה בענין השופר הגדול, היא זו שעמד עליה הרב מונק בספרו, שם ציטט מדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לא) לגבי קרני האיל שהוקרב בעקידת יצחק, וכלשון המדרש: "שתי קרניו של איל, שופרות. בשל שמאל, תקע בו הקדוש ברוך הוא על הר סיני, שנאמר 'ויהי קול השופר' (שמות יט). וקרן של ימין הוא גדול מן השמאל, ועתיד לתקוע בו לעתיד לבוא בקיבוץ של גלויות, שנאמר 'ויהי ביום ההוא יתקע בשופר גדול' (ישעיה כז)".

הרי שחילק המדרש בין הקול שנשמע במתן תורה, המוגדר "שופר קטן", לקול העתיד להישמע בקיבוץ גלויות, והמוגדר "שופר גדול". משמעות אבחנה זו היא, שבמתן תורה, רק עם ישראל נכח ושמע קול דברי אלוקים חיים. אבל לעתיד לבוא, לא רק עם ישראל יבוא לקול השופר, אלא כל העולם ישמע מזה.

שופר גדול זה, העתיד להישמע בעת קיבוץ הגלויות, הוא הקול העולה מהתנהגותם של עם ישראל בארץ ישראל. כי הנהגה נפלאה וייחודית זו, משפיעה על כלל תושבי העולם, ותביא אותם להכרה בשם השם.

"מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל"

כלומר מלאכת ליקוט והשבת כל היהודים שנתפזרו במהלך אלפי שנות הגלות, צריכה לכלול את כל סוגי היהודים, לא רק את היהודים שהתאחדו בקהילות גדולות, בצורה כזו או אחרת. אלא גם את כל המבודדים, כגון עשרת השבטים, ויהודים שונים שנפוצו בכל קצוות תבל.

בישיבה שלנו אנו זוכים לראות במימושה של התקבצות זו, ואנו אף מתהדרים בנוכחותם של בחורים מארבע כנפות העולם, ארצות הברית, מרוקו, צרפת ודרום אמריקה.

מלבד נדחי ישראל, התברכנו גם בתלמידים גרים, שזה אחד מסימני הגאולה, כמו שאמרו בגמרא (פסחים פז, ב) "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים". וכאן בישיבה אנו זוכים שהם יימנו על תלמידינו. זאת ועוד, תלמידים רבים קשורים אל הישיבה, מן הארצות הרחוקות בדרום אמריקה. וגם אם אינם נוכחים פיזית בישיבה, הם מקיימים קשר תורני הדוק עם הרב קורטז שיחי', באמצעות ה'זום'. ומקווים אנו כי בעזרת השם תגענה אלינו קבוצות חדשות. וכל זה הוא כאמור חלק מ"מקבץ נדחי עמו ישראל", כי קבוצות שלמות יבואו ויצטרפו לעם ישראל ולארץ ישראל.

~ לסיכום ~

כדי שהגאולה תתקדם, זקוקים אנו להתיישב בכל מרחבי הארץ. ולא רק חלקי הארץ כולם צריכים להתיישב, אלא כל סוגי היהודים צריכים להגיע לארץ. והגעתם צריכה להיות עבור המטרה הנכספת והנעלה, הקרויה "שופר גדול". בהבנה שככל שתגדל התפשטות בני ישראל במרחבי הארץ, כך תגדל גם ותתרבה הופעת שם השם בשלימות.

~~~~

[1]. מאמר השופרות.

[2]. כמבואר בגמרא (מגילה דף יז עמוד ב): "ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים – דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".