"שְׁמַע קוֹלֵנוּ ה' אֱ־לֹהֵינוּ, אָב הָרַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ,

וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ, כִּי אֵ־ל שׁוֹמֵעַ

תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָתָּה, וּמִלְּפָנֶיךָ מַלְכֵּנוּ, רֵיקָם אַל

תְּשִׁיבֵנוּ. חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ וּשְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ. כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ

תְפִלַּת כָּל פֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".

ברכה זו תובעת הסבר, כי לכאורה, אין בה צורך. הרי ברכות האמצע מפרטות את כל צרכנו, החל מאתה חונן, שם פורטו הצרכים הפרטיים. וכלה בברכת קיבוץ גלויות, ממנה ואילך פורטו הצרכים הנוגעים לכלל. וברור לגמרי כי מייחלים אנו שהשם ישמע לתפלתנו. מהו איפה הצורך בברכה זו, שלכאורה אינה אלא כפילות סתמית.

נראה, כי שתי סיבות משמעותיות הביאו לכך. האחת, לבל נחשוב כי התפילה נחשבת כאמצעי בלבד, להשגת משאלותינו. כלומר, יש מקום לחשוב שהתחינה המופלת לפני הבורא, באה לצורך הגשמת משאלות, ולא כדי לזכות בתואר "מתפלל". יתירה מכך, ניתן לחשוב שהתפילה משמשת תחליף לעבודת הקרבנות. הרי כך מובא בגמרא (ברכות כו, ב): "רבי יהושע בן לוי אמר, תפלות כנגד תמידין תקנום". וכפי שמפורט שם בגמרא, תפילת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, וערבית כנגד איברים הנקרבים על המזבח כל הלילה.

ברם, מדברי חכמינו ניתן להיווכח, כי לא כך הוא. מובא בגמרא (מגילה יז, ב – יח, א) "וכיון שנבנית ירושלים בא דוד וכו' וכיון שבא דוד באתה תפלה". הווי אומר, גם אחר הגאולה, נמשיך ונתפלל. ואם התפילה משמשת רק אמצעי להשגת מבוקשנו, כבר אין צורך להתפלל, שהרי כבר השגנו את מבוקשנו, ירושלים נבנתה, ומלכות בית דוד שבה וצמחה. ומלבד זאת, כבר שבה עבודת בית המקדש לסדרה, והקרבנות מוקרבים תמידים כסדרם.

בכל זאת, למרות שבאו משאלות הכלל לידי מימוש, ולמרות ששבה עבודת המקדש לסדרה, נמשיך ונתפלל, ללא הרף, כלשון הגמרא:

"וכיון שבא דוד, באתה תפלה".

פשר הדבר הוא, שיש לתפילה ערך עצמי. היא הלא הגורם המקשר ביננו לבין הקדוש ברוך הוא, באמצעותה אנו משבחים ומפארים אותו, ומראים את תלותנו רק בו. ואף שאם חפצים אנו במשאלה כלשהי, והדרך להשגתה היא על ידי בקשה מהבורא, מהותה העקרונית של התפילה איננה כלי או דרך להגשמת משאלות, אלא מטרה לכשעצמה. לכן גם לאחר שבא משיח ומקדש וקורבנות, לא נפסיק להתפלל, כדי שנחדיר את הקשר בינינו לבורא, בקרבנו, בכל עת מצוא.

הסיבה השניה להוספתה של ברכה זו היא, כדי שתקלוט נפשנו את נוכחותה של האוזן הקשבת, השומעת בכל עת ובכל שעה, את משאלותינו, כפי שמיד נבאר ונוכיח.

הנה מובא בגמרא (ברכות לא, א):

"אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר של יום הכיפורים, אומר".

ונחלקו הראשונים אם הכוונה שיש הגבלה מסוימת על שאילת הצרכים בברכות שמונה עשרה, כפי שסבורים רבינו יונה (ברכות כב, ב בדפי הרי"ף ד"ה אעפ שאמרו), והמרדכי (ברכות פרק חמישי סימן קד). או שאין כל הגבלה, וניתן לבקש בכל ברכה מעין הברכה, ובשומע תפילה יכול לשאול כל צרכיו בכל ענין שהוא, כפי שנקטו הרמב"ם (פרק ו מהלכות תפלה הלכה ב והלכה ג), והרא"ש (ברכות פרק הסימן כא).

למעשה, הכריע הבית יוסף שמעיקר הדין ניתן להקל, אבל אם רוצה להאריך, יעשה כן רק בסוף התפלה כמו שכתב (אורח חיים סימן קיט, סוף ד"ה ומ"ש): "וכיון דהרמב"ם והרא"ש ז"ל בחדא שיטתא אזלי הכי נקטינן. ומכל מקום טוב לחוש לדברי ה"ר יונה ז"ל". בשולחן ערוך הביא את שתי הדעות, וכתב כי גם לרבנו יונה, המתיר לבקש בברכות האמצעיות על ענייניו האישיים השייכים לברכה, בלשון יחיד. אך על כל נושא שהוא, אין הוא רשאי לבקש, מלבד בברכת שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, שהיא המקום בו ניתן לבקש כל בקשה פרטית. וכיון שלחלק מהראשונים אין להאריך גם בשומע תפלה, ראוי וטוב להמתין לסוף התפילה, סמוך ליהיו לרצון, ושם אפשר להאריך כמה שרוצים.

ההיגיון העומד מאחורי הוראה זו הוא, שלמרות ההיתר להוסיף בקשות שונות, ראוי להימנע משינוי מבנה התפילה ומהותה, כי זו נבנתה כמערכת מסודרת. לכן למרות שיש זווית אישית לכל אדם, ראוי לוודא שלא לחרוג יותר מידי. ובכל זאת, למרות החשיבות הגדולה בעיסוק בצרכי הכלל, הצד הפרטי עלול להישכח, לכן הוכן מקום לעניינים הפרטיים של כל אדם, בברכת שומע תפילה.

משמעות הדבר היא, שביקשו חכמים להחדיר בנו את היסוד שהקדוש ברוך הוא שומע תפילה. כי משך כל תפילת העמידה, עד ברכת שומע תפילה, עסוקים בהגשת בקשות רבות ומגוונות. אך כיון שאנו קרוצי חומר, ואיננו שומעים כל מענה או תגובה לבקשות, יכולים אנו לחשוב כי אין אף אחד ששומע את הבקשות. בעוד שהמציאות היא, שכל בקשה נשמעת אצל הקדוש ברוך הוא. פעמים הוא משיב על הבקשה בחיוב, פעמים בשלילה, ופעמים אינו משיב כלל. אך בכל מצב, הוא תמיד שומע.

כאן בברכה זו, אנו מחדירים מציאות זו בתוכנו, שהקדוש ברוך הוא שומע את תפילותינו. גם כאשר המענה אינו כרצוננו, אין הדבר מוכיח שהקדוש ברוך הוא לא שומע. רבי נחמן מברסלב התבטא על כך במספר מקומות^[1], וכתב שאחת הסיבות לאי התקדמות אנשים בנושא התפילה היא, חוסר אמונתם בכך שהקדוש ברוך הוא אכן שומע לתפילות.

זו הסיבה השניה מחמתה הוסיפו חכמים ברכה זו, לאחר כל הבקשות. כי ביקשו להחדיר בתוכנו את האמונה, שכל תפילה נשמעת היטב אצל הקדוש ברוך הוא. ואכן, יש מי ששומע ומאזין

לבקשות. אל לו לאדם לומר, מה לי בכך שבקשותי נשמעות, אם הן אינן נענות בחיוב? משום שעצם העובדה שיש מי ששומע ומקשיב לבקשות, יש בה תועלת גדולה לאדם.

אוכל להעיד, ממעשים שבכל יום, שאנשים שונים ניגשים אלי כדי להתייעץ, בנושא כזה או אחר, ואין בפי מענה. כפי שארע פעם, עת נכנסתי לנחם משפחה אבלה על מות האם. היה זה מאורע טראגי, בו לאחר מסיבת האירוסין של בנה, שבה אל ביתה, ובתאונת דרכים קשה מאוד, נפגעה ומתה. קשה מאד למצוא מענה לכך, ואין מה להגיד. לכן אמרו חכמים בגמרא (ברכות ו, ב) "אגרא דבי טמיא, שתיקותא". כלומר עיקר השכר שמקבלים על ההליכה לבית האבל, היא על השתיקה. הווי אומר, קשה לפתוח פה ולדבר, במקרים אלה. ומן הראוי לשתוק ולהקשיב לדבר האבלים. לא תמיד יש לנו פתרון למאורע הטראגי, אבל עצם זה שהאזנים כרויות למשמע דברי האבלים, יש בכך תועלת גדולה.

~ לסיכום ~

אחר הבקשות השונות שהגשנו בברכות האמצע של העמידה, מייחל לבנו ומשתוקק לחזות בהתגשמות משאלותינו. יחד עם זאת, צריכים להבין את החסד הגדול של הקדוש ברוך הוא, שהוא שומע תפילה, ואפשר להשיח בפניו את כל הרגשות והתחושות שלנו, הן אלה הכואבות, והן המשמחות, וכל מגוון הרגשות.

נאחל שנזכה לא רק לכך שהקדוש ברוך הוא ישמע את תפלתנו, אלא שהם גם יתקבלו, ונתקדם לגאולה השלימה. אך גם נזכור, שהקדוש ברוך הוא תמיד שם, ותמיד שומע את תפילתנו.

~~~~

[1]. ראה ליקוטי מוהר"ן בכמה מקומות, כגון (אות סב, יחוד האכילה) וזה לשונו: "ובאמת אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקדוש ברוך הוא עומד בשעת התפלה, ושומע התפלה, ודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והיה מדקדק מאד לכון את דבריו. ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כל כך, ואינו מדקדק כל כך".

שוב כתב כן (שם אות קנה – עצבות היא מדה רעה) וזה לשונו: "בודאי אם היה לו אמונה שלמה, והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו, ושומע כל דבור ודבור שיוצא מפיו, ומאזין לקול תפלתו, בודאי לא היה לו שום עצבות ועצלות וכבדות בתפלתו, ובודאי היה מתפלל כראוי".

וראה בקיצור ליקוט מוהר"ן (אות ב – אמור אל הכהנים) וזה לשונו: "אל יטעה חס ושלום שהשם יתברך אינו שומע תפילותיו ושיחותיו כלל, רק יאמין באמונה שלימה שהשם יתברך שומע ומאזין ומקשיב כל דיבור ודיבור של תפילה ותחינה ושיחה, ואין שום דיבור נאבד חס ושלום".