בס"ד יום ראשון כ"ה טבת התשנ"ב

גיוס בני הישיבות – (שאלה א')

לכבוד הרב משה בוצ'קו שליט"א, שלום רב!

הנני בחור ישיבה בן 17 שנה, הלומד בכיתה י"ב, וכהרבה בחורים בגילי אני מתלבט באיזו דרך אמשיך בשנה הבאה. ברור לי שהמשך דרכי יהיה, בעזרת ה', בישיבה, אך יש לי עדיין ספקות רבים לגבי גיוסי לצבא, והייתי רוצה לשאול את כבוד הרב מספר שאלות המטרידות אותי כבר זמן רב, ואם כבוד הרב יוכל לענות לי, אשמח מאוד כי אני מאוד מבולבל והדבר יהיה לי לעזר רב. והנה שאלותי:

א.

מצוות המלחמה יכולה להעשות על ידי אחרים

כשחיפשתי חומר הלכתי המתייחס לשאלת גיוס בני ישיבה מצאתי את מאמרו של הרב אברהם שרמן, המופיע ב"תחומין" כרך ז', ובו מוכיח הרב שרמן על פי החזון איש והפרישה שיש פטור גמור מהצבא לתלמידי ישיבה העוסקים בתלמוד תורה, ואביא בקצרה מספר מובאות: "…במלחמת רשות אינן פטורין ("החוזרים מעורכי המלחמה" ועל פי "קרן אורה" גם לומדי תורה) אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם, שמספר הצבא שצורך בהן יש לבדן, אבל אם יש צורך בהן חייבין לבוא לעזרת אחיהם, וגם שם הדבר למלחמת מצוה" (דעת החזון איש המובאת בקטע ו' פיסקה 1).

והרב שרמן על פי החזון איש קובע (בפיסקה 3): "…הרי שכשעומדת מצות תלמוד-תורה מול מצות מלחמת-מצוה לעזרת ישראל מיד צר, כשאין המצוה יכולה להעשות על ידי אחרים, החובה להצטרף ללוחמים היא משתי סיבות…". אך אם המצוה יכולה להעשות על ידי אחרים כבימינו – אין חובה לצאת אפילו למלחמת מצוה, וכן כתב הרב שרמן בסיכום המאמר: "…והיא שיטת הפרישה בהסברת הכלל "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות". שיטה זו קובעת שאם הצלת הנפשות כולל עזרת ישראל מיד צר נעשית ויכולה להעשות על ידי אחרים, אז יש לומר למצווים והעוסקים שאינם חייבים להפסיק לימודם ולקום לעזרת ישראל. כאמור, מצב זה קיים בימינו ומקובל על דעת גורמי צבא ובטחון שאינם רואים את מי שתורתם אומנותם כפוטנציאל צבאי חיוני שבלעדיו קיים מצב של סכנה לאומית…". אם כן, כפי הנראה מהפרישה ומהחזון איש נוכח שמבחינה הלכתית ישנו פטור גמור ללומדי-תורה.

ב.

הפטור מתלמוד-תורה קיים רק בשעת מלחמה בפועל       

גם אם כבוד הרב יוכיח לי שאין פטור מוחלט משירות צבאי, בכל זאת אין לגייס בני-ישיבה להגנה וכדומה אלא רק למלחמה בפועל וזאת על פי הגמרא במגילה (ג, א) ששם נאמר שהמלאך הוכיח את יהושע בן נון על שביטל תורה, ורש"י במקום אומר: "ועכשיו – שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נלחמים בלילה".

כלומר, שאם לא עוסקים בפועל במלחמה, אין היתר לבטל תורה.

ואכן, כך פסק הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ודברים מופיעים באחת משיחותיו[1] במילים הבאות: "במידה שיש צורך בהם (בתלמידי-הישיבה) למלחמה, החיוב מוטל עליהם כעל כולם בשווה. מעבר לזה, יש מקום לבירור חשבון אמיתי עד כמה הכרחי הדבר כמפורש בגמרא מגילה וברש"י שם, שאם לא עוסקים בפועל במלחמה, אין היתר לבטל תורה … במידה שהדבר הכרחי, בוודאי שיש להתגייס, ויחד עם זה יש מקום לשיקול וחשבון לתת פטור ודחיה מכיוון שמחד גיסא יש לזה חשיבות רוחנית שהוא גם כן צורך, ומאידך אינה מהרסת את ההכרחיות הצבאית".

ג.        

התרומה של לומדי תורה – לרומם את הרוח והמוסריות של העם

כל אחד צריך וחייב לתרום בצורה הטובה ביותר לעם ישראל ולמדינת ישראל, ומצוות ההתגייסות לצבא היא מצוה כללית – זוהי מצוות כיבוש וישוב ארץ ישראל והשלטון בה: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה"[2] – עם ישראל ככלל מחוייב להחזיק ולהגן על שטחי ארץ ישראל, אך לא כל יהודי כפרט (בניגוד למצות ישיבת ארץ ישראל שחייבת להיעשות על ידי כל יהודי בגופו שלו ואי אפשר לקיים מצוה זו על ידי שליחים, ואילו מצות ישוב ארץ ישראל ובנין הארץ יכולה להיעשות אפילו על ידי יהודי שגר בחוץ לארץ ששולח כספים ותרומות לחיזוק ארץ ישראל בידינו, ואמנם אין הוא מקיים מצות ישוב ארץ ישראל בהידור ובשלימות, אך את המצוה הוא קיים!). וכיוון שזו מצוה כללית וחסרים לומדי-תורה, ובודאי גדולי-תורה שירוממו את הרוח והמוסריות המתדרדרת בעם ישראל, צריך שיהיו תלמידים רבים שישקיעו עצמם באהלה של תורה ויתמסרו לכך שנים רבות- ומי שיכול לעשות זאת עדיף שילמד בישיבה ולא ילך כלל לצבא!

מה עוד, שלימוד התורה של בחורי-הישיבה מחזק את הצבא כולו ומוסיף לו עוז ורוח הנובע מכוח קדושתה של התורה שערכה נשגב מבינתנו. כמובן, שאין זו הסיבה לפטור מהצבא אלא הסיבות הן מה שכתבתי מקודם. אך ודאי שלימוד התורה מחזק ומגן, כך שיוצא שיש גם תרומה מעשית בתלמוד תורה.

איני מדבר כאן על הפן המוסרי שיש בהתגייסות לצבא, אלא בצד ההלכתי בלבד, אך חוץ מזה, אני חושב שאם, באמת, ישנו פטור גמור – אז להתגייס לצבא לחודש או לחצי שנה זו מוסריות גדולה, שהרי מבחינת התלמיד אין הוא צריך להתגייס כלל, ויתרה מזו – אפילו אם הוא ישאר בישיבה כל הזמן זו מוסריות גדולה מאוד, שהרי בכוח כל מילה של תלמוד תורה היוצאת מפיו של לומד התורה – צה"ל מחזיק מעמד, ועל כך כמדומני, אין חולק.

ד.        

האם עדיף לשרת דרך ישיבת ההסדר

יש אומרים שצריך ללכת ל"הסדר" מכיוון שאז בצבא אין בעיות הלכתיות, כמו: תפילה בציבור, אוכל כשר, תשמישי-קדושה וכו', וכך נפתרות הרבה בעיות. ואילו המתגייס לבדו יבטל מצוות רבות מאוד במשך זמן רב (אפילו אם זה רק חצי שנה) וזה לא טוב (ואולי גם אסור) – ולכן צריך ללכת ל"הסדר" – האם זה נכון.

ה.

הבוחר בדרך הפחות רצויה – האם בכלל קיים מצוה בדרכו

בחור צעיר שמתגייס גיוס מלא של שלוש שנים והיה יכול לשבת בישיבה וללמוד תורה, ואולי אף להיות גדול בתורה – האם קיים מצוה במשך שלוש השנים, והאם עשה כראוי ולתחילה? וכן הפוך, אם לא הלך כלל לצבא, האם קיים מצות תלמוד תורה בזמן שלא התגייס (שהשתמט?)

נקודה חשובה נוספת הוא שתרומתו של לומד התורה יותר גדולה מזו של החייל בצבא, כי החייל תורם לעם ישראל שלוש שנים בלבד ובסופן הוא גמר את תרומתו, ואילו לומד התורה למען כלל ישראל, שירומם את עם ישראל, תורם כל ימי-חייו, ללא הפסקה!

ו.         

גם שלטונות הצבא ומומחיה הסכימו לפטור של בני הישיבות

ואם כבוד הרב יוכיח לי שיש חובה גם להגן על מדינת ישראל ואז באמת "הסדר" עושה כפי ההלכה – אז הייתי שואל את הרב: על פי מה קבעו ש"הסדר" יעשה שישה-עשר חודשים בצבא בדיוק – אולי על פי ההלכה צריך להגן עוד חודש יותר או חודש פחות? איך יודעים מהי המידה המדוייקת שתלמיד ישיבה צריך להגן להיות בצבא? אלא ודאי התשובה לך תהיה ששלטונות הצבא הם שקובעים את המידה, מומחי-הצבא בררו ודנו כמה זמן בחור ישיבה יהיה בצבא ביעוץ עם ראשי-הישיבות, והגיעו למסקנה ששישה-עשר חודש יהיה הזמן שישרתו. ואם כן, לפי זה, הצבא גם פטר לגמרי מי שתורתו אומנותו (או לפחות נתן לו דחיה), ואין הצבא רואה בבחורי-הישיבות שתורתם אומנותם פוטנציאל חיוני לצבא שבלעדיו תהיה סכנה לאומית. ולכן אם הצבא קבע וקיבל שבחורי ישיבה יכולים לעסוק בתורה ולא להתגייס לצבא – אז אין חובה להתגייס כלל או לפחות להגן – כי אותו פה שקבע את זמן ה"הסדר" קבע גם שמי שתורתו אומנותו – דוחה גיוס!

*   *   *

עד כאן הן הנקודות שרציתי לברר, והן מאוד מציקות לי, ואם כבוד הרב, יוכל לענות לי בזמנו הפנוי (או הלא פנוי) ואפילו בקצרה, ואודה לו מאוד מאוד מקרב לב, כי אני נמצא במצב מבלבל ומטריד, סליחה על ההפרעה ושוב – תודה

בברכה,

ע

בס"ד ירושלים, כ"ח באדר א' התשנ"ב

גיוס בני ישיבות – (תשובה לשאלה א')

לכבוד מר ע

שלום רב,

קיבלתי את מכתבך (השני) לפני מספר ימים, אמנם אני מאוד טרוד בימים אלה, ועל כן תשובתי התאחרה. וגם היום אני אבוא בקיצור, והנה כתבתי כבר דעתי בענין במכתב ששלחתי לפני עשרים וארבע שנים משוויץ [עליתי משוויץ לפני 7 שנים] עוד לפני שנוסד הממסד של ישיבות ההסדר – לקרוב שלמד אז בישיבה בישראל[3].

דעתי לא השתנתה מאז, וכמו כן כתבתי לפני ג' שנים לאחד מגדולי הדור, וגם אם מפני נימוקים אישיים שלו לא רצה להתערב בדבר, מכל מקום לא הביע שום דעת נגדית. עיקר דעתי תמצא אם כן בשני המכתבים האלה שאני מצרף פה, וכדי להתייחס לשאלותיך המפורטות – גם אם אני לא אתייחס אליהן סעיף סעיף – הנני מוסיף לך הדברים כדלקמן, ומכל הדברים האלה ביחד, תוכל להבין את דעתי בזה. כמו כן אין לי שום סיבה להצניע את דעתי, אדרבה, יהיה לי לעונג אם על ידי קריאת או שמיעת הדברים, יחליטו תלמידים להתגייס לצבא, כי לפי דעתי זו היא מצוה גדולה ומחייבת. אני חוזר ואומר כמילתא דפשיטא, שאני לא מתיימר לומר זוהי "דעת תורה", ועל כל אחד לשפוט לפי הגיונו ודעתו.

והנה עיקר הבעיה מתמקדת בשני מישורים:

א.       גישתנו לתלמוד תורה.  

ב.       וגישתנו לשרות הצבאי.

איזהו תלמוד גדול – המביא לידי מעשה

א.

בנוגע לבעיה הראשונה, נדמה לי שבתעמולת הישיבות, וכדי לקרב הנוער לתלמוד תורה, הפליגו לפעמים בענין, כאילו כל הלומד תורה הוא פטור מכל שאר המצוות, וכל הלומד את התורה מזכה בלימודו את כל העולם, והביאו לידי יוהרא, עד שכל מי שנמצא בישיבה רואה את עצמו כיחיד ומיוחד, ולו נאה ולו יאה, הלא כל העולם ניזון בשבילו, ועוד ועוד, ומדבר בגאוה ומבטל את כל העולם.

והנה אל תחשדני שאני מפחית בערכו של תלמוד תורה, הלא ידוע איך שאבי מורי ורבי זצ"ל עשה מהפכה באירופה המערבית כאשר ייסד את הישיבה בשוויץ במסירת נפש שאין כמוה, והכניס את לימודי התורה באירופה המערבית, מקום שהיה לפני זה מדבר שממה. והנה כל כונתי להמשיך בדרכו של אבי מורי זצ"ל, וכל עבודתי מתמקדת בעבודת הקודש הזאת.

אמנם דא עקא, אל נא ללימוד התורה להיות מנותק מן החיים, אלא חלק מן החיים, והתורה שאדם לומד צריכה להאיר את דרכו בכל מכמני החיים.

והלא היתה שאלה בחז"ל (קדושין סוף פרק ראשון) אם מעשה גדול או תלמוד גדול, ונמנו וגמרו שגדול התלמוד שמביא לידי מעשה, כלומר: איזה תלמוד גדול, זה המביא לידי מעשה.

כמה זמן חייב אדם ללמוד כל יום?

והנה הזמן שאדם חייב ללמוד תורה, הוא דבר יחסי וגמיש מאוד, וכבר אמר ר' שמעון בר יוחאי במנחות דף צ"ט, שאדם יוצא במצות תלמוד תורה במצות קריאת שמע, שחרית וערבית. אין למצוה זו הגבלה בזמן, ותלוי מה הוא עושה בשאר שעות היום ומה הוא מוכרח לעשות.

מתי אין לבטל תורה כשהמצוה יכולה להעשות על ידי אחרים?

ואם כתוב בשו"ע יו"ד רמ"ו, סעיף י"ח, שאם יכול המצוה להיעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו –  מדובר במי שהוא באמצע לימודו, ומגיע לו פתאום דבר מצוה שלא מוטלת עליו – לא יפסיק תלמודו, ואם לאו – יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. אבל אנחנו מדברים כשהמצוה היא חלק מאורח חייו. והוא תכנן את חייו באופן כזה, שיהא הגנת העם חלק מאורח חייו, ומזה לא דיבר השו"ע. וכי נאמר על מי שהוא גבאי של צדקה למשל שלא יבטל מלימודו כדי לתת הצדקה לעני?

ואין זה שייך לפטור "שהמצוה יכולה להיעשות ע"י אחרים", כי אדרבה, זהו חלק מחייו לעסוק במצוה הזאת. והאדם הבריא בשכלו יוכל לשקול היטב בשביל איזו מצוה כדאי לבטל מן התלמוד, כי הוא לא רואה בקיום המצוה ביטול תורה, אלא אדרבה קיומה. וכל תפילתנו היום יומית "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות". ומי שמחלק שעות היום, מקצתן ללמוד ומקצתן לעבודת הפרנסה, זה לא נקרא ביטול תורה – ולפי הש"ך (בסימן ר"מ) זה אפילו נקרא "תורתו אומנותו". וידועים דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ג' הלכה י) ובפירושו על המשנה בפרקי אבות (פרק רביעי משנה ז) שאסור לו לאדם להתפרנס מלמוד התורה, אלא מחויב לעבוד כדי להתפרנס. הרי שכל הדברים שהאדם מוכרח לעשות לפי חוקי ומוסר התורה, זה לא נקרא ביטול תורה אלא קיומה.

ב.

האם השירות בצבא הוא דבר חילוני?!

ועכשיו נבאר מה צריכה להיות גישתנו לשרות הצבאי [מבלי לקחת בחשבון ביטול תורה]. ישנם כאלה שרואים בשרות בצבא דבר חילוני בעצם, אולי מפני שבארצות הגולה חונכו לעשות כל טצדקי כדי להפטר ממנו. וישנו ששולל אותו מפני שבנפשו לא הכיר במדינה יהודית, וכל חוקי הממשלה הם נטע זר בשבילו, ומשום זה גם חוק השרות הצבאי הנובע ממנו, הוא חוק חילוני, ועוד נימוקים דומים.

והנה בין אם נזדהה עם הממשלה, בין אם אנו מתנגדים לה, הלא ברור שזוהי מדינתו של העם היהודי, מדינתו של הארץ שה' בחר בה להשכין שכינתו ולהחזיר לה את עמו מכל קצוי ארץ, "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמ"ז, ב).

ההשתתפות בצבא היא שותפות לרצון ה' להגנת עמו

והנה הממשלה הזאת, שאנו אולי מתנגדים לה, דואגת ופועלת יומם ולילה לשלומנו ובטחוננו, וצה"ל הוא הזרוע שעל ידו ה' פוקד עלינו ושומר עלינו יומם ולילה. אשרי מי שזוכה לשרת בצבא ולשמור על בטחונו של כל העם, והרי הוא נעשה שותף לה', שהנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

וכי יש דבר חשוב יותר ממשימה זו? איזו זכות יש לו לאדם שהוא יכול בגופו להגן ולשמור על אחיו-אחינו בני ישראל?

השתתפות בחורי הישיבות בצבא מחזקת את הצבא

והנה, מה שאתה מצדד שהמצוה יכולה להעשות על ידי אחרים, זה בעצמו לא נכון, כי כל חייל נוסף מוסיף בעבודתו על הגנת העם, ואם יהיו עוד מליון חיילים – יתחזק הצבא עוד יותר. ובלי ספק אם למשל יתחזק הצבא בעוד חמישים אלף תלמידי ישיבה, יראי ה', יתחזק כח הצבא פי כמה.

קיום מצוות פיקוח נפש בצבא ראוי להיעשות על ידי בחורי הישיבות דווקא

אומנם גם בלי זה הטעם, הלא ידועים דברי הרמב"ם בהלכות שבת (פרק ב', הלכה ג') "כשעושים דברים אלו בשבת, אין עושים אותן לא על ידי נוכרים ולא על ידי קטנים ולא על ידי עבדים ולא על ידי נשים – אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם". מדובר על הצלת יחיד ביום שבת, ומצוה על כל גדול לרוץ ולקחת המצוה, כי כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר על הצלת הרבים, הצלת עם ישראל כולו, שאין מצוה גדולה הימנה. ומה גדולה זכותו של זה שיכול להתחבר עם הצבא והחיילים הקדושים, ולתמוך בגופו ובכחו במשימה הגדולה, הגנת עמו וחיזוק עצמאותו.

ובאיזה ספר מוסר למדו שחשוב יותר לדאוג לעצמו ולנשמתו – מלדאוג לחיים של אחרים, של כלל ישראל?

ומה יענה ליום הדין, אם ואולי יווכח שאם היה על משמרתו היה יכול להציל נפש מישראל, הלא "דמו ודם זרעו תלויין בו"[4].

הפשרה של ישיבות ההסדר

והנה על שאלתך של הזמן של שישה עשר חודשים שנקבע, ברור שאין לקביעת הזמן הזה לשרות בצבא מהות טכנית. גם ענין של שלש שנים לשרות סדיר אין זה אומר שזהו הזמן הנדרש ולא יותר, אבל זה פשרה בהתחשבות שעל כל חייל גם לבנות משפחה וכו'.

וכמו כן התחשב הצבא – וגם ראשי הישיבה – למצוא פתרון לבעיה, שמצד אחד יש חשיבות עליונה ללמוד התורה, ומצד שני גם כן חשיבות גדולה לקחת חלק בעבודת ההגנה. וכך נולדה הפשרה – תחת שירות של שלש שנים הם יהיו צמודים משך חמש שנים, ומזה יוותר הצבא וייקח רק שנה וחצי לשרות הצבאי, בתנאי שהחייל יתן שלוש וחצי הנותרות ללימוד התורה.

ג.

האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!

והנה אני שואל עוד שאלה תמימה, איך לא מרגיש ייסורי מצפון מי שיושב בישיבה בשלוה בלי מחסור ובלי בעיות, בזמן שאחרים מוסרים את נפשם, ועומדים במקום סכנה יומם ולילה, בקיץ חם ובחורף קר, בגשם ובשלג, והודות למסירת נפש הזאת של רבבות בני ישראל – דתיים וחילונים – הוא ישן בלי דאגה, ואיך לבו לא נשבר לקול צעקתו של משה רבנו "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"[5], ואיפה הערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה?

ד.

מה שכתבתי עד עתה, זה מבחינה תורנית לגבי שאלתך תלמוד תורה ושרות בצבא, מה עדיף.

תרשה לי להוסיף עוד כמה היבטים נוספים על החשיבות שדוקא דתיים ולומדי תורה ישרתו בצבא.

השירות בצבא הוא הדרך להשפיע על צביון המדינה

אנחנו מתריעים וצועקים נגד המדינה והממשלה, כי המדינה היא מדינה חילונית. אז ניצבת השאלה מה אנחנו עושים, ומה אנחנו יכולים לעשות, כדי שהמדינה תהיה "מדינה יהודית" בכל אשר משתמע ממנו. ברור, שלא על ידי צעקות נשנה את המדינה. רק אם הדתיים יכנסו בכל מישורי החיים של המדינה, החינוכי, הכלכלי, המדיני והצבאי, וגם נקבל שם עמדות חשובות, נוכל להשפיע על צביונה של המדינה. והנה, נראה ברור שלצה"ל יש בזה גורם חשוב ממדרגה ראשונה, ואם חס ושלום נזניח את הצבא לחילונים ואנחנו נחזיק רק בספסלי בית המדרש, השפעתנו על צביונה של המדינה תהיה אפסית. וברוך ה', על ידי אלו הדתיים שכן משרתים בצבא, ובעיקר על ידי תלמידי ישיבות ההסדר, אפשר כבר להסתכל בצבא כבצבא יהודי, צבא שהכשרות והשבת נשמרים, צבא שבו – איפה שיש חיילים הדורשים את זה – מתפללים בוקר וערב.

ה.

על ידי השירות הצבאי ניתן לקרב את החילונים

ועוד מימד נוסף – השפעתנו החיובית או השלילית ח"ו על הציבור החילוני. הפער שיש בין החילוני והדתי, שלפעמים רבות מביא גם לשנאה נגד הדתיים ולשנאה נגד הדת, נובע בעיקר מאי-היכרות. כל מה שהחילוני יודע על הדתיים זה מן הכתבות הארסיות המופיעות בעיתונים למיניהם. בצבא ישנה האפשרות של ההיכרות ההדדית, הדתי יכיר את החילוני, ויכבד אותו, כי פעמים רבות הוא עומד במדרגה מוסרית גבוהה, והחילוני יכיר את הדתי, ויווכח גם הוא על התנהגותו המופתית של הדתי ובן הישיבה, ואין כזה לקרב את הלבבות.

ידוע מה שכתוב בתורה כי "תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב"[6]. ושונא הוא, לפי חז"ל, שונא שאתה שונא אותו מפני שהוא עובר על התורה, ואף על פי כן מצוה בשונא, "אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא" (בבא מציעא ל"ב, ב), כדי לכוף את יצרו, ובעיקר כדי להפוך את השונא לאוהב. הגע בעצמך, בחור ישיבה שבמשך שרותו בצבא עזר לחילוני – וכנודע ישנן כל יום כמה הזדמנויות – החילוני הזה לא רק שלא ישנא את הדתי אלא אדרבה יוקיר אותו, וכידוע מגמרא סוף יומא (פ"ו, א), מה זה קידוש השם, "שיהא שם שמים מתאהב על ידך".

והנך כותב בין השאר, ומה עוד שלימוד התורה של בחורי ישיבה מחזק את הצבא כולו ומוסיף לו עוז ורוח הנובע מכח קדושתה של התורה וכו'. איני יודע איך תלמיד הישיבה מוסיף כח בצבא שהוא בעצמו מזלזל בו, ואפילו מבעט בו. אם הוא רוצה לרומם את קדושה וטהרה של הצבא –  זה רק מבפנים. לפי דברי רבי יוסי הגלילי שמי שנתיירא מעבירות שבידו היה חוזר מעורכי המלחמה[7], הרי שדווקא הצדיקים היו משרתים בצבא, ובכח קדושתם היו עוזרים לניצחון, ובטח שבכח קדושתם היו משפיעים על חבריהם בצבא.

ההשתמטות גורמת לשנאה וחילול ה'

דבר אחד ברור, שהשתמטות תלמידי הישיבה מן הצבא גורמת לשנאה גדולה ללומדי התורה, וגורם חילול השם גדול.

הנני שולח לך העתק ממכתב שקיבלתי בזמנו במלחמת שלום הגליל מתלמיד ישיבתנו [ישיבתנו עלתה לארץ לפני כשבע שנים, אמנם תלמידינו שהיו בשוויץ ובצרפת התגייסו מרצונם לצה"ל לשרות של תשעה חודשים]. המכתב נכתב בצרפתית ותורגם בזמנו לאנגלית, ותראה משם איזו השפעה חיובית היתה לתלמידי הישיבה על החיילים החילונים.

סיכום

אין ספק שאם חמישים אלף תלמידי הישיבות היו מצטרפים לצבא [לא כולם ביחד כמובן] והיו מצטיינים בדוגמא מוסרית – היו מקדישים את השם, ומשפיעים על קירוב הלבבות, על הכנסת רוח התורה בתוך האוכלוסיה הגדולה, והיו גורמים לישועת ה', וכן יהי רצון שנזכה במהרה בגאולה שלמה.

כתבתי בחפזון רב, אני תקוה שתבין את עמדתי.

בברכה,

משה בוצ'קו

בס"ד יום שישי ח' אדר ב' התשנ"ב

גיוס בני ישיבות (שאלה ב')

לכבוד הרב משה בוצ'קו שליט"א, שלום רב!

שמחתי מאוד לקבל את תשובת הרב על שאלותי המתפרשת על פני דפים רבים.

אני מאוד מצטער על הטירחה שאני גורם לכבוד הרב ועל הזמן הנגזל מהרב. אני מאוד מודה לרב על התייחסותו למכתבי אף שהיו רבים.

וכעת, בנידון לחוברת שהרב שלח אלי:

ישנם מספר נקודות שברצוני להגיב ולהעיר עליהם ואם כבוד הרב יוכל להתייחס אף להערות אלה אשמח מאוד.

ברצוני להוסיף, שאין כוונתי להתנגח ולהתנצח עם כבוד הרב, חס וחלילה, כי קטן אנוכי וגם אין לי עניין בזה.

רק הייתי רוצה לדעת ולהבין מספר עניינים ואלו הם:

א.

הצבא אינו זקוק לתוספת החיילים

לגבי הנקודה של "מצוה היכולה להיעשות ע"י אחרים", כבוד הרב כותב שאי אפשר לומר זאת על הצבא כי כל חייל נוסף מוסיף בעבודתו על הגנת העם ואם יהיו עוד חמשים אלף תלמידי-ישיבה, בלי ספק, יתחזק כח הצבא פי כמה.

אך אני כבר הבאתי במכתבי הראשון לרב את דברי הרב אברהם שרמן (שהיה אף רב צבאי) המופיעים בתחומין ז': שגורמי הצבא והבטחון אינם רואים את מי שתורתם אומנותם כפוטנציאל צבאי חיוני שבלעדיו קיים מצב של סכנה לאומית, והצבא מספיק חזק גם ללא לומדי התורה כי אחרת גורמי הצבא והבטחון היו מכריחים וכופים להתגייס לצבא – ומכך שאין הם עושים זאת זה מראה שהצבא עדיין חזק וטוב.

ברור ומובן מאליו שאם היו בצבא עוד מליון איש אז הצבא היה מתחזק יותר, וברור עוד יותר שאם היו בצבא חמשה מליון איש אז הצבא עוד יותר מתחזק!

כמובן שכשיש יותר אנשים אז הכוח מתגבר – אך השאלה היא אם לצבא נחוץ מספר שכזה, או שמספיק מספר חיילים מסוימים. ומכיוון שהצבא פוטר או דוחה בגיוס לומדי התורה זה מראה בגלוי שאין הם נחוצים ממש.

פסק ה"פרישה" בעניין "שאפשר על ידי אחר"

ובקשר לדברי הרב שהכלל של "מצוה היכולה להיעשות…" אינו נאמר כאשר המצוה היא חלק מאורח חייו של האדם והוא מתכנן זאת, אז הרב שרמן הביא את שיטת הפרישה שקבע שאם הצלת נפשות – כולל עזרת ישראל מיד צר – יכולה להיעשות על ידי אחרים – לומדי-תורה אינם חייבים להפסיק לימודם.

וברור שעזרת ישראל מיד צר שהיא מלחמת מצוה אינה באה כמצוה פתאומית באמצע לימודו של הבחור, אלא מלחמת מצוה, באה בתכנון, ובכל זאת פוסק הפרישה שלא חייבים להפסיק.

ב.

הסכמה לחיוניות שיש בשירות חיילים דתיים בצבא

הייתי רוצה להבהיר לרב, שלא יחשוב שאני מתנגד לגיוס לצבא ואני בעד השתמטויות ואני מחפש בכל דרך להתחמק. אני שותף במלוא המובן לדברי הרב: "אשרי מי שזוכה לשרת בצבא ולשמור על בטחונו של העם והרי הוא נעשה שותף לה', שהנה "לא ינום ולא ישן שומר ישראל". ויש לי גם אח שלומד בישיבת הסדר והוא, בעזרת ה' יתגייס לצבא לפני חג הפסח הבא עלינו לטובה. ואני גם מסכים לדברי כבוד הרב שצריך חיילים דתיים בצבא ובכל התחומים במדינת ישראל כדי שהמדינה תהיה "יותר יהודית" והשפעה על הציבור החילוני תעשה רק על ידי השתלבות בכל התחומים ולא על ידי צעקות וגידופים – לכך אני מסכים, ומשבח גם מי שמוכן לבצע תפקיד זה. וברוך ה', באמת, בגלל ישיבות ההסדר יש אוכל כשר בצבא ושמירת שבת וכדומה.

השירות הצבאי פוגע בהתגדלות בתורה

אך צריך להבין דבר אחד, ועם זה אני בטוח שכבוד הרב יסכים, שכדי לגדול בתורה צריך להתמסר לתורה שנים רבות ברציפות! כמובן, שאפשר להתגדל גם אם קוטעים באמצע, אך הדבר האידאלי והמושלם יותר להתגדלות הוא: לימוד תורה בהמשכיות. וכל ישיבה בין גבוהה ובין "הסדר" הוקמה כדי שבחורים המגיעים אליה יהיו תלמיד-חכמים – לא פתחו ישיבות-הסדר כדי שילמדו בהן תורה וזהו! פתחו ישיבות כדי שהבחורים יגדלו בתורה ואם יוכלו להיות תלמידי חכמים אז ודאי שזה הכי טוב! ועם כל החשיבות הרבה (ואני אומר זאת בכנות) שיש לצבא ולבטחון המדינה, ישנה חשיבות לא פחותה שיהיו תלמידי-חכמים למדינת-ישראל ובמיוחד מהזרם הדתי-לאומי.

חשיבות יצירת תלמידי -חכמים מהציבור הדתי-לאומי

תלמידי-חכמים מהציבור הדתי אינם דומים לתלמידי-חכמים מהציבור החרדי. תלמיד חכם אינו קשור דווקא לגמרא ולהלכה, אלא אף לאמונה ומחשבה, לכן בעקבות כך הוקמו הישיבות הגבוהות שבראשן ישיבת "מרכז הרב" בראשות הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שללא  ספק היה ציוני גדול וראה בצבא את הזרוע שעל-ידו ה' שומר על עם ישראל, ואף על פי כן הקים ישיבה ללא צבא – וזה לא סותר בכלל! ויש הרבה בחורים שהולכים לישיבות-הסדר כי הם "לחוצים" על הצבא, ושגם בדרך כלל אינם ממשיכים בכיוונים תורניים לאחר סיומם את ישיבות ה"הסדר". הרבה בחורים הולכים ל"הסדר" כי הם רוצים גם קצת ללמוד כמה שנים וגם לשרת את המדינה, ולא בתור אידאל כפי שזה מוצג פעמים רבות: גם צבא וגם תורה – ממש כל הכבוד! לא שאני מזלזל, ח"ו, להיפך – אך זה נשמע ממש מושלם, מה שבאמת אין זה כל כך – כי ה-"גם תורה" שיש ב"הסדר" אינו דומה כל כך לתורה שבישיבות גבוהות.

כל אחד צריך למלא את תפקידו נאמנה

ולכן על  אף שיש חשיבות מרובה להצלת נפשות, ועל כך נאמרו מאמרי חז"ל מרובים, ועל אף שיש חיילים שמוסרים את נפשם ונמצאים בקיץ חם ובחורף קר, בגשם ובשלג, והודות להם אנו ישנים בלי דאגה, וצריך להתפלל לשלומם כל יום (ואולי צריך אף לתקן תפילה לשלום החיילים ו"מי שברך" לכל יום ולא רק לשבתות) אך זה לא קשור! כי צריך גם כאלה שמוסרים נפשם על המדינה וצריך גם כאלה שילמדו תורה בגדלות, כשם שצריך שיהיו אנשים שיעשו את "העבודה השחורה" ולמשל, שינקו את הזבל שבארץ ישראל כך צריך שיהיו מנהלי-חשבונות ומנכ"לים עם חליפה נקיה שיעשו עבודה אחרת – ומנהל חשבונות לא צריך גם להיות זבלן כדי שלא ירגיש ייסורי מצפון – הוא צריך לעשות את מלאכתו בנאמנות ואם הוא יכול שישתדל גם לעודד לתמוך בזבלן – צריך גם לכאן וגם לכאן!

(כמובן שאין בדעתי להשוות בין זבלן לחייל, ח"ו – אלא זה רק לדוגמא) צריך לראות מה כלל ישראל צריך והוא צריך גם תלמידי-חכמים ולומדי תורה וגם חיילים בצה"ל.

אין צורך בשירות ארוך

אני עצמי כן מרגיש קצת ייסורי מצפון אם אני אשב בישיבה ואחרים מוסרים נפשם עלי. אך כל זה תלוי בהרגשתי, ולכן אני מתכנן כן להתגייס לצבא ואני מאוד רוצה להילחם במלחמות אם יהיה, ח"ו, צורך בכך. אך כדי להילחם במלחמות לא צריך לעשות שרות כמו "ישיבת הסדר", כי כדי להילחם מספיק טירונות, וההסדר מוסיף אף חודשים שבהם מגנים על ישראל. וגם מי שמשרת שלוש שנים בצבא אינו מתאמן שלוש שנים למלחמה – אלא יש הרבה שעות שמירה וסיורים (וגם הרבה בזבוז זמן – לא שזה אומר שבגלל זה אפשר להשתמט, אלא זה מראה שלא כל שלוש השנים מתמלאות כהלכה). ולכן מספיק טירונות ובשאר החודשים ללמוד תורה ולגדול.

פסק הרב צבי יהודה

ובהקשר לכך, הרב לא ענה לי על שאלתי שהרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל פסק שאין לצאת לצבא כשאין בפועל מלחמה (ולכן מספיק לכך רק טירונות) ואין היתר לבטל תורה יותר מכך, ואילו "ישיבות ההסדר" לא רק נלחמות אלא אף מגינות – ואפילו מדברי כבוד הרב ניתן להבין שאין לבטל תורה שלא בשעת מלחמה: "ואם בא המלאך אצל יהושע… והתביעה הינה על שביטלו מלימוד התורה שלא בזמן מלחמה… וכמו שעל הלומדים להילחם כן על הלוחמים ללמוד כל זמן שפנויים מן עבודת המלחמה ממש", והנה מוכח מדברי הרב שכאשר אין מלחמה ממש אין לבטל תורה – ועל כך לא קיבלתי תשובה.

ג.

פגיעה ברציפות הלימוד

רציתי לציין שבמכתבו של הרב, הרב מציע ללמוד שלוש שנים בישיבה גבוהה ויעשה שרות של שנה בצבא – אני מבין שזה עוד לפני שהוקמה ישיבת ההסדר – ואם כן מדוע לא הלך בשיטתו הנ"ל של לימוד תורה ברציפות? מדוע הקים ישיבת הסדר הקוטעת את לימוד התורה? ודבר נוסף: הרב כותב שעל פי ההצעה הנ"ל יהיה סך הכל שרותו של הבחור לקיום האומה: ארבע שנים! כלומר אף לימוד התורה במשך שלושת השנים הם תרומה למדינה! ואם כן גם הרב מודה שצריך לתרום בלימוד התורה למדינה ולכן צריך ללמוד הרבה שנים!

ד.

חשיבות לימוד התורה

לסיכום הייתי רוצה לומר שוב, שלימוד התורה במשך שנים רבות לא נעשה כהשתמטות או כהכרה שהשרות בצבא הוא בדיעבד, אלא יש הכרה בחשיבות הצבא אך יש גם הכרה בחשיבות תלמידי חכמים! ולכן מה שכתבתי שלימוד התורה מוסיף עוז ורוח לצבא הנובע מכוח קדושתה של התורה הוא נכון לגמרי, כי תלמיד הישיבה אינו מזלזל בצבא ואינו מבטל בו כלל (אינני מדבר על הישיבות החרדיות) אלא הוא מכיר בעובדה שעם ישראל דורש לומדי-תורה ותלמידי-חכמים.

אין לחשוש בכך לחילול ה'

ולגבי העניין של חילול ה' הנגרם כתוצאה מהשתמטות תלמידי-ישיבה מהצבא – אני מסכים שאלה המשתמטים (ויש לא מעט) מהצבא בטענה שהם בחורי ישיבה הם אכן מחללי ה' ברבים. אך אלה שלומדים למען כלל ישראל כי רואים בכך חשיבות ותרומה גדולה למדינה אז אין זה חילול ה' אלא קידוש ה', וזה שאין מבינים זאת החילונים זה לא אומר שאני אהיה כמותם (ועיין במאמר הרב מלמד – תחומין ז'). יחד עם זאת יש חשיבות רבה לישיבות ההסדר המקדשים שם ה' ותורמים תרומה גדולה.

ולכן זה לא סותר אם המשיח יהיה רב-אלוף כפי שחשבו על בר כוכבא, ודאי שהוא יכול להיות בצבא, אך צריך לראות בימינו מה עם-ישראל דורש וזה גם לימוד-תורה ותלמידי-חכמים. וברור שאם יהיו מליון איש בצבא, לא ישלחו את כולם למלחמה אלא רק את המספר הדרוש והשאר ישאר, ולכן צריך גם ללמוד הרבה זמן.

עד כאן דברי ואשמח לקבל תגובה ותשובות על שאלותי.

בברכה וחג פורים שמח!

ע

ב"ה י"ז באדר ב תשנ"ב

גיוס בני ישיבות – (תשובה לשאלה ב')

לכבוד

מר ע

א.

יש מקום לכל עמדה ועמדה

רב תודות על מכתבך, והיות שאני מאוד טרוד בימים אלה, אבוא רק בקיצור. באמת אין לי הרבה להוסיף על מה שכתבתי כבר, ואם אני חוזר על הדברים, זה כדי שלא תחשדני שאני מזלזל במכתבך. אין לי הוה אמינא ששורותי אלה תשננה את עמדתך, גם אין לי שום כוונה לזה, כונתך בטח רצויה, ואין ספק שתמצא יותר מאילן אחד להתלות בו. אני גם כן לא מרגיש נחיצות ליישב את עמדתי. כמו בכמה דברים אחרים, יש עמדות שונות ומנוגדות, וכל אחד דן לפי יושר דעתו. "וכשם שאין פרצופיהם של בן-אדם דומים זה לזה, כך דעותיהם"[8].

מחלוקת רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל על לימוד-תורה ודרך-ארץ

כבר מוצאים בגמרא[9] שהיו שיטות מנוגדות בדבר דומה, רבי שמעון בר יוחאי צעק: "אפשר אדם זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה … תורה מה תהא עליה". אמנם הגמרא פוסקת כרבי ישמעאל, "הרבה עשוכרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם". ומה שיכול להיות רצוי ליחידים כרבי שמעון בר יוחאי, לא נכון לגבי הכלל, אלא: "הנהג בהם מידת דרך-ארץ".

ב.

דעת השוללים את ישיבות ההסדר – השרות הצבאי הוא ביטול-תורה

והנה נראה לי ברור, שכל הוויכוח בין אלה השוללים את ההסדר – וזה רוב רובם של אלה המורים ולומדים בישיבות בלי הסדר – ובין האחרים, נובע מזה, שאלה מסתכלים על השרות הצבאי, כדבר חול, כביטול תורה, ועל כן מוטב להפטר ממנו ככל האפשר, בפרט אם יכולים לנצל אותו הזמן ללמוד תורה. כדאי שאחרים יעשו את העבודה השחורה שאלה שבין כך ובין כך לא לומדים הם יטפלו בנשק, ואנחנו נלמד תורה. וכמו שבמשק, יש מי שצריך להיות רופא ויש מהנדס, ויש מי שצריך לנקות את הכביש, ולא נאמר לרופא שהוא יאסוף הזבל.

השירות הצבאי הוא קיום מצוה גדולה וכל אחד מישראל חייב בו

אמנם דא עקא, זהו מקור הבעיה, ולפי דעתי שתי טעויות ביסוד:

1. השרות הצבאי, הוה אומר, הגנה על העם היהודי, הוא לא פחות חשוב ועיקרי מלימוד התורה.
2. הגנת העם הוא לא דבר של יחידים, של מומחים, אלא של כל ישראל.

ג.

זמן תורה לחוד ושאר מצוות לחוד

כבר אמרו חז"ל: "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד" (עיין שבת י', א). וכמו שאין אדם רואה בטול תורה בזמן שהוא הולך להתפלל, או יוצא לשבת בסוכה או לעשות כל מצוה אחרת, כמו כן מי שרואה בהגנת העם מצוה, לא ירגיש בזה ענין של בטול תורה.

ד.

חשיבות תוספת חיילים

אתה כותב, שקצין אחד התבטא, שהצבא יכול לתפקד בלי תלמידי הישיבה – והנה הנך סותר את עצמך, כי כתבת שברור, שאם יהיו עוד כמה עשרות אלפים חיילים, הצבא יהיה חזק יותר. והנה ברור, שבאין ברירה, מסתפקים גם בפחות, אבל כשמדובר בהגנת העם, וכי לא צריך לעשות את המרב האפשרי, ומי שהוא חולה מסוכן וכי לא יעשה כל מאמצים, למצוא הרופא הכי מומחה שיש, בית החולים הכי טוב וכו', ולא יסתפק במה שיש?

ה.

מפקדים שאינם מעוניינים בחיילים דתיים

אגב, כבר כתבתי, שאין פלא שפקידי הצבא לא רצים אחרי בחורי הישיבה, הם לא רוצים "צבא יהודי", הם יוותרו בלי סבל רב, כל שמירת השבת והכשרות, ובפרט אם מדובר בבחורי ישיבה, ובחרדים, למה להם לצרה הזאת? אבל, וכי מפני "שהם" לא רוצים בנו, אנחנו צריכים להתלות בהם, ובהכשר שלהם?

ו.

גם בישיבת מרכז-הרב מתגייסים לצבא

"ישיבת מרכז הרב", הישיבה "הציונית" כפי דבריך, לא רק שלא פוסלת הצבא, אלא אדרבה היא מחייבת אותו. יש למרכז הרב "הסדר" מיוחד עם הצבא, לפי זה עושים שרות צבאי של שישה חודשים, ומתחייבים להיות בישיבה עד גיל 27 – דהיינו תשע שנים, האם תצטרף לישיבה זו? או אולי היא פסולה עקב היותה ציונית?

ז.

דעת הרב צבי יהודה

את המכתב שלי שכתבתי בשנת תשכ"ח, הראו בזמנו להרב צבי יהודה קוק זצ"ל וגם ביקרתי אצלו כמה פעמים אחרי כן, הוא אף פעם לא הגיב נגד המכתב. הוא אמר לי שיש לו הערות לכמה דברים ולא פירש, אבל כאמור לא התייחס בשלילה למה שכתבתי.

ח.

אפשר להתגדל בתורה בכל ישיבה שהיא

אתה כותב שכדי להתגדל בתורה צריך ללמוד בישיבה גבוהה דווקא. הנה נכון שכדי לפתות התלמידים, ייסדו שמות משמות שונים, ישיבות גבוהות, ישיבות קדושות וכאלה, וכאילו רק באותן ישיבות ישנה אפשרות להתגדל בתורה.

זוהי כמובן שטות מוחלטת, וכבר אמרה התורה "לא בשמים היא … ולא מעבר לים היא"[10]. אדם שרוצה ללמוד יכול ללמוד בכל מקום, ויכולים לעלות במדרגות של סולם התורה בישיבות הסדר לא פחות מבישיבה "גדולה". רובם של הגאונים בכלל לא למדו בישיבות אלא בתוך ביתם או בתוך בית מדרש.

ט.

גם רוב הלומדים בישיבות הגבוהות נכנסים למעגל העבודה

אגב, אין לי כמובן סטטיסטיקה, אבל אשאל שאלה פשוטה: מכל אותם עשרות אלפי תלמידי ישיבות הגבוהות והקדושות, כמה "גדולים" יצרו כבר מהן?

ובטח גם רובם, אחרי שבילו כמה שנים בישיבה, נכנסים למעגל החיים, ועובדים כדי להתפרנס, או אולי יעשו התורה קרדום לחפור בה, וכמובן הכל רק לשם שמים.

והנה גם אני מסכים, שאם ראשי הישיבה יראו באחד מתלמידיהם שהוא עילוי מצויין, ויכול באמת להעשות ל"גדול בישראל" – שיתנו לו פטור מלא מן הצבא, אבל "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול"[11].

י.

רציפות הלימוד בישיבות ההסדר

רציפות הלימוד – נכון, אני הצעתי אז שנה של למוד ברציפות. אמנם לא אני קובע, ויש פנים לכאן ופנים לכאן. ובאחרונה היה ויכוח גדול בתוך ישיבות ההסדר עם גורמי הצבא, אם עדיף יותר לעשות השרות של שנה וחצי ביחד, ואכן ישנן ישיבות שאימצו מסגרת זו. על כל פנים, אין פרט זה מכריע.

י"א.

סיכום

בסיכום, מי שבוחר ללמוד בשלווה ולא לעשות את "העבודה השחורה" –  לא צריך לפטור שלי, והוא גם לא מצפה לקבל אותו ממני. ימצא מספיק רבנים שיתנו לו ההיתר עם שלוות הנפש. בנוסף גם הפיתוי שהם הם שמגנים על העם, ושבזכותם ורק בזכותם העם מוגן, יבושם לו. ואני בשלי ממשיך להאמין, כי גדולה זכותם של אלה שבנוסף ללמוד התורה הם מקריבים את חלבם ואת דמם, ונעשים שותפים להקב"ה, שהנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל.

בברכת חג כשר ושמח

משה בוצ'קו

בס"ד ירושלים תשמ"ח

גיוס בני הישיבות – מכתב לאחד הגדולים

לגדול אחד שליט"א,

אחרי דרישת שלום כבוד הדרת גאונו, ראשית כל אבקש סליחתו על שאני מעיז לכתוב לכבוד תורתו ולהטרידו. ואין לי שום סגולה עצמית אם לא זכות אבות, ועובדא שכבר פעמים רבות זכיתי להתקבל בפנים מאירות ומחממות מאת כבוד תורתו.

אמנם גברה עלי המצוקה בשבועות האחרונים, שאמרתי בלבי אסור לי להתחמק ולשתוק, כבודו של עם ישראל וכבודה של תורת ישראל עומדים על הפרק!

שנאת הציבור החילוני נגד המשתמטים

בשבועות האחרונים אני קורא בעיתונות החילונית – בעיקר במעריב וכדומה – לראות מה "הם" אומרים. והנה דבר אחד בולט בכל יום, מכל דפי העיתונות: השנאה נגד בחורי הישיבה המשתמטים מן הצבא. "אנו מתים והם משתמטים". "אין אנו מוכנים לחלוקה שאנו נהרג בשבילם והם יתפללו בשבילנו" – הם צועקים. ובעיקר מרגיז אותם שיש למפלגות החרדיות ההעזה להיכנס לממשלה ולדרוש כל מיני תיקים חשובים, ולהיות שרים וממלאי-מקום של ראש הממשלה, וכך להחליט על גורל המדינה שהם בעצמם לא מכירים בה, לא לוקחים חלק ב"חובות" של המדינה, רק דורשים הזכויות והכסף, וזה מקומם את האוכלוסיה כולה, ולא רק האנטי-דתיים המובהקים.

וכל אלה שנקראים שוב ושוב למילואים, פעמיים ושלוש בשנה, מרגישים בעצמם את העוול שנעשה להם בגלל החרדים האלה.

והנה אנחנו רק בהתחלת התהליך של השנאה הזאת, וכי נוכל לראות מראש מה שיקרה בכנסת הבאה: כל פעם שאחד מחברי הכנסת החרדיים יעמוד על הדוכן לבקש דבר, יהיו קריאות וצעקות ביניים מספסלי החילונים – או השמאלניים – "תמלאו מתחילה את חובתכם כבן מדינה, טרם שאתם מעלים דרישות מדרישות שונות".

יש לדאוג שלא יהיה קיטוב בעם

והחכם עיניו בראשו, הקיטוב ששורר כבר עתה בין הדתיים והחילוניים יחמיר ויחמיר, ויביא לשנאה עמוקה בין שני פלגי העם, מלחמת אחים רחמנא ליצלן, וחילול ה' נורא!

זה מגיע לידי כך שמוציאים על התורה – שתחילתה וסופה גמילות חסדים – פלסתר שהיא לא מוסרית, שהרי הדבק בה לא מתחלק עם אחיו בעול ובסכנות, ודמו יקר לו מדם אחיו ח"ו. היש חילול ד' גדול מזה?

וכי אנחנו מודעים לזה, שאנחנו, במו ידינו, גורמים ונותנים יד לשנאה הזאת? אני לא מדבר על אלה החילונים והם מיעוטא דמיעוטא – שכל מה שלא יעשה הדתי, הוא שונא אותו ומקטרג נגדו. אני מדבר על רובה של האוכלוסייה, שהיא לא אנטי-דתית בטבעה, אבל אנחנו עושים אותה לאנטי-דתיים, וגורמים לחלול השם, ולשנאת כל דבר שבקדושה.

ועל כן דומני, שאפילו היינו אנחנו צודקים מאה אחוז, שאין לבן תורה לשרת בצבא, גם אז, בנסיבות הקיימות בארץ, היה צריך להתחשב בנזק הנגרם על ידי זה לעולם כולו – ולנו הדתיים בפרט. האם לא צריך לחתור לאיזו קולא, מפני ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך"[12]?! (ועיין יבמות ע"ט[13]).

ההליכה לצבא היא מצוה רבה

אמנם באמת לפי עניות דעתי אין צורך בזה, כי לאמיתו של דבר, נראה לי, שלא רק שאין נדנוד של שגיאה ועבירה בהליכה לצבא, אלא להיפוך, מצוה רבה יש בה.

ויש לי בזה מערכה גדולה^[14], אמנם כאן אסתפק בגרגרים מעטים להבהיר את דעתי.

ההליכה לצבא לא מבטלת בהכרח את לימוד התורה

כמובן, שאין צורך להדגיש את חשיבותו של למוד התורה, ואת ערכו הרב לקיומו של עמנו, וחלילה וחלילה להרוס את מבנה הגדול של הישיבות, שהם נשמתם של אומתנו.

ואם היה תלוי הליכה לצבא בחורבן של הישיבות, או בביטולו של לימוד התורה האינטנסיבי, כולנו מודים שאז אנו צריכים לעשות את הכול כדי לקיים הישיבות.

אמנם, וכי אין אפשר לקיים את שניהם שלא על ידי דחיה? וכי על ידי זה שלומדי תורה יתנו שנה אחת לצבא, להגנת העם, כבר תתבטל כל התורה?

והנה כלל גדול אמרו לנו חז"ל: גדול הלימוד שמביא לידי מעשה[15], דהיינו שאין הלימוד דבר העומד בפני עצמו הדוחה את כל שאר המצוות, אדרבה, התורה צריכה להביא את האדם לקיים את כל המצוות.

מבטלין תלמוד תורה לפיקוח-נפש

ואמרו חז"ל: "מבטלין תלמוד-תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה"[16]. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שיש לבטל תלמוד-תורה לפיקוח-נפש, והלא דברי הרמב"ם ברורין: "ומצווה על כל ישראל שיכולים לבא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור, ולהצילם מן העכו"ם בשבת"[17], ודברים אלו נעשין "על ידי גדולי ישראל וחכמיהם"[18]. ושם מדובר בפיקוח נפש של יחיד, וקל וחומר הדברים כשמדובר להציל ולהגן על כלל ישראל מפני אויביו, שאין מצוה גדולה מזו.

נשיאה בעול עם הציבור

ונראה לי, שיש גם להסתכל על הדבר מתוך ראי חינוכי, שבישיבות צריכים לחנך את תלמידיהם לא לדאוג רק בשביל עצמם אלא גם לחבריהם, ולשאת בעול עם חברו, ואין חניך תורני יכול לחיות בשלוה כשחבריו נתונים במצוקה, נושאים בעול כבד, ומסכנים חייהם יום יום, הוא יושב בשלוה ולא אכפת לו.

גם תלמידי הישיבות אינם סומכים רק על זכות תורתם שתגן עליהם

והנה שומעים את הטענה, כי הם מקיימים את בטחון המדינה בזכות תורתם לא פחות מהאחרים בנשקם. טענה זו מלבד שיש בזה משום יוהרא, יש לשאול, וכי הם באמת סומכים רק על זכות תורתם? ואם יארע מה שהוא ח"ו, וכי הם לא יזעיקו את הצבא לחלץ אותם? ואם אחד יחלה, וכי לא ילך לרופא, ולרופא הכי מובהק, ולא יסמוך על זכות תורתו?

והנה, זה ברור, שזכות התורה מגינה ומצילה, אמנם דווקא משום זה חובה לעוסקים בתורה להשתתף בהגנת העם. וכשמחזירין מעורכי המלחמה, מחזירין אותו ש"מתיירא מעבירות שבידו"[19], ולא הצדיקים.

ראיות מהתורה שההליכה לצבא שייכת גם ללומדי התורה

ובאברהם אבינו כתוב (בראשית י"ד, יד): " וירק את חניכיו" – להציל את לוט. ובתנחומא: "שבדק אותם אם הם צדיקים גמורים" [ומלת אנגריא, שבשבילו נענש לחד מאן דאמר[20], פירושו – שעבוד לעבודת המלך – ולא מדובר בעבודה של הגנה והצלה].

וכן במלחמת עמלק, הלא יהושע – שלא מש מאהלו של משה – הוא שנצטווה ללכת למלחמה[21], וכן כתוב בזוהר[22], שמפני מה נבחר יהושע לראש מטה המלחמה משום "ומשרתו יהושע בן בון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות ל"ג, יא). וכמו כן נאמר ליהושע "בחר לך אנשים", אומר רש"י: "גבורים ויראי חטא", כדי שבזכותם ינצחו במלחמה.

אין חשש לביטול קול התורה

ועוד, גם אם נאמר שיש לחלק את העול – ואלו הנושאים בעול המלחמה בכוחם לנצח רק בזכות שיש שבט הנושא בעול התורה – הרי בחסדי השם הרבים התרבה לאין שיעור לימוד התורה בארבעים השנים האחרונות, והוקמו בארץ הקודש מאות ואלפי ישיבות, בתי מדרש וכוללים, ומטף ועד זקן לומדים בהם תורה יומם ולילה. ואם בשעתו, אחרי השואה, היתה סכנה שאם יצאו השריד והפליט לשרת, קולה של תורה ידום באהלו של שם, הרי היום גם אם ילכו הבחורים לשרות מקוצר ולמילואים – הרי לא כולם הולכים יחדיו, וקולה של תורה לא תחדל גם בשעה זו. וגם אם ח"ו תהיה מלחמה וכולם יגוייסו – עדיין ישמע קולה של תורה מאהלם של תינוקות של בית רבן, של ישיבות קטנות, של הכוללים הרבים של בעלי הבתים ולומדי התורה שעברו את גיל הגיוס, וב"ה לא אלמן ישראל.

לקרב את החילונים לתורה על ידי גיוס בני הישיבות

ומלבד כל זה, הנני חושב שאם ברצוננו לעשות את מדינתנו יותר יהודית, זה לא ייעשה על ידי ריבוי שרים בממשלה או חברים בכנסת ובטח גם כן לא על ידי הפגנות או צעקות אנטי חילוניות. זה רק יעשה על ידי עבודה בשטח. והנה אין שטח יותר מתאים מצבא הגנה, אם יהיו שם עשרות אלפים של בני תורה, יקבל הצבא דמות יהודית ותורנית!

הלא גם בימי בר כוכבא, הצבא היה גדול בלומדי תורה, ורב אלוף בעצמו היה עוסק בתורה עד שדימה ר' עקיבא וכל חבריו שהוא המשיח!

וגם על ידי הליכה לצבא, שיכירו החילונים את ערכם המוסרית של בני תורה, זה יכול להפוך אותם משונאי דת לאוהדי התורה, ואולי גם להחזירם לתשובה.

דיון על דברי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל

והנה השוללים את הליכה לצבא מבססים את דברים בעיקר על ההלכה ברמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל, שמדמה עוסקי התורה לשבט לוי שעליו כתב "ולא עורכין מלחמה". והנה כל אחד יודע, שמדרכו של הרמב"ם בסוף כל הלכה לסיים בדברי מוסר והשקפה שיוצאים קצת מגדר המוגבל של ההלכה. ועצם הדין ששבט לוי לא עורך מלחמה, לא מצאו לו המפרשים מקור בש"ס, והנה אנחנו רואים, שכהן גדול היה משוח מלחמה.

וכן מתתיהו כהן גדול ובניו יצאו למלחמה נגד היוונים, ועד היום אנו חוגגים את מסירת נפשם, "וזדים ביד עוסקי תורתך".

ובפרשת מטות (במדבר ל"א, ד): "אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" פירש"י בשם הספרי: "לכל מטות ישראל, לרבות שבט לוי"!

למלחמת מצוה גם שבט לוי יוצא

והנה הגר"א גורס בספרו, "להוציא שבט לוי". ולא כל כך ברור איפה מרומז "להוציא" במלות "לכל מטות ישראל". אמנם גם לפי גירסתו נראה יותר שהטעם שפטרו את שבט לוי ממלחמת מדין (כבוש הארץ), זה מפני שהם לא זכו בנחלה[23] [ולעומת זה כתוב בגד וראובן: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה" (שמות ל"ב, ו)!], אולם כשמדובר במלחמת הגנה מפני האויב – יוצא חתן מחדרו[24], ברור שכולם יוצאים למלחמה, וגם שבט לוי בכלל.

רק מעטים וספורים נכללים בדברי הרמב"ם

אמנם מלבד זה נראה פשוט שלא היתה כונת הרמב"ם בהשוואת העוסק בתורה לשבט לוי, להשוות אותו לכל דיניו – וכי יזכה במעשרות? הלא הרמב"ם בעצמו כתב בתקיפות בהלכות תלמוד תורה ובהלכות מתנות עניים שאסור לבן תורה לחיות מקופת הצבור. וכל השוואתו לא היתה כי אם השוואה כללית של "מדרגה" ולא השוואה בכל הדינים המצויים בשבט לוי, והכונה היתה רק להגיד עליו "שנתקדש קודש קדשים ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים" (וזה דבר רגיל ברמב"ם שהוא משוה דין לחברו, ומתכוון לאיזה פרט מסוים לבד) וגם את זה הגביל "לאיש אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' וכו' וכו'".

ומכל אלה שלומדים בישיבות, יש בטח רק חלק קטן שאפשר להגדירם בהגדרה זו, מדובר בקומץ קטן של אנשים יוצאים מן הכלל, רחוקים מהוויות העולם (וגם בזה לא ברור אם כל הפוסקים מסכימים לדעת הרמב"ם). ובכלל, מי הוא שיכול להעיד על עצמו שהגיע לדרגה זו על מנת לפטור את עצמו מהחובה גדולה של הצלת כלל ישראל. אבל כלל האומה, לא נעשה "שבט לוי" על ידי שעוסק כמה שנים בתורה, שהיא מצוה וחובה על כלל ישראל ולא רק על יחידי סגולה.

והנה אני כעבד הדן לפני רבותיו, אמנם אם דברי ימצאו הד אצל מעלת כבוד תורתו וכדאים לעיון [והיה זה שכרי].

הקטן

משה בוצ'קו

 ~~~~

[1] נדפס בחוברת " צבא וישיבה" בהוצאת ישיבת עטרת כהנים, עמ' 12-8.

[2] ציטוט מפורסם מדברי הרמב"ן בהשלמותיו לספר המצוות, עשה ד'.

[3] מכתב הרב זצ"ל בעניין זה מופיע בכותרת "לחיוב גיוסם של תלמידי ישיבה" בספרו הגיוני משה, עמ' 402.

[4] דברי חז"ל ורש"י על הפסוק: "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד', י).

[5] במדבר ל"ב ,ו.

[6] שמות כ"ג, ה.

[7] ראו סוטה מ"ד, ב.

[8] ברכות דף נח ע"א: "ברוך חכם הרזים – שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה".

[9] ברכות ל"ה ב.

[10] דברים ל', יב-יג.

[11] משנה ברכות סוף פרק ב'.

[12] הפסוק בתהלים קי"ט, קכו. ומפורסם מדרשו (ע"פ ברכות ס"ג, א) שלעיתים יש להפר את התורה כדי לעשות לה'.

 [13] שם נאמר: "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא".

[14] ראה מכתבו של הרב בספר הגיוני משה עמוד 402.

[15] מסקנת הסוגיה בקידושין מ', ב: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

[16] מגילה כ"ט, א.

[17] רמב"ם הלכות שבת ב', כג.

[18] שם ג.

[19] משנה סוטה ח', ה.

[20] נדרים ל"ב, א: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת"ח, שנאמר: 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא … ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה …".

[21] שמות י"ז.

[22] שמות פרשת בשלח דף ס"ו ע"א.

[23] כפי שכתב אברבנאל "והנה לא הלך עמהם איש משבט לוי לפי שהם לא היו יוצאים בצבא, ולא היו נוחלים בארץ וגם לא בשלל המלחמה". וגם פנחס היה הן ופקד על המלחמה

[24] משנה סוטה ח', ז.