חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
יזכור
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
מסמכים שמדברים בעד עצמם
א. מכתב מנשים פולניות אל גנראל שיקורסקי
ה. "מדיניות צמצום האוכלוסין" הגרמנית בפולין
א
מכתב מנשים פולניות אל גנראל שיקורסקי[1]
(מתוך עיתון פועלי ארץ ישראל "דבר", מיום 14 בינואר 1943)
ורשה, אוגוסט 1942.
אדוננו הגנראל!
לא ברכה בלבד אנו מריצות אליך ליום חג החייל אלא אף את הרפורט הצבאי שלנו, שכן אנו רואות את עצמנו חלק בלתי נפרד מצבא פולין הלוחמת. היננו הצבא. עם קרובינו ואיתכם אנו נאבקות יום־יום, יומם ולילה, ללא שום הפוגה או מנוחה קלה. רצוננו שתדע זאת, שתזכור זאת.
רצוננו כי בשובכם אלינו תמצאו בתים ולא עיי חורבות, בני אדם חיים ולא גופות מתפוררות ברקבונן. לפיכך אנו משוועות בעוד מועד.
[אנו מודיעות: נשקנו היחיד במלחמתנו עם האויב – השתיקה.]
אנו שותקות כשחוטפים בלילות את בנינו ואת בנותינו לעינויים, כשסרדיוט גרמני יורה בחוצות העיר בגולגלות ילדים, כשילד יהודי פושט יד טובע בתוך בורות השופכין של בתי המחראות, כשמרוצצים את גולגולת האם במוטות ברזל על שהבריחה פת לחם לפי הטף.
אנו שותקות כאשר יורים על בעלינו, כשתולים אותם בתחנות הרכבת ערוכים בשורה של הולכי צלמוות, כשמאלצים אותנו בדחיפות של קתות הרובים להתייצב ולהסתכל במותם – כך היה בראקא, כך היה בשלזיה, וכך בחבל פוזנא[2].
כזה הוא המצב במזרח מאלופולסקה[3].
חומות בתי הכלא בוורשה, ראדום, קרקוב, ז'שב ולובלין מהדהדות בזעקות הלכודים. לא רק גברים ונשים דחוסים יחד. גם ילדים. כל ריקון המוני של בתי הכלא האלה הוא סימן עבורנו: הולכים למחנות, הולכים אל המוות, התור שלנו מתקרב, תכף גם הוא יגיע.
רכבות צפופות עוברות בתחנת הרכבת של ורשה וחוטפות את נערינו. אנחנו ניצודים כמו חיות בר ברחובות הערים והכפרים. במשך שבועות אנו עדים לטבח המוני. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, אנשים ובני משפחותיהם נרצחים, נשים לעצמן, גברים לעצמם, ילדים לעצמם.
ורשה, לבוב, קרקוב, לובלין, פְּשֵׁמִישְׁל, מאה ערים קטנות ומאות כפרים התרוקנו מיושביהם. קוראים לזה "חיסול האלמנטים היהודיים". אנחנו קוראים לזה רצח המוני. יום אחר יום הם מובילים עשרות אלפי אנשים מוורשה, יום אחר יום הם לוקחים אלפים מערים אחרות לבלז'ץ, סוביבור וכו'.
אלפים מומתים בגז, כשהם נושמים את האדים העולים מהסיד שנשפך כמים על רצפת קרונות הברזל, ואחרים – באש מקלעים. ואפילו הותירה אש זו את הירויים חיים למחצה, הם נקברים ומעובדים לכימיקלים עבור מפעלים כימיים.
משפחות שלמות משתגעות וקופצות מהחלונות הגבוהים ביותר של בתיהן, עם הילד הקטן שלהן בידיהן. ילדים משתגעים ממה שהם רואים ובורחים. ברחובות הגטו עומדים חיילים גרמנים, לטבים, ליטאים ואוקראינים ויורים עליהם כאילו היו במסע ציד ונשקם מכוון אל ברווזי בר.
בלובלין, התליינים הגרמנים זורקים ילדים מהחלונות הגבוהים ביותר אל הרחובות. בעיירות הקטנות, מול חלונות בתינו, צועדים בכיכרות טורים ארוכים של אנשים: יהודים המובלים אל מותם. ועל פני הרכבות הארוכות האלה מהדהדת שריקת הגסטפו.
חיסול היהודים מתקרב לקיצו. כבר נאמר שלא רק הזקנים המשוטטים ברחובות, אלא גם אלה שעדיין יש להם בית נידונו למוות. ולכן נרעד מחר על חיי הורינו, כפי שאנו חוששים היום לחיי ילדינו.
בלובלין הם תמיד מסיעים עדרי אנשים לקרונות בקר ולוקחים אותם למקום לא ידוע. אנחנו צריכים לצפות לנורא מכל יום אחר יום.
[1]. בכתבה המקורית בעיתון דבר, היתה הכותרת הראשית שהופיעה באותיות גדולות : "זעקת אמהות מגיא הדוי, היסורים והכליה" (הערת המתרגם, שגם מצא לנכון להשתמש בנוסח המקורי של המכתב כפי שפורסם. המשפט בסוגרים מרובעים […] לא הובא בתרגומו של הרב.).
[2]. מכאן ואילך, תרגום של מאמר הרב עצמו.
[3]. בפולנית Małopolska. מופיע בעברית לעיתים גם בצורות "פולין זוטא", "תת־פולין", "פולין הקטנה".
ב
הפוגרומים המודרניים
(דו"ח הנשיונל ריוויו, [National Review] לונדון, ינואר 1943)
ממשלת פולין בלונדון פרסמה דו"ח שממנו אפשר ללמוד, ולכל הפחות לקבל מושג על האופן שבו הגרמנים משמידים את האוכלוסייה היהודית. לפני המלחמה היו בפולין שלושה מיליון יהודים, והיום נשארו שניים בלבד. מיליון בני אדם הושמדו בצורה כה אכזרית שקשה לספר, אבל מכיוון שההשמדה עדיין מתרחשת ולא פסקה, חשוב שנבין את הגרמנים טוב יותר ממה שהבנּו אותם עד כה, שכן מחובתנו לדעת מה קורה באירופה הכבושה.
ורשה היא רק דוגמה אחת למה שקורה בכל מקום. בנובמבר 1940 גורשו כל יהודי פולין שחיו באזור ורשה מבתיהם ורוכזו בגטו. הגטו היה אטום ושמור. היהודים לא הורשו לצאת ממנו, מנות המזון שסופקו להם היו עלובות ויקרות, ומגפות התפשטו בגטו, בעיקר בחורף הקר – טיפוס הבהרות, טיפוס ושחפת פרצו בחורף 1940–1941 וגם בחורף 1941–1942. רבים חלו ולא החלימו, והתמותה הייתה גבוהה. "יום אחר יום", נכתב בדו"ח, "נמצאו עשרות גופות ברחובות".
שיעור הילודה ירד לאפס, אבל אוכלוסיית הגטו נשארה קבועה ועמדה על
כ־370,000, כי ככל שיהודים מתו בפנים, הובאו אליו יהודים חדשים מגרמניה ומהולנד. הדיכוי התעצם. כשהחלה מלחמת רוסיה–גרמניה גבר עוד דיכוי היהודים. רציחות המוניות רבות בוצעו בכל רחבי פולין. "יותר מ־50,000 יהודים נרצחו בעיר וילנה, 14,000 ברובנו ו־50% מהאוכלוסייה היהודית בלבוב". הטרור התפשט מערבה.
"שיטות ההשמדה השתכללו, ובמרוצת הזמן התפתחו עוד ועוד שיטות חדשות: המתה בגז רעיל נוסתה על 10,000 איש בחלם. ליד בלז'ץ הוקם מחנה שייעודו – הוצאה להורג באמצעות חשמל. בתוך חודש בערך, במרס 1942, הוצאו להורג 80,000 יהודים מלובלין, לבוב וקיילצה. מתוך 30,000 יהודי לובלין נותרו רק 2,500, 70 מהם נשים. כדי לייעל את תהליך ההשמדה, גורשו היהודים ממרכזי האוכלוסייה הקטנים יותר ורוכזו בערים הגדולות. במהלך הגירוש הזה לבדו קיפחו את חייהם כ־10%".
ג
שיטות גרמניות
היטלר מאיים להשמיד את כל היהודים באירופה. כשיצא בהצהרה והכריז על כוונותיו, קשה היה להאמין שמדובר באיום של ממש. נדמה היה שהתבטאויותיו אינן אלא מילים הבוקעות מפיו של אדם שאיננו שפוי, והן פרי טירוף שאחז בו. ובניגוד למחשבה הזאת, מתברר שהאיום אמיתי. והוא גם מוצא מן הכוח אל הפועל. המשימה מבוצעת בקור רוח ובהתאם לתכנון קפדני, כראוי לעם הגרמני ובהסכמתו המלאה. הרי בלעדיו אין שום דרך להשלימהּ. ב־21 ביולי 1942 נכנסה המשטרה הגרמנית לגטו ובו ביום רצחה את כל האינטלקטואלים היהודים בבתיהם; למוחרת ניתנה פקודה ולפיה מעתה ואילך, יגורשו בכל יום מן הגטו 6,000 יהודים, ובהם גברים, נשים וילדים. מילוי הצו נמשך כסדרו, אך במרוצת הזמן מספר הנפשות שנקבע בו – הוגדל. ב־24 ביוני 1943 רוכזו באתר הגירוש 10,000 איש, ובכל יום לאחר מכן רוכזו עוד 7,000.
אכזריותהּ של המשטרה הגרמנית לא ידעה גבול. גוש שלם של בתים הוקף, ואז התחיל הירי: כל מי שלא יצא במהירות סבירה לטעמם או ניסה להסתתר – נורה מייד; גם כל החלשים, הזקנים והנכים נהרגו בבתיהם. לא היתה כל התחשבות במשפחה…
"במהלך ההעמסה," נכתב בדו"ח, "הפרידו הגרמנים את כל הזקנים והחולים שנמלטו עד כה, הסיעו אותם ישירות לבית הקברות היהודי, ושם הרגו אותם".
אחרי שהזקנים וחסרי הישע נהרגו, יכלה המשטרה הגרמנית להתפנות למשימתהּ הגדולה ולהשלים את הרצח רחב ההיקף שעדיין המתין למבצעיו. "…העמיסו את היהודים הנותרים בקרונות משא, 120 אנשים נדחסו בקרון היכול להכיל לכל היותר 40 איש. אנשים נחנקו מחוסר אוויר, אבל הקרונות נאטמו והרכבות התחילו לנוע. רצפת הקרונות כוסתה בסיד כלורי. את הדרך שעשתה רכבת כזו סימנו הגופות הפזורות לאורך המסילה. המגורשים נלקחו לשלושה מחנות הוצאה להורג: טרבלינקה, בלז'ץ וסוביבור. שם פרקו את הרכבות, הפשיטו את המגורשים והותירום עירומים, ואז הרגו את כולם, כנראה בגז רעיל או בחשמל. כדי לקבור את הגופות הובא לטרבלינקה מחפר גדול, והוא הופעל ברציפות, ללא הפוגות. צחנת הגוויות הנרקבות התפשטה במרחב, וכל האיכרים שמשקיהם היו מרוחקים מגיא ההריגה בטווח של שלושה מייל, לא עמדו בתחושת הקבס שאחזה בהם ונאלצו לברוח. מלבד טרבלינקה, ישנם גם מחנות בלז'ץ וסוביבור. לא ניתן היה לקבוע אם מי מהמגורשים נותר בחיים. יש לנו רק דיווחים על חיסולים". גירושים ורציחות המוניות אלה נמשכים ללא הפרעה. מאז יולי עד 1 בספטמבר 1943 גורשו מגטו ורשה כ־250,000 איש.
ד
החיסול
והינה תיאור נורא שהגיע מעדות של גרמני שהועסק במחנה ההוצאה להורג בלז'ץ. המחנה ניצב סמוך לתחנת הרכבת ומוקף כולו גדרות תיל. כאשר מגיע מטען של יהודים, הוא מוסע על מסילה צדדית למקום שבו מתבצעת ההוצאה להורג בחשמל. הגברים מוכנסים לצריף מימין, הנשים – לצריף משמאל. שם הם צריכים להתפשט.
"אחרי שמתפשטים, שתי הקבוצות עוברות לצריף שלישי שבו יש פלטה חשמלית. שם מתבצעת ההוצאה להורג. לאחר מכן מובלות הגופות ברכבת עד לתעלה שעומקהּ כשלושים מטרים. הרכבת עוצרת, והגופות מושלכות ממנה אל התעלה. את התעלה הזאת חפרו כמובן יהודים, וכשהשלימו המלאכה שנכפתה עליהם הוצאו להורג ולא נותר מהם שריד ופליט. גם האוקראינים, האחראים לשמירה, ייהרגו ברגע שיסיימו את משימתם". השפעת מעשי הטבח ההמוניים הללו, שאין מנוס מהם, מסופרת על ידי היהודים עצמם בנספח לדו"ח ממשלת פולין.
שוטר פולני דיווח שהיהודים הפכו פסיביים למדי: הם נשברו פיזית באופן כה מוחלט עד שהם יוצאים מחוץ לתורם כדי להביא את סבלם אל קיצו מהר ככל שיוכלו. יהודים רבים השתגעו. הפתק הבא, שנכתב על ידי אחת מקבוצות המחתרת בפולין, מבטא את רגשותיו של העם הפולני שחייב היה להיות עֵד לזוועות אלה.
כמעט בלתי נסבל אפילו לקרוא את הסצנות המתוארות, שהכותבים עצמם היו עדים להן. הם מתארים כיצד מעמיסים את הרכבות המובילות את היהודים אל מותם. "ילדים שאינם חזקים מספיק כדי ללכת, מועמסים על עגלות. ההעמסה כל כך אכזרית שרק מעטים מגיעים בחיים למסלול הסופי. אימהות משתגעות בראותן את המחזה המחריד, שהן אנוסות לצפות בו. מספר אלה שהשתגעו מייאוש ואימה זהה למספרם של המומתים בירייה. קרונות רכבת ממתינים על הפסים הצדדיים. התליינים דוחסים עד 150 איש לכל אחד. שכבה עבה של סיד כלורי, שעליו נשפכו מים, מכסה את רצפת הקרונות.
דלתות הקרונות אטומות. לפעמים הרכבת יוצאת מייד לאחר ההעמסה, אבל לפעמים היא עומדת על מסילה צדדית במשך כמה ימים. לאיש לא אכפת ממנה ומהמטען שבקרונותיה. האנשים דחוסים ואין שום מרווח בין איש לאיש. כולם דחוסים, דחוקים, צפופים מבלי יכולת לזוז. ומי שמת? מת. ונותר על עומדו. אין לו שום אפשרות לצנוח ארצה. כל המתים עומדים כתף אל כתף עם החיים, וגם הם – חייהם הם רק עניין של זמן. הם מתים לאיטם: אדי הסיד הכלורי חודרים לדרכי הנשימה, אוויר – אין, וגם מים ומזון לא מוכנסים לקרונות. איש לא ייוותר בחיים. כאשר הרכבת תצא סוף־סוף לדרכהּ, יהיה זה מסע הלוויה: כאשר תגיע הרכבת העמוסה ליעדהּ, יהיו בקרונות גופות. גופות ותו לא".
טוב עשו ממשלת פולין והמועצה הלאומית הפולנית כשהודיעו לנו על הזוועות שביצעו הגרמנים בארצם. הם פרסמו את הדו"ח שלהם כי הם מקווים שהוא "יזעזע את מצפון העולם". גם אנחנו מקווים שכך יקרה, ומקווים גם שהתמונה שהם מציירים תיחקק בתודעת האנושות וגם כשהמלחמה הארורה תסתיים – היא לא תישכח לעולם.
ה
"מדיניות צמצום האוכלוסין" הגרמנית בפולין
הצהרות ממשלות בריטניה וארה"ב
(מתוך ה"נציונלצייטונג" של באזל, גיליון 400, מיום 31 באוגוסט 1943)
ממשלת בריטניה מאשרת בהודעה רשמית כי גרמניה "מרוקנת באופן שיטתי באמצעות גירושים והשמדה" את המחוז הפולני לובלין, על שני מיליון תושביו, וגם רצועת שטח רחבה העוברת לכל אורכהּ של פולין. בהודעה שפרסם משרד החוץ נכתב: "ממשלת בריטניה קיבלה מידע אמין על הפשעים שביצעו הפולשים הגרמנים נגד האוכלוסייה הפולנית. מאז סתיו 1942, רצועת שטח המשתרעת דרומה ממחוז ביאליסטוק לאורך נהר הבוג מרוקנת מאוכלוסייתהּ באופן שיטתי.
ביולי 1943 הורחבו אמצעים אלה כמעט לכל פרובינציית לובלין, שם גורשו או הושמדו מאות אלפי אנשים. צעדים אלה מתבצעים באכזריות הגדולה ביותר. רבים מהקורבנות נהרגו במקום. האחרים מופרדים זה מזה. גברים בני ארבע עשרה עד חמישים מגיעים לגרמניה כדי לעבוד. חלק מהילדים נהרגים במקום, אחרים נקרעים מהוריהם ונלקחים לגרמניה כדי "לחנכם מחדש" להיות ילדים גרמנים, והם נמכרים למתיישבים גרמנים או מועברים למחנות ריכוז עם נשים וזקנים.