חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

טרגדיה בלי שם

גדולה עד אין קץ היא הטרגדיה היהודית: אין משורר המסוגל לקונן עליה ואין סופר המסוגל לתאר אותהּ. אנו סובלים, סובלים ללא הרף. הצרות אינן חדלות אף פעם, הן רק מתחלפות, עד שהסיכוי "להתרגל לכל זה" אפילו הוא נשלל מאיתנו. כל צרה חדשה מעוררת אצלנו כאב חדש ומעמיקה עוד יותר את הפצע. צרה חדשה באה ודוחקת את קודמתהּ, ואז באה חדשה ממנה ודוחקת גם אותהּ. צרה הולכת וצרה באה, וסאת הייסורים לעולם עומדת ומתמלאת עוד ועוד. אני חושב שמכּוֹס חֲמָתוֹ של ה', זו שזימן לנו לתקופת הגלות הארוכה, שתה דורנו
כ־90% מקֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה. שָׁתִינו מָצִינו^[1]. אנחנו שואלים את עצמנו מניין אנו שואבים את הכוח העצום לשאת את כל הצרות האלה מבלי להתייאש. כמה גדול צריך להיות מאגר התקווה שלנו? מה גדולה ועצומה היא אמונתנו, עד שכל הצרות עוברות עלינו מבלי להשאיר עקבות ואינן מערערות את נחישות רוחנו, ואנו נכונים להמשיך להיאבק ולסבול באומץ לב ובגבורה. אנחנו עַם הפלא, המנהל מאבק קיום בן אלפיים שנים עִם אויבים הבאים עליו מכל עבר. אנחנו עַם קטנטן בתוך קרקס עולמי ואנו מוקפים אריות וזאבים רעבים, שכולם מתנפלים עלינו במלתעותיהם החדות ורוצים לקרוע אותנו לגזרים.

בקור רוח ובשיקול דעת אנו מישירים עינינו אל המוות ואיננו משפילים מבטנו; אנו רואים לפנינו אחים אהובים הנטרפים על ידי אותן חיות אכזריות ונופלים קורבן לרשעתן. כבר מזמן חָדַלנו לנסות לִסְפֹּר אותם כִּי אֵין מִסְפָּר^[2]. אנו שומעים את זעקותיהם של הנאבקים עם רודפיהם, רואים את פרפורי הגסיסה של הנופלים עד שהמוות גואל אותם מהם, ואיננו מאבדים את קור רוחנו. הברזל ניתך באש, אפילו הפלדה נשברת במכה חזקה, וזרם מים חזק גובר על להבת אש ומכניעהּ. אבל אנחנו איננו ניתכים באש, המים אינם שוטפים אותנו, והמכות האיומות ביותר אין בכוחן לנפץ את עוצמת הפלדה שלנו. זו החידה של היהדות. אנחנו עַם נצחי, ושום טרגדיה מאז ומעולם לא הצליחה לשתק את כוחנו ולהחליש את רוחנו.

אבל אנו חיים בעולם של המצאות – טלגרף, טלפון, טלוויזיה, רדיו, פצצת אטום והרבה יותר הומצאו. והינה הגיעה רוח ההמצאה לתגלית מרעישה: היא גילתה אמצעי שבעזרתו יוכלו אויבינו ומבקשי רעתנו לנפץ את כוחנו הסודי. תחילה הם נותנים לשמיים להאיר לנו, מושיטים לנו יד של שלום ומרעיפים עלינו "אהבה". ואנו, בתמימותנו – מתפתים פעם אחר פעם ומשתדלים להשיב באהבה על האהבה. בדיוק לרגע הזה הם מחכים. הם אורבים בשקט וממתינים לשעת כושר זו, ואז הם עטים עלינו מאחור ומכים בנו מכה אנושה שתביא בהכרח למותנו. הם צברו ניסיון וכבר גיבשו שיטה: העלאה לגבהים תחילה, ואחריה, משיא הגובהּ – השלכה בתנופה כלפי מטה. אויבים רבים ניסו את השיטה ושכללוה, והיא גמלה להם בהצלחות ופגעה קשות ביהדות. פרעה מינה את יוסף להיות משנה למלך, שליט על כל ארץ מצרים, ואחרי שעלה לגדולה – השפיל את בני עַמו והפכם לעבדים בארצו; אחשוורוש מלך פרס הזמין אותנו להסב אל שולחנו במשתה המלך, ובחלוף זמן קצר בלבד, כבר הושיט את טבעת החותם המלכותית להמן ונתן את ברכת הדרך לתוכנית "הפתרון הסופי" שזמם המן על היהודים. 

הגרמנים שחררו אותנו ופתחו לנו שערי חירות וזכויות אדם, בידיעה ברורה שנתפתה לעבור דרכם ולצעוד בדרך שסללו לנו ולהגיע אל שערי הגיהינום – שערי תאי הגזים של אושוויץ וטרבלינקה.

לאחרונה הגיעה תפנית: הגויים שלחו קרן אור בעלת עוצמה אדירה, והאירו את האופק החשוך שלנו. ב־29 בנובמבר אשתקד הצהיר האו"ם על החזרת ארץ ישראל ליהודים ועל שיבתו של עַם ישראל אל ארצו.

קשה לתאר את ההתלהבות העמוקה שעורר אירוע היסטורי זה בקרבנו. לאיש לא היה ספק – מדובר בנס. התרגשנו כל כך והשווינו אותו לנס חנוכה: אמרנו הלל בתפילה; בשבת, לפני תפילת מוסף, שרו בבתי כנסת רבים בלונדון ובניו יורק את "התקווה"; והיו מקומות שבהם הרעידו את האוויר תקיעות שופר. ואנחנו – נסחפנו עם הזרם והאמנּו, באמת ובתמים, שהגענו אל שערי הגאולה. חברים שנפגשו לחצו ידיים בלחיצה ממושכת, נלהבת וחמימה ואיחלו זה לזה "מזל טוב". זהו, הגיעה השעה הגדולה של עַם ישראל – חשנו כולנו – סוף־סוף החל הערפל הסמיך להתפזר והשמש הפציעה, ובעוד רגע קט קרניה הטובות ילטפו את עַמנו ויעטפו אותו באור חמים ורך.

תקום מדינה יהודית בארץ היהודים! כבר נקבעו שרים יהודים ונציגים דיפלומטיים, וכל לב יהודי פעם בחוזקה לשמע בשורה גדולה זו. כמעט שכחנו את 2,000 שנות הגלות. אפילו את מחנות הריכוז של היטלר ניסינו לטשטש בתודעתנו, כדי שבלילות של נדודי שינה, נצליח לצייר בדמיוננו תמונות של מדינת ישראל העתידה לקום. אין ישראל עוד עַם מושמץ. נציגיו ישבו סביב שולחן אחד עִם הנציגים הגבוהים של עַמים אחרים, יקיימו יחד התייעצות, וקולם יישמע בכבוד ובהערצה.

כך האמנּו כולנו, ואירוע גדול זה העיר את כולנו מתוך השינה ויצר בתודעתנו פרספקטיבות חדשות. כל מבטינו הופנו לציון, שאליה היינו קשורים בכל נימי נפשנו. רגשות קדושים של אהבה וגעגועים, שאיפה ותקווה, התעוררו בלבבות. ציון, ירושלים, בית המקדש, כוהנים, לוויים ועלייה לרגל של המונים בחגים – כל התמונות הנהדרות מן העבר צפו וניצבו – אמיתיות וחיות כל כך – לנגד עינינו. כמה גדולה הייתה שמחתנו!

ענן אושר אפף אותנו וסימא את עינינו, ולא העלינו בדעתנו שבעוד זמן קצר בלבד, מכה נוראה תנחת עלינו ותשבית את משושנו. לא ציפינו להּ ומשום כך כמובן לא נערכנו לקראתהּ – אבל היא הגיעה, והייתה קשה ואכזרית. היד המכה לא הייתה יד אויב. לא ולא. היד המצליפה הייתה הפעם יד של מי שחשבנוהו לאוהב, לידיד.  

ההבטחה הופרה ובוטלה. בשעה שהיינו נתונים במאבק עִם הערבים המוסתים נגדנו, וגיבורים צעירים רבים מסרו נפשם למען המדינה ודמם נשפך כמים, באו "ידידינו" האמריקנים והנחיתו עלינו מכה בעורף: "מדינה יהודית תערער את שלום העולם! אין להוסיף ולדבר בעניינה. אין!"

איננו יכולים לקרוא לאירוע זה אלא "טרגדיה בלי שֵם". כל עוד אין דרך לדעת את היקפהּ של הטרגדיה ולעמוד על עומק משמעותהּ – אין דרך לקבוע את השֵם הראוי להּ. לעת עתה איננו יודעים כיצד יתפתחו העניינים, אילו אכזבות מרות נכונו לנו מצד "הבית הלבן", ואם יהיה בכוחנו לעמוד במכה קשה זו בגבורה כפי שהצלחנו עד כה.

למרות הכול נאזור עוז ולא נאבד את אמונתנו ואת שיווי משקלנו. אנחנו מאוכזבים כי תלינו תקוות גדולות מדי ב"חוש הצדק" של העַמים הדמוקרטיים ופיתחנו אשליות על בסיס הבטחותיהם. לא זכרנו כי "חֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי יד, לד), וכל ה"מתנות" שהם שולחים לנו אינן נובעות מ"חוש צדק" מפותח או חמלה ורצון לבטא "השתתפות בגורלנו". כולן, ללא יוצאת מן הכלל נובעות ממקור אחד – שיקולי כדאיות. כל מתנה שניתנה נועדה לשרת את האינטרסים האנוכיים שלהם. ורק שלהם. וברגע שהאינטרסים השתנו, ולא יכולנו לשמש כלי שרת להשגתם – השליכונו "כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ" (ירמיה מח, לח; הושע ח, ח), וחזרו בהם מכל התחייבויותיהם, ובמסווה של "צדק" חדש, הצדיקו את הפרת הבטחותיהם.

פעם נוספת השתכנענו כי אל לנו לצפות מן העולם למאומה: העולם שונא אותנו מאז ומתמיד. הוא לא יזנח שנאתו כלפינו ולעולם לא ימירנה באהבה. העולם עדיין איננו בשל לרגשי אהבה אמיתית וטהורה החפה מאינטרסים אנוכיים, ולעולם גם לא יהיה. אמת וישרות – אין להן מקום בעולם כוזב זה.

לונדון וניו יורק שתלינו בהן תקוות גדולות כל כך, בגדו בנו קשות, וה"צוחק השלישי" משקיף בהנאה על משחק זה.

אבל סיסמתנו היא: "להיות חזקים!" עוד לא אבדה תקוותנו!

כיום, יותר מאי פעם, אנו תולים תקוותנו בקב"ה. הוא לעולם לא ישכח אותנו, ילדיו הנבחרים. ואחרי דמעות רבות כל כך, ודם רב כל כך שנשפך – הוא רואה שעמדנו במבחן, ועכשיו בוודאי ירחם עלינו, ובין שאנו זכאים ובין שאיננו זכאים – יגאל אותנו. ובמקום שני אנו בוטחים בכוח היהודי וברצון העקשני היהודי, להמשיך לסבול ולהיאבק עד הניצחון השלם. לא נפקיר את עמדותינו ולא ניתן לגויים לרמות אותנו. זמן רב, רב מדי, הקרבנו את עצמנו למען אחרים, והם הפכו אותנו לשק החבטות שלהם ולחיילים הנעים על לוח המשחק שלהם.

אבל אנחנו גילינו את מזימתם וכעת ברור לנו עם מי יש לנו עסק.

ראשית כול עלינו להיות מאוחדים – בינינו לבין עצמנו. זה תנאי בל יעבור. עלינו להיות ערים לנעשה ולהתאמץ להכפיל את פעולותינו ולא להירתע מקורבנות. ובעיקר, נפנה קריאתנו אל ה' שיעמוד לנו בעת צרתנו – "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי!" (תהלים קיח, ה) ויושיט לנו את עזרתו. זה דורש מאיתנו הקפדה חמורה בשמירת המצוות ולהקמת המדינה על יסודות אלה. ניצמד לתוכנית זו (התוכנית של ה"אגודה" ו"המזרחי") ורק כך נזכה להשיג את מטרתנו – מדינה יהודית חדורה רוח יהודית. למענה ראוי להעלות קורבנות. מדינה נטולת רוח יהודית בהכרח רקובה מבפנים ואין סיכוי שתתקיים, ואם כן, איננה ראויה לקורבנות.

אתם הלוחמים, אנו מתפעלים מאומץ ליבכם העצום, מנכונות ההקרבה העצמית שלכם ומרכינים ראשינו לפני גבורתכם. אבל חייכם יקרים לנו מדי. כיום אנו מדולדלים כל כך, עד שאיננו יכולים להרשות לעצמנו הקזת דם נוספת. אין לנו רזרבות כדי למלא את החיסרון העצום שנוצר בעַמנו, וכל לב יהודי שחדל לפעום מרעיד את ליבנו. לכן עלינו לנהוג בחסכנות ולהילחם רק כאשר הסיכוי לניצחון קיים. סיכוי זה תלוי בהחלט באסטרטגיה שלנו ובעיקר ביסוד מסוים שחובתנו לכלול בהּ – "שמע ישראל", כפי שמכתיבה לנו התורה. אז נעבור על גשר איתן ונגיע למטרתנו, והטרגדיה של היום תהפוך בעזרת ה' לניצחון של מחר.

ועכשיו עוד מילה אל הפוליטיקאים שלנו בארץ ישראל.

אנא, היו מודעים לעובדה שארץ ישראל איננה עניינם של היהודים המתגוררים בהּ בלבד: היא גורם החיים של הָעָם היהודי כולו – של היהודים היושבים בארץ ושל אחיהם היושבים לעת עתה בכל ארצות הגלות. כאשר אתם סובלים, סובלים גם אנחנו, וכאשר אתם שותתים דם, גם אז אנחנו איתכם. לכן השותפות של כל היהדות בקבלת ההחלטות הנוגעות למאבק על הארץ ולניהול הפוליטיקה במדינה שתקום בה – היא צו השעה. יהודי כל העולם חייבים להכריע יחד אם רצוי להכריז מלחמה על אנגלייה, ואם אין אפשרות, למרות העוינות הבריטית, ליצור גשר אליהם. בשעה רצינית זו אסור לנו להשאיר את הגורל היהודי בידי דוד בן־גוריון וגולדה מאירסון. יש לשתף את כולנו בהתייעצות ולשאוף למצוא מוצא בדרכי שלום. נתמוך בכם בכסף ובנשק, ועליכם לתמוך בנו במאמצינו למען השלום.

ואנו מקווים שבכוחות משותפים של כולנו נצליח להפוך את הטרגדיה לשמחה.

[1]. על פי: "אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית" (ישעיה
נא, יז).

[2]. על פי: "וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר" (בראשית
מא, מט).