חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
עם נולד חלק ב-ג
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
אנכי
א. עם ישראל מקבל את עשרת הדיברות
ב. הקב"ה, ריבונו של עולם, א־להי ישראל ואביהם
ד. ארבעת המושגים שבעשרת הדיברות
ה. "הנפש הלוחמת" והדיבר האחד עשר…
א
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים… וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים… וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדושׁ" (שמות יט, ד–ו).
ביום ו' בסיוון, שבעה שבועות לאחר יציאת מצרים, התאספו ישראל במדבר סיני למעמד שבו יזכו להתגלות הא־לוהית. ברגע הקדוש והמיוחד שררה בעולם כולו דממה מוחלטת: שום יצור חי לא נשם נשימה, והוד מלכותו יתברך ירד על הר סיני להודיע לעם ישראל את תורתו. בהסכמה שלמה ובאחדות, התלכדו ישראל סביב משה מנהיגם. ההר היה אפוף עשן ועננים, ועמוד אש אדיר היתמר ממנו השמיימה.
"קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר" מילאו את האוויר, והאווירה הפכה להיות מחניקה; ואז שבה והשתררה דממה, וא־לוהים השמיע את ה"אנכי" דופק בכל הלבבות;
"אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב).
האנושות נפלה אפיים ארצה באימה, ובצר לה פנתה – אחרי שהתאוששה קמעה – אל בלעם נביאהּ בשאלה: "ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב?" (תהלים כט, י) – האם הקב"ה מתכוון להביא שוב מבול ולהחריב את העולם? בלעם הרגיע אותם: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (שם, יא; בבלי, זבחים קטז ע"א) – אין מה להיבהל. אין שום תוכנית כזאת על הפרק. ה' נותן כעת את תורתו לישראל, וזה פשר הקולות. זה הכול.
העולם אכן פחד מתורת ישראל. ישראל יהיו גדולים וחזקים מדי, ישראל ישלטו בנו. עם ישראל יכבוש את העולם ויאכוף עלינו את כוחו, חששו העמים, ודאגה של ממש הייתה בליבם – שמא מתן תורה בהר סיני יביא לנפילת כולם. בלעם הרגיעם: טעות בידכם, אמר להם, אין לכם שום סיבה לחשוש מישראל. העם הזה אינו מבקש להיות בעמדת כוח ולנהוג באחרים באלימות. בני ישראל חפצי שלום הם; 'שלום' הוא הברכה שקיבלו מה'; 'שלום' הוא הרוח השולטת בתורה; 'שלום' – היה, הווה ותמיד יהיה הסיסמה היהודית הקדושה ביותר. השלום הוא העדי המעטר ומפאר את ישראל; הוא המורשת הקדושה ביותר שקיבלו מאבותיהם; והם שומרים אותו בליבם בנאמנות – תמיד, ואפילו בזמנים קשים כשהגורל מכה בהם.
מוזר: בלעם – הגדול באויבי ישראל בכל הזמנים, אותו נביא גוי שהשנאה שהייתה בליבו כלפי ישראל הייתה עמוקה כל כך עד שניאות להיענות לפניית מלך מואב ולשמש "שְכיר חרב־לשון"[1] ולקללם, ואלמלא מנע ה' ממנו למלא משימתו, היה מקללם קללה נמרצת – הודה בגלוי שאין לישראל דבר מלבד "רגשות שלום". ולא זו בלבד שלא קיללם, אלא התפעל מהם וביטא את הערכתו־הערצתו כלפי התנהלותם המוסרית ועוצמתם הרוחנית, ומילותיו המפורסמות הוכנסו לסידור התפילה היהודי: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה); ומתוך אותה הערכה־הערצה לעם המיוחד, נשא תפילה וביקש שגורלו יהא כגורלם:
"תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (שם, כג, י).
נראה שבלעם לא הנחיל את דעתו לדורות שבאו אחריו. הוא ראה בעם ישראל "מקדש של שלום", אבל אומות העולם שקמו במרוצת הדורות – העמים הקדומים ובהם הרומאים והיוונים, הבבלים, הביזנטים והפרסים, וגם עמים מודרניים שאימצו אידאולוגיות שונות ומשונות כגון נציונל־סוציאליזם – סברו אחרת: הם השמיצו את ישראל, טענו כנגדם שהם "מחרחרי המלחמה" הגדולים ביותר שבאו לעולם, ודאגו להפיץ את דעתם ולהצמיד לעמנו את התווית השלילית בדבק עמיד במיוחד. בשלושת אלפי שנות ההיסטוריה שלנו היו לנו הזדמנויות רבות להוכיח לעולם עד כמה עז רצוננו בשלום, אך העולם עצם את עיניו כדי לא לראות את האמת; ומי שאינו רוצה לראות את האמת, רואה "רוחות רפאים של טרור"…
[1]. על דרך "וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה" (תהלים נז, ה).
ב
הקב"ה, ריבונו של עולם, א־לוהי ישראל ואביהם
קצת מוזר לנו שהקב"ה מופיע בהר סיני ומציג עצמו כמי שגאל אותנו ממצרים, מעשה שהוא ללא ספק הישג, אבל לעומת כוחו העצום של הקב"ה, הוא מתגמד ואיננו יכול לשמש מייצג ראוי. מדוע לא בחר להציג עצמו לפנינו כבורא העולם כולו?! האין התואר "בורא העולם" גדול ונכבד מן התואר "הגואל ממצרים"?!
לא מעט תשובות אפשר להציע לשאלה הנכבדה:
א. ה' בחר שלא שלא לדבר על המעשים הגדולים חובקי העולם מתוך צניעות א־לוהית: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ־ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ "(תהלים יט, ב) – המעשים צריכים לדבר בעד עצמם, ולא ראוי להתפאר בהם. כך פועל א־לוהים, וכך ראוי לאדם לפעול. אדם שעשה מעשה טוב, אחרי שהשלימו, צריך להסירו ממחשבתו ולא להוסיף ולהרהר בו, ובוודאי לא לדבר עליו באוזני אחרים. אדם אציל לא יתהדר במעשהו הטוב ולא יקשט בו את עצמו. עליו לראות במעשה הטוב צעד ראשון, מדרגה אחת שאחרי שעמידתו עליה התייצבה – יוכל להוסיף ולהתקדם, להוסיף ולעלות. עליו לשאוף להגדיל את כוחו וביצועיו ולשכלל את עצמו שוב ושוב: "מצווה גוררת מצווה" – כל מעשה טוב צריך להיות תמריץ וכעין קרש קפיצה למעשה טוב נוסף, גדול ממנו.
ב. א־לוהים הצביע רק על אותם המעשים שהכול היו עדים להם ומשום כך אין דרך להכחישם או להתכחש לעובדה שאכן התרחשו. שחרור ישראל משעבוד מצרים – היה אירוע שהכה הדים בעולם, ונודע לכלל העמים, ולפיכך אין עליו עוררין.
ג. מי ששהה זמן ממושך בצינוק חשוך ולפתע חולץ ממנו ונחשף לאור – משמעות המושג 'חופש' גדולה בעיניו לאין ערוך מן המשמעות של המושג 'עולם'. מובן שהעולם כולו, העצום והמרהיב, גדול יותר, אבל לאדם קשה להבין את מלוא גודלו. המושג ערטילאי בעיניו. לעומת זאת המושג 'חופש' מוחשי ומובן לו, והוא מסוגל להבין את ערכו.
ד. א־לוהים, מתוקף היותו בורא העולם, הוא הא־ל של כל האנושות, של כל הגזעים והעמים. הופעתו בהר סיני נועדה לישראל בלבד ולא לכלל האנושות. הקב"ה בחר בכוונה תחילה להופיע לפני העם בתפקיד מגינם ומושיעם ומי שבחר בהם להיות ילדו האהוב היקר לליבו: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיה לא, יט). במעמד הר סיני זכו ישראל ליחס מיוחד – יחס הראוי ל"עם סגולה" – עַם שהאֵ־ל חש כלפיו אהבה מיוחדת.
וכיוון שמעמד הר סיני היה מיועד לישראל בלבד, אין פלא שה' הציג עצמו בציינו את המעשה שעשה במיוחד למענם. מטרת גאולת ישראל ממצרים הייתה לגרום לישראל להכיר ולדעת שה' הוא א־לוהיהם; עליהם להתאחד עימו – כפי שהקב"ה מתאחד עימם באהבה, אחדות ואינטימיות; ומתוך כך יחושו קרבה מיוחדת אליו, והקרבה תסב להם אושר ונועם, בדומה לתחושות הטובות שאופפות ילד אהוב בחיק אביו. א־לוהים קורא לעצמו אדון העולם, אבל לישראל – הוא אב וא־לוהים.
ג
מה היא המשמעות של סיני?
מדוע בחר א־לוהים להתגלות בסיני? חז"ל דנו בשאלה וגם השיבו עליה: באו תבור וכרמל, חרמון ולבנון, מתפארים ומתחרים זה בזה מי ייבחר על ידי ה' כהר המתאים ביותר להתגלות. 'אף לא אחד מכם!' ענה הקדוש ברוך הוא, כי גאווה ותורה הם הפכים זה לזה. שלמה המלך אומר שבמקום שבו שולטות גאווה ויהירות, א־לוהים אינו יכול לשכון. לכן הוא בחר בסיני הנמוך והצנוע מאוד ונתן את התורה על ידי משה העניו מכל אדם לָעָם העניו. "הו, כמה קטן היית, סיני, כשמשה עמד עליך", אמר פעם היינריך היינה. ההר הקטן והצנוע הזה הצטמצם עוד יותר בגלל ענוותנותו של משה…
סיני, בעברית, רומז לשנאה – עַם ישראל אינו אהוּב על עמי העולם. הבחירה בו והענקת התורה לו בלבד העמיקו את הפער בינו ובין העולם, ו"אי־האהבה" גאתה וגברה והפכה לשנאה צרופה כלפיו.
כמו החיות הליליות, הזורעות הרס בחסות החשכה ובשעות האור מסתתרות בפחד, כך אומות העולם, הטעונות ברגשות שנאה ואלימות, תיעבו את התורה המאירה את העולם ופחדו ממנה. הם ראו בתורה גורם שנשקפת להם ממנו סכנה. ועַם ישראל ראה בהּ ברכה וזכות גדולה, שכן התורה מעניקה לו הגנה וכוח, כהבטחת ה' יתברך. ובאותו המעמד –
"כָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִּיגִית" –
הוא הקיף את ישראל להגן עליהם
"וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – מוּטָב. וְאִם לָאו – שָׁם תֵּהֵא קְבוּרָתְכֶם" (שבת פח, א).
התורה היא היחידה שמבטיחה הגנה וחסינות, כל עוד שומרים את מצוותיה. ברגע שסוטים מן הדרך – ההגנה מוּסרת, ונותרים חשופים ופגיעים, ואז כוחות העולם הרע והבלתי אנושי – שום דבר איננו מפריע להם להגשים את שאיפותיהם השטניות, להכות ולפגוע. למרבה הצער, דבר ה' זה נבחן אלפי פעמים בהיסטוריה היהודית.
כל עוד ישראל נשארו נאמנים לחוקי התורה ולרוח סיני, שום אויב לא יכול היה להתקרב אליהם; הם היו כסלע איתן וכחומה בצורה – בלתי מנוצחים. אך עד מהרה הם עזבו את משכנו יתברך, סרו מן הדרך שהתווה להם וביקשו להתנסות בדרך החיים הלא דתיים, להסתגל אליהם ולהיטמע בסביבתם, ואז אותם ה"חברים" שבקרבם ביקשו להשתלב, דחו אותם בבעיטה עזה. "אנחנו לא צריכים אתכם!" הבהירו להם, "תחזרו לגטו. שם מקומכם!"
מה המשמעות של האותיות "א-נ-כ-י"? בתלמוד הבבלי (שבת קה ע"א) אמוראים מציעים לראות בהם נוֹטְרִיקוֹן – ראשי תיבות: "אֲנָא נַפְשִׁי כְּתִיבַתְּ יְהָבִית"[1], כלומר: ישראל מתחייבים להקריב את חייהם למענהּ, אם יהיה צורך בכך. כשם שהחייל שומר בנאמנות על מאגר הנשק גם במחיר חייו, כך ישראל מחויבים להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותם כדי להגן על מאגר הנשק הרוחני של סיני שהקב"ה הפקיד בידם.
מדוע נתן הקב"ה את התורה במדבר?
אפשר להציע שהנתינה במדבר נועדה למנוע מהאדם להגיע למחשבה מוטעית. אילו ניתנה התורה לָעָם היושב בארצו – ייתכן שהיה חושב שהתורה, כמו כל חוקי מדינה, תקפה רק בארצו, שָם ניתנה לו. את התפתחות ההבנה הזאת היה חשוב לה' למנוע מכול וכול. התורה נמצאת בכל מקום, והיא שעל פיה צריכים חיי היהודים להתנהל בכל מקום שאליו יגיעו ובכל זמן.
התורה היא אוניברסלית; היא כוללת ומקיפה את כל החיים היהודיים, הן בארץ ישראל והן בגלות, ובנוסף כל בני אדם חייבים בערכיה הבסיסיים.
אומנם ה' הפקיד את התורה בידינו בלבד, ועם זאת מעולם לא היינו אנוכיים ולא טענּו שרצוננו לשמור את לימודהּ לעצמנו בלבד, וגם לא היינו צרי אופקים עד שנאמין ששמירתהּ לעצמנו היא האידיאל.
אדרבה, רצינו שכל העולם יהיה שותף עימנו ואפילו הזמנּו אותו לשאוב יחד מהמקורות העשירים. מעולם לא שמרנו את הדוקטרינה שלנו בסוד. חז"ל תרגמו אותהּ לשפות העולם (תרגום השבעים). התלמוד, הפירוש העיקרי לתנ"ך, תורגם לשפות אירופיות רבות והוצג בכל הספריות הממלכתיות הגדולות. העולם אימץ לא מעט מתורתנו, ודתות רבות בנו את עיקרי אמונתן (הדוֹגְמוֹת שלהן) על עיקרי אמונתנו שלנו. זו הסיבה שהתנ"ך נקרא "ספר הספרים". את רצון העמים להצטרף לקהל המשבחים את ה' ושמחים בתורתו ביטא נעים זמירות ישראל במילותיו המיוחדות:
"הַלְלוּ אֶת־ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ" (תהלים קיז, א–ב).
[1]. "אני בעצמי כתבתי נתתי".
ד
ארבעת המושגים שבעשרת הדיברות
עשרת הדיברות מגדירים מעשים רצויים ושאינם רצויים בארבעה תחומים־הקשרים:
א. בין אדם למקום
ב. הכלל־החברה
ג. התא המשפחתי
ד. בין אדם לחברו
בתחום שבין אדם למקום אנו נדרשים לפתח בתוכנו אמונה שלמה: קבלה בהכנעה של מוגבלות כוח הבנתנו, שמונעת מאיתנו להבין את הא־לוהות, שהיא מעבר להשגת השכל האנושי; אמונה בריבונות הא־ל ובאחדותו, בהיותו כול יכול ובהיותו המושל היחיד בעולם – המתכנן את כל האירועים וההתרחשויות ודבר לא נעלם ממנו או נעשה שלא ברצונו.
האמונה בגורל, בצירוף מקרים או בכוחות הטבע – אבסורדית. שום דבר לא קורה מעצמו: ידו ורצונו יתברך נוכחים בכל מקום, מושלים בחיים כולם ומנחים אותם. האמונה היא הבסיס לכל החוקים האחרים. האמונה היא הציוד הרוחני של האדם וחוט השדרה של נפשו. היא שמלווה את האדם בכל אשר ילך, בדרכים הסלולות והנוחות וגם במדבריות ובמקומות סכנה, והיא שנוסכת בו כוח להתמודד עם כל הקשיים והצרות ולהתגבר עליהם. מאז ומעולם מצא האדם באמונה נחמה ותקווה, התרעננות וישועה, וכאז כן עתה ועד עולם.
בהמשך מצוות האמונה באה מצוַות השבת, כי השבת היא הגשר המחבר המוביל את האדם לאמונה. השבת היא "עורק הדופק היהודי" – בבית שבו נשמרת השבת, חיי הנשמה היהודית מפכים וחיותהּ נשמרת; ובבית שאיננה נשמרת או מפסיקה להישמר – פתיל הנשמה היהודית ניתק, וחיותהּ מתפוגגת באחת. הנשמה היהודית מתה. על האדם לדבוק בדרך שה' התווה לו מאז בריאת העולם: לעסוק בפעילות ויצירה שישה ימים, וביום השביעי – לנוח, להניח לכל הדאגות והטרדות הקשורות לחיים החומריים ולהתמקד בעניינים רוחניים. מנהגו של ה' בששת ימי הבריאה ובשבת שבאה בעקבותיהם – הוא דוגמה א־לוהית, ועלינו לחקות אותהּ ולפעול על פיה.
השבת אינהּ נוגעת ליחיד בלבד אלא גם ליחסיו עם סובביו ובייחוד עם הכפופים לו. האיסור לעשות מלאכה איננו מוטל על בעל הבית לבדו. גם המשרת והעוזרת זכאים ליהנות מיום המנוחה, לחוות הרפיה פיזית וחופש. בהקשר זה מעמדו של בעל הבית ומעמד עובדיו – אחד. הציוויים חלים על כולם. כולם בני אדם וכולם שווים לפני א־לוהים. ועם זאת יש הבדל – לא בזכויות יתר אלא במחויבות: בעל הבית מחויב לדאוג לעובדיו ולהקפיד שיזכו במנוחה המגיעה להם. אסור לו לנצלם ולדרוש מהם לעבוד יתר על המידה. רצון ה' שהעובד וגם העבד ינוחו בשבת, אבל מי שמחויב לדאוג שאכן ינוחו – הוא בעל הבית, המעסיק. עליו לפטור אותם ממחויבויותיהם ולהבהיר להם שהשבת נועדה למנוחה. האחריות לעבד באה לידי ביטוי לא רק בשבת. כאשר עבד יוצא לחופשי – על בעל הבית להעניק לו משלו, ולא לשלחו מביתו בידיים ריקות. בתום השנים שבהן שירת את המעסיק בנאמנות ובמסירות – התורה מצווה את המעסיק לדאוג שבצאת העבד לחיים עצמאיים יהיו בידו אמצעים שיאפשרו לו להתקיים בכבוד:
"וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים טו, יב–יד).
ועכשיו – לחוקי המשפחה. במרכז עשרת הדיברות עומדת המצווה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא; דברים ה, טו). הקדוש ברוך הוא מייחס חשיבות מיוחדת להקפדה על כבוד ההורים לצד כבודו שלו, כדי לתת אופי מיוחד לחיי המשפחה היהודית הקדושה. ההורים דואגים לילדיהם, ועל הילדים מוטלת החובה להשיב להם כגמולם הטוב ולדאוג להם – באהבה, בנאמנות, במסירות והקרבה. הילדים חייבים להישמע לחלוטין לציוויי הוריהם, בדיוק כשם שעליהם לציית למצוותיו יתברך. הורים הם הכול לילדים. היש בחיים דבר יקר יותר ונשגב יותר מהורים? דבר שגורם אושר גדול יותר משהם גורמים?! ברוב המוחלט של המקרים, הורים מוכנים להקריב הכול – את רכושם וגם את חייהם – למען ילדיהם. הנכונות הזאת טבועה בהם, אבל אין פירושהּ שמעשיהם ומסירותם מובנים מאליהם ואינם ראויים להערכה. לא ולא. מן הראוי שילדיהם יעריכו את הוריהם ואת נתינתם, יכבדו אותם ויישמעו להם.
אינטימיות ואחדות בחיי המשפחה, תחושת משפחה גבוהה ושיתוף פעולה הרמוני הם מעמודי התווך שעליהם נשענים החיים היהודיים, והם מועברים במסורת מדור לדור. באושר המשפחתי טמונה ברכה גדולה, ומשום כך מי שלא זכה לחיי משפחה – חווה ייסורים.
נעים זמירות ישראל חש הערצה עמוקה לחיי המשפחה היהודיים היפים, ונתן לרגשותיו ביטוי במזמוריו:
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו…
אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ:
הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'" (תהלים קכח, א, ג–ד);
"כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן" (תהלים קלג, ג);
כך "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (שם, א).
ה
"הנפש הלוחמת" והדיבר האחד עשר…
הדיבר החמישי שבעשרת הדיברות הוא הציווי המחייב כל יהודי לנהוג כבוד בהוריו. חז"ל מרחיבים את הציווי ומצרפים אל ההורים את הרב: חובת התלמיד להקשיב לעצת רבו ולהוראתו החכמה. וכשם שהוא חייב לכבד את הוריו – גם את רבו עליו לכבד. כבוד הרב יהיה ככבוד ההורים, לכל הפחות, ובמקרים מסוימים אפילו יעלה עליו. חז"ל מנמקים את פשר העדיפות:
"שֶׁאָבִיו הֵבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ, שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה, מֵבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא" (בבלי, בבא מציעא לג ע"א).
במקרה של מחלה פיזית, החולה יודע שהרופא הוא היחיד שבכוחו להציע לו עזרה וישועה. כדי שיוכל לעזור לו להירפא – על הרופא לקבל מידע שלם ככל האפשר על המחלה, והחולה מספר לו ברצון כל הידוע לו וגם משיב על שאלותיו, ואיננו מסתיר ממנו מאומה. הרב דומה לרופא – הוא מי שמטפל בבריאות נשמתו של התלמיד והוא מושיעו האמיתי. לפיכך על התלמיד לקבל עליו לדבוק בשיטות ההצלה של רבו ככתבן וכלשונן ללא סייג, אפילו נראה לו שיש בדבקות זו נטל מסוים. אימוץ חלקי של ההדרכה של הרב – אינו מועיל. הגבלת מידת הדבקות בדרך הרב אינהּ אלא הצבת גבול ומחסום בדרך אל המטרה ואל היעד.
אהבת ההורים לילדיהם שופעת ואינה יודעת גבולות. אין ספק שאהבתם מבורכת, ובכל זאת – אליה וקוץ בהּ: האהבה מקלקלת את השורה – היא מונעת מהם להבחין בפגמים של הילדים ובמקרים מסוימים הם מזהים את הליקוי או הקושי, אבל אינם מצליחים לראות בהם פגמים, אף על פי שהם אכן כאלה. אצל הרב החשש הזה איננו קיים. הרב אובייקטיבי, ראייתו צלולה ומפוכחת, ושיקול דעתו מוקפד. בשל תכונות אלו הוא מסוגל להגן על תלמידו מפני עשיית "טעות פטאלית" (למעשה כמעט כמו כל אדם אחר). בחיים קורה לא פעם שאדם מסתבך ונקלע למצב עדין; הוא אחוז בסערת הזמן ואינו יכול למלט את עצמו מהצוקים הכבדים המאיימים עליו מבחינה רוחנית; במקרים כאלה, הרב הוא היחיד שמסוגל להושיט לו את ידו, והיא תהיה "קרש ההצלה" שבעזרתו יינצל ויימשך אל החוף.
יכול גם לקרות לרב שהוא עצמו נתקל בקוצר ראייה מסוים; אבל אסור שזה יפריע לו במילוי חובתו, אלא חייב לגרום לו לנסות להפיג טעויות בשיטות חדשות, ואז האמת תפרוץ. המאמץ בהחלט אינו קל; זה דורש הרבה סבלנות ומאמץ, אבל אם זה אצילי וכן, אז זה גם יוכתר בהצלחה.
במסכת שבת פט התלמוד מספר שכאשר עלה משה השמיימה לקבל את התורה, עורר בואו תמיהה בקרב המלאכים. כשהבינו לשם מה בא – התמיהה התחלפה בתרעומת:
"וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִילוּד אִשָּׁה בֵינֵינוּ? אָמַר לָהֶם: לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בָא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָה גְּנוּזָה, שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָּשָׂר וָדָם? 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנוּ' [?!] (תהלים ח, ה); 'ה' אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכֹל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם' (שם, י)".
משה שמע את דברי הטרוניה ובא במבוכה. הקב"ה לא השיב למלאכים אלא עודד את משה להשיבם דבר:
"אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחְזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה!
'האם לא ירדתם פעם מן השמים אל בני האדם ואברהם קבל את פניהם ואירח אתכם?!'" (שמות רבה כח א)
תשובה זו לקונית ועם זאת טמונה בהּ משמעות עמוקה מאוד. החיים הם חזיון תעתועים; יש עליות וירידות, מתקדמים וגם נסוגים. מלאכים יכולים ליפול מן השמיים אל הארץ, לאבד את תודעתם ולשוטט כמו נוודים; ולעומת זאת אנשים שמחשיבים עצמם קטנים, צנועים, חסרי חשיבות, בורים ונחותים, יכולים בקפיצה אמיצה ונועזת אחת "לעלות לשמיים" ולמצוא מהר מאוד את הדרך אל ה', שממנו חשו רחוקים מאוד עד לאותו רגע. ה' תמיד נמצא בתוכנו, סביבנו ואיתנו, אלא שאנחנו מתנכרים אליו. בימינו היהדות ענייה מאוד מבחינה רוחנית, ומשום כך הזכייה בכל נשמה חשיבותה עליונה!
על האדם לשים לב שאת חייו ינחו עקרונות של אמת. הוא ילך לאורם ויקפיד על העיקרון, להתעלות תדיר ולהתחדש במידת הצורך. אם גורמים מסוימים מגבילים את צמיחת נשמתו ובהשפעתם היא חשה דחוסה וחנוקה בגבולותיה, עליו להתאמץ ולהסיר מחסומים ולנפץ מסגרות אלו ולאפשר לנשמתו לפרוש כנפיים ולעוף אל האופק.
כל אדם צריך לאמץ לעצמו את סיסמתו של יוסף: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית לז, טז), אבל לא רק לבטא אותהּ אלא להגשים אותהּ, כלומר, לצאת לדרך לחפש את אחיו באמת עד שימצאם. אל לו לחשוש שמא לא ימצא: כשאחים מחפשים זה את זה – הם תמיד מוצאים זה את זה. הנפש הנאבקת, הנושאת את "המאבק הפנימי" עם עצמהּ, חייבת להציב את המצפן הרוחני לנגד עיניה תדיר, ובעזרתו היא תוכל לדעת איזו היא הדרך שעליה לצעוד בהּ. מצפן זה אינו אלא תלמוד התורה המלווה את האדם בדיסקרטיות ובאהבה בדרכו בחיים, והוא גם מי שמוביל אותו לאושר נצחי ולברכה אמיתית. זהו "הדיבר האחד עשר", מצוות המצפון, מצוות התבונה הטהורה, מצוות הלב – להישאר נאמן לה' ולתורתו, כי בנאמנות לתורה היהדות עומדת ובעזיבת התורה היהדות נופלת, כך הפירמידה הגדולה של העולם תלויה בנאמנות לתורה.
התורה גורמת לאדם להיות שמח ועליז ומאוזן בפנימיותו. היא גורמת לו להרגיש בטוח, לחיות חיים מתוך שאיפה לאידיאל ולמטרה קדושה. בלעדי התורה האדם הופך כלי ריק, ריק מבפנים, חסר ביטחון ותמיד אחוז בתחושת פחד. גם אם הוא בריא מבחינה חומרית, אם יאכל לשובע, ישתה עד כדי שכרות, חייו לא ייראו כדאיים, הוא לא יוכל לסבול יותר ויתעייף מהחיים, ואז הוא ייפול לזרועות הייאוש.
ו
האדם וסביבתו: "לא תרצח!"
החלק הרביעי של עשרת הדיברות מסדיר את החיים בין האדם לסביבתו.
א־לוהים אמר: "לֹא תִרְצָח!"
בקריאה ראשונה הציווי הזה מעורר בנו תהייה: האם לא היו לו יתברך אידיאלים אחרים להציע לנו שהם נעלים ונשגבים מן הציווי הפשוט הזה?! לכאורה אין הוא אלא ציווי פרימיטיבי ואפילו מובן מאליו, האין זאת? האם ה' ראה באדם יצור פגום כל כך, אכזרי, מתועב וחייתי, שלא מסוגל להבין מעצמו עד כמה מחריד ומזוויע הוא מעשה הרצח, ומשום כך ראה לנכון להזהירו מפניו?! לכאורה, יש בזה משהו מעליב… עם זאת, ציווי זה היה הדיבור הגדול ביותר של ה' לאנושות. אם נתבונן בעולם של היום, אותו עולם שהאמין שהגיע ל"שיא" התרבות, עלינו להודות שמחשבה־אמונה זו לא הייתה אלא אשליה, והעולם הזה היה תרבותי רק לכאורה, ולמעשה היה מוּנע כל העת מאינסטינקטים חייתיים המושרשים באדם. אשליה אינהּ יכולה להתקיים לנצח, ולכן כל התרבות והציוויליזציה המהוללת קרסו כמו מגדל של קלפים. הכול חרב ונעלם, והעולם ה"מתקדם" – נסוג אל העולם הפרימיטיבי שעד לפני זמן קצר לעג לו והילל את עצמו מתוך השוואה אליו. העולם הישן קם לתחייה ועימו הרומאים הקדמונים, שהעלו את כלי הנשק שלהם לדרגת "אלים" והפכו את דם האדם לקורבן. היום, כמו אז, האנושות מאמינה שיש כלי אחד ויחיד שיאפשר לה להשיג מקום תחת השמש – נשק הרצח. החרב היא השופט היחיד. העולם הוא כמו מדבר רחב ידיים. במדבר, יודעים כל נווד וכל הלך, מצויים שודדים וגם חיות בר. במדבר "אם אין אני לי מי לי?" אם לא אגן על עצמי – איש לא יגן עליי. וכדי להתגונן ולשמור על החיים – נושאים נשק, ובשעת הצורך – יורים.
מה המשמעות של חיי אדם בימינו, שבהם ערים שלמות ואנשיהן עשויים לעמוד לתפארת ברגע אחד, ובחלוף אותו הרגע – להפוך לעיי חורבות ולגופות הקבורות בין ההריסות?
במציאות הזאת מתחוור לכול עד כמה ציווי הא־ל "לא תרצח!" איננו מובן מאליו, ועד כמה הוא נחוץ לעולם: המעשה הגרוע ביותר, המזיק ביותר והבלתי אנושי ביותר שאדם יכול לבצע הוא רצח. ולמרבה הזוועה מתברר שהאדם מסוגל למעשה הזה.
אז אתה קין, רוצח אח, מנודה לנצח על ידי הא־ל, מפלצת, אקדוחן. אתה, ישראל, תיזהר מאימוץ הדרך הרצחנית; נשקך אינו החרב שבה התברך עשו, הנשק שלך הוא הרוח. עוצמתך היא כוחו של אידיאליזם גבוה, לימוד האמת הנצחית והכמיהה העצומה לשלום.
הדברים הקדושים האלה, שא־לוהים בעצמו דיבר אלינו, חקוקים עמוק בליבנו ומעוגנים בעומק הנשמה היהודית – הם מקדש לנו.
רוח סיני זו הפכה עבורנו לטבע. אויבינו נהגו תמיד להשמיץ אותנו ולייחס לנו את התכונות הגרועות ביותר, וכנראה ימשיכו במנהגם הנלוז, אבל אפילו האויב הגרוע ביותר לא טען שאנחנו "רוצחים". איפה האנשים שרצחנו? ידינו מעולם לא הוכתמו בדם. אנחנו בוחרים להיות הנרצחים ולא הרוצחים, המיוסרים ולא המְענים, הסובלים ולא הגורמים לסבל.
רוח של אהבה מפעמת בנו ועוברת כחוט השני בהיסטוריה הארוכה שלנו. זוהי רוח הר סיני, רוח עשרת הדיברות, שטמונים בהם ערכים נצחיים. אומנם משה שיבר את הלוחות, אך גם אז האותיות שבהן נכתב אותו "מִכְתַּב אֱ־לֹהִים… חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" לא נעלמו. הן בלתי שבירות ובנות אלמוות. הן פרחו באוויר וחגו במרחב האווירי עד שמשה פסל לוחות חדשים. אפילו משה על ידי שבירת הלוחות לא הרחיק את ה"אָנֹכִי" או שינה אותו ולוּ במעט ממנו. היום, כמו אז, רוח סיני חיה בתוכנו ועבורנו. היום, כמו אז, ה"אָנֹכִי" הא־לוהי נשמע באוזנינו.
גל של שנאה אופף אותנו, אבל הוא לא הגל היחיד. גל אחר, גל של שלום, עולה מסיני, ועד מהרה ישוב להדהד ה"אָנֹכִי" הא־לוהי, והשנאה תיאלם דום.
על פי המדרש[1] כינוי הגוף "אָנֹכִי" מבוססס על ה"אנוך" ששימש בלשון המצרית.
מכיוון שישראל שכחו את שפתם במשך תקופת גלותם הארוכה במצרים, היה על ה' להופיע לפניהם ולדבר אליהם בשפה שיוכלו להבין.
דיבור אחד שא־לוהים דיבר עִם ישראל הספיק, וברגע שישראל יבינו את הא־לוהים וימצאו אותו, מובטח שמאוחר יותר הם יבינו אותו לחלוטין. רק צריך להיות הרצון לרצות להבין, ואז אין שפה קשה מדי ובלתי מובנת מדי, אפילו לא שפת השתיקה.
אחרי כל כך הרבה סבל וקורבנות דם שישראל נאלצו להקריב למען ה"אָנֹכִי" במשך שלושת אלפים שנות קיום האומה, הגיע הזמן שבאוזני ישראל יהדהד קול ה"אָנֹכִי השני" אותו "אָנֹכִי" מנחם שמשמיע את קץ הגלות ואת בוא הגאולה:
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (ישעיה נא, יב).
מעולם שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ. ונשארנו נאמנים לשבועת סיני. נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ, אנו ילדיך. כמו במעמד הר סיני, יהי רצון שיישמע שוב קול שופר כפי שנשמע במעמד הר סיני. יהי רצון שיִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל – שופרו של המשיח, ואז עולם השנאה יהפוך לעולם של אהבה וכבוד הדדי.
"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיה יא, ו).
[1]. מדרש תנחומא (בובר) יתרו אות טז: "כל אותן השנים שהיו ישראל במצרים, למדו סיחתן של מצרים. כשגאלן הקב"ה בא ליתן להם את התורה, לא היו יודעים לשמוע. אמר הקב"ה: הריני מסיח עמהם בלשון מצרי, אנוך, אדם שהוא מבקש לומר לחברו במצרים אני, הוא אומר אנוך, כך פתח הקב"ה בלשונם ואמר אנכי" (וראה גם ילקוט שמעוני שמות כ רמז רפו, פסיקתא רבתי כא, פסיקתא דרב כהנא פסקא יא אות כד).