חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

הנחמה של אמא

א.

ב. "שלושת הגדולים"…

★

א

"חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה

וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן

וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי

וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ

וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ" (תהלים סט, כא–כב).

ישעיה, המנחם הבלתי נלאה והנוטר טינה, מבשר הגאולה המדבר אל ישראל באהבה וברחמים, משנה באחת את טון דיבורו ומבטא במלוא העוצמה, כעס עמוק ובוז שיש בליבו כלפיהם: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" – גם כשאין מי שישמע את קינתי, אני סמוך ובטוח שאתם מרגישים את הכאב המשתולל בתוכי. "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי" – אוי, כמה גדול צערי: גידלתי ילדים, אהבתי אותם ודאגתי להם בנאמנות ובמסירות, ועשיתי הכול כדי שיגדלו ויהיו למגן, גאווה וקישוט; ואחרי כל זאת, "וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי" – הם התעלמו מרגשותיי, לעגו לדבריי ועשו אותם חוכא ואטלולא, ובמילים אחרות – הפנו אליי עורף. הו, כמה עמוקה הטרגדיה הטמונה במילים האלה. כמה עמוק הצער שחש הנביא בשל כפיות הטובה, העקשנות והקשיחות שמבטא ישראל כלפי רעהו היחיד בעולם. "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ" – אפילו השור, חסר הדעה, מכיר את אדונו, ולעומתו "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע" – ישראל לא מכירים אותי, עיניהם עיוורות ומוחם חשוך, והם לא רואים ולא מבינים את ההפסד שנגרם להם, כמה אהבה וכמה לבביות הם מאבדים, רק בגלל בגידתם. "כִּסְדֹם הָיִינוּ" – לעקשנות כזו ולהסתגרות שרירותית כזו אין תקדים בהיסטוריה, ולא ניתן להשוות אותה אלא להתנהגותם של אנשי סדום ועמורה. איך יכולים אנשים להפוך את ליבם לאבן?… (ישעיהו פרק א).

לאחר ה"אני מאשים" הזה, לאחר הטחת המילים הקשות, ישעיהו שוב מנסה לרכך את נימת קולו ומדבר בחיבה: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ!" היו נבונים והכירו בטעויותיכם! חזרו בתשובה על מעשיכם, "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ!" – אם תעשו זאת, ה' ישוב להעניק לכם את אהבתו ונאמנותו כבראשונה, כל שה' יתברך דורש מכם מסתכם במודעות, וידוי ותשובה. הם ותו לא.

הנביא איננו מוצא שום הנאה בסבלם של ישראל. בכל עוצמת אהבתו הוא מנסה להושיט לעם המעונה נחמה ולהציע לו רווחה: "נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי… דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ". (שם, מ, א–ב).

בפרקים הבאים אנו עדים למין דו־שיח בין ישראל לקב"ה. לקריאה הא־לוהית לנחמה מגיב ישראל, הנואש ומושפע עמוקות מייסוריו: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" (ישעיה מט, יד). הוי! א־לוהיי, איך תוכל לנחם אותי? הרי שכחת אותי לגמרי ומסרת אותי בידי אויביי?! איך יוכלו דברי הנחמה שלך להיות לי למזור כשהאויב מוסיף ומכה בפצעיי הפעורים וצרותיי הולכות ורבות?

הקב"ה משיב: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ?!", האִם אֵם יכולה לשכוח את התינוק שלהּ? "וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" – אפילו יקרה המקרה החריג הזה ותהיה אֵם שתשכח – ה' מבטיח לישראל שלא ישכח אותם. "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד" – ה' פונה לאומה שבה בחר ומבהיר להּ: אני רוצה לשאת אותך בזרועותיי, וצרותייך לנגד עיניי תמיד, "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ". "אשמה וגורל" האומה כרוכים זה בזה: ההרס בא מקרבכם ואינכם יכולים להתנער מן האחריות שלכם למצבכם. ואף על פי כן, מוסיף ה' ומבהיר לעמו, לא נטשתי אתכם לחלוטין ולא אעזוב אתכם. "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ?" – שישמש הוכחה שנפרדנו, שהקשר בינינו תם ואין בי עוד רצון לראות אתכם? אין ספר כזה, ואדרבה "בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ" – כל הגעגועים שלי מופנים אלייך. אני תמיד מנסה לפעום בליבך ולעורר בך רגשות של אהבה (פרקים מט–נ).

אך כל דברי הנחמה והאהבה הללו לא הרגיעו את ישראל. הם לא הצליחו להקל מעליהם את כאבם. על כל דברי הפיוס והתוכחות מגיב העם בתשובה לקונית חד־משמעית: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה!" – כיצד אוכל לקבל נחמה, כיצד אוכל לפתוח את ליבי להצהרות אהבה, בעוד הסבל הנורא נמשך ללא הרף? אוי לא! בנחמה כזו אין טעם, ולי – אין בהּ שום צורך (פרק נד), מילים לבדן לא יכולות להרגיע את הסערה המתחוללת בליבי.

רק בפרק סו ימצא הנביא את הנימה הנכונה ואת המילים הנכונות לנחם את ישראל, הוא אומר: "כֹה אָמַר ה': הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף… כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ".

מה מיוחד בנחמה של אימא? בדרך כלל האדם שבא לנחם, משתדל להזדהות עם סבלו של הסובל, מנענע בראשו, משחרר אנחה מעוררת רחמים ואפילו דמעות זולגות מעיניו.

נחמה כזו יכולה לחזק ולעודד את הסובל, וכאשר דמעותיו תתערבבנה עם אלו של המנחם, ייתכן שיחוש הקלה מסוימת.

הנחמה של אימא – אחרת. היא אינהּ בוכה, אינהּ מתלוננת. להפך, בכל כוחהּ היא מסתירה את כאבהּ, מבקשת שלא יופיעו סימנים חיצוניים שיעידו על הזדהותהּ הפנימית. היא מוחה את דמעות הילד, מעניקה לו הרבה אהבה וחסד, חום ונאמנות אימהיים, ומצמידה אותו אליה בכל כוחה. בכל פעולותיה היא מצליחה להסיח את דעתו מכאבו, עד שסבלותיו נשכחים ממנו.

נחמה אימהית כזאת מבטיח לנו ה', נחמה שתהפוך את סבלותינו לשמחה ללא גבולות. גם הוא יתברך מסתיר מאיתנו את דמעותיו, "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי" (ירמיה יג, יז), ומצייר לנגד עינינו את עתידנו בצבעים היפים והטעימים ביותר.

לא פעם שמענו את נחמתם של העמים הדמוקרטיים, אך כל דברי הנחמה וההרגעה הללו לא מצאו קרקע פורייה בקרבנו. איננו מסוגלים להקשיב להם. אנחנו רגילים למילים האלה הנאמרות מן הפה ולחוץ בלבד, והן חסרות ערך. אין בכוחן לחמם את ליבנו וגם לא להקל מעלינו את כאבנו: מי שלא מסוגל למדוד את עומק הכאב הגשמי והרוחני שלנו, לעולם לא יוכל למצוא את מילות הנחמה הנכונות עבורנו. "גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵנוּ" (על פי איכה ב, יג), גדול ועמוק אפילו יותר מהים.

אגב, חדלנו לחפש נחמה ורחמים בקרב אומות העולם. הם חסרי ערך וחסרי תועלת. איננו מבקשים רחמים, אנחנו רוצים ותובעים – צדק! רצוננו שהעולם יכיר בעוול הגדול שנגרם לנו. ומי גרם לעוול הזה? האומה התרבותית ביותר שבעולם, העם שעומד בפסגת האנושות. הוא הכה בנו בחָזקה, ובכך דקר את עצמו וחשף את עצמו… וההבנה הזו לפחות תציע ערובה לכך שזוועות כאלה לא יישנו לעולם. אבל מי ייתן – מי יכול לתת – לנו את הערבות? אנשים? הוי לא! כבר אין לנו אמון באנשים, איננו מצפים מהם לדבר. הם אכזבו אותנו ורימו אותנו יותר מכפי שאפשר לשאת ועדיין להאמין ולקוות.

הבטחה כזאת אינהּ יכולה לבוא אלא מה', והוא אומר ומבטיח לנו:

"לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר" (ישעיה סב, א).

הקב"ה בוודאי יקיים את שהבטיח, אבל עלינו להטות אוזנינו ולדעת שהבטחתו מותנית. יש תנאי שצריך להתקיים, וקיומו תלוי בנו, במעשינו: "וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ" – עלייך לחיות את חייך ולמלא את שליחותך באופן כזה שהעמים יכירו בצדקתך באמת והמלכים יעריכו את יושרך ותפארתך (סב, ב). הוא יתברך אינו דורש מאיתנו להקריב קורבנות או נדבות, אלא להיות מה שאנו מיועדים להיות: להיות יהודים, לא להסתיר את פנינו, לא לשנות את שמותינו ולא לשכוח את שפתנו. אנחנו רוצים להיות עם של צדק ויושר.

כשאנו מתביישים ביהדותנו, ה' באמת מציב אותנו לחרפה וללעג: "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ…".

עלינו ללמוד מחדש, להרים את עצמנו, לחדש את עצמותנו, להביט לאחור בגאווה, להתגאות ביהדותנו ולשמוח בתורתנו, כפי שהדגיש נעים זמירות ישראל: "ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ" (תהלים קכא, ה) – כאשר השמש זורחת עליך, אל תיתן לפאר האושר לסנוור אותך, אל תיתן ליהירות שלך להתגבר. לא. הסתר את עצמך בצל. הצל משקף בנאמנות כל פעילות אנושית: ככל שהאדם זז, גם צילו זז, וככל שנתרחק מממנו יתברך, הצל שבו חסינו – ילך ויתרחק מאיתנו. הכול מתרחש בהתאמה מדויקת, וכדברי האמירה העממית: הדרך שבהּ נציע את מיטתנו, תשפיע על איכות השינה שלנו…

ירמיה חותם את מגילת איכה בבקשת "הֲשִׁיבֵנוּ", ואנו מצטרפים אליו וגם אנו מבקשים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה…" – אנו מייחלים שה' ישוב אלינו ונשבעים שגם אנו נשוב אליו. וכשהקב"ה יהיה שוב איתנו ואנחנו איתו בשלמות, לא נזדקק עוד לנחמה. העמים כבר לא ירחמו עלינו, ואדרבה כולם יקנאו בנו ויכבדו אותנו: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (ישעיה ס, ג).

וזאת היא הנחמה הא־לוהית של אימא!