0

חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

עם נולד חלק ב-ג

הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל

השלום הגיע!

עכשיו העולם צוהל ושמח, מתעטף ומתקשט בדגלים. משוחרר מהסיוט הכבד שריסק אותו במשך שש שנים, הוא נושם לרווחה וקורא בהתלהבות: "השלום הגיע!"

אנושות נואשת ומדוכאת, שהייתה רגילה למלחמה וכבולה אליה, לא האמינה שייתכנו חיים אחרים והיא תזכה אי פעם לראות תקופה טובה יותר, מאושרת יותר ושלווה יותר. הכול – האדם עצמו וגם העולם כולו – נראה אבוד. נדמה שהכול חוזר ל"תהו ובהו". אור – אפילו ניצוץ קטנטן – אַיִן, ובהיעדר תקווה – האדישות פשׂתה בכול.

ולפתע, כמו ברק המאיר שמיים אפורים, הגיע יום ה־"Victoire"[1]. תחילה נראה היה שמדובר בחזיון תעתועים, בחלום מתוק ותו לא. אנשים התקשו להאמין למראה עיניהם, אך כשרעמי התותחים חדלו ושאגת המטוסים נדמה גם היא – הם החלו להאמין למשמע אוזניהם. "זה נכון," אמרו איש לרעהו, "השלום הגיע!"

ככל שהסבל גדול יותר, שמחת השלום חזקה יותר, וככל שהיה על האדם לשאת יותר תוכחה, כך שמחתו מופרעת יותר. מי מסוגל למדוד את סבלנו, ומי יכול לשקף דרך ליבנו, לראות אילו רגשות של שלווה יש לנו וכמה חזק ליבנו פועם כשהמילה "שלום" עולה במחשבה?

עבורנו, המשמעות של המילה "שלום" איננה "הפסקת האש" בלבד. השלום הוא בשורה משיחית – תחיית המתים המובטחת – הקרובה להתגשם. אחרי הכול, כבר האמנּו שגורלנו חתום: השמדה מוחלטת נגזרה עלינו, וסופנו להגיע לאבדון. אוי ואבוי, מה היה קורה אילו המנוצחים היו המנצחים?! האם היה נותר בעולם הזה מקום ליהודי?! האם היהדות כולה לא הייתה הופכת לבוכנוואלד, לאושוויץ?!

א־לוהים הכה בנו קשות, והטיל עלינו עונש כבד מנשוא, מסכת ייסורים מרה ונוראה: הטובים והגדולים ביותר נלקחו מאיתנו, ערינו והמקומות הקדושים שלנו נהפכו והיו לשממה, וכל יהדות אירופה הגאה והמפוארת לשעבר – נעלמה מעל פני האדמה. אך לבסוף קולו העמום של העם המעונה, וקריאת שמע האחרונה שבקעה מבין שפתיו הסדוקות – עלו אל ה', והקב"ה שמע את זעקת ה"אוי" האחרונה, הבוקעת ממעמקי נשמת עמו, ואמר: "קץ לאש וקץ לסבל". "היה ערב, ויהי בוקר!"

האנושות הנלהבת מתחבקת ומתנשקת ומתכוננת ליהנות בשמחה מפירות השלום ולתכנן תוכניות לשיקום העולם החרב. אבל אנחנו – איך ייראה המפגש שלנו עם השלום? אילו צלילים מוזיקליים יתנגנו ברקע המפגש הזה? ובתוכנו?!

אנחנו צריכים לשקם את הריסותינו ולבנות את היהדות מחדש, אבל כשאנו מנסים לחשוב על המשימה שלפנינו, אנו מבינים שהיא גדולה מכפי כוחנו. מעטים אנו. רבים מאחינו איבדנו. היכן נמצא מנהיגים שיורו לנו את הדרך ועצתם תנחה אותנו? מניין יבואו הבונים, והיכן נשיג אבני בניין? לליבנו מחלחל חשש: שמא המשימה לא רק גדולה מדי אלא בלתי אפשרית?! האם במציאות שנוצרה יש סיכוי להחיות את יהדות אירופה? האם יש סיכוי שנמצא מקום, יהא אשר יהא, ונצליח להקים בו מרכז יהודי? ואם נצליח – האם רק מרכז קטן נוכל להקים? ואולי בכל זאת – גדול?

כשנח יצא מהתיבה וראה את תוצאות ההרס שהביא המבול – את החורבן המוחלט – הוא לא יכול היה לשאת את המראות. הדרך היחידה שראה לפניו הייתה – בריחה. הוא השתכר, ובעודו שקוע בתרדמת שיכורים, לא ראה ולא ידע מאומה. 

איך יכולנו גם אנחנו לעצום עיניים ולהשתכר, כדי שלא לראות את חורבן יהודי אירופה ולא לשמוע עליו? העולם בטירוף בגלל בוכנוואלד, אבל הלא בוכנוואלד אינו אלא טיפה בים הייסורים של אושוויץ? ובכל זאת אין טעם להמשיך להתאבל ולקונן על המתים. עלינו לפעול בכל כוחנו כדי להציל את מה שעדיין אפשר להציל מבין ההריסות. עלינו לומר "קדיש" ארוך על מיליוני הנספים, אך לא לשכוח שהמשימה החשובה יותר המוטלת עלינו כעת – היא הדאגה לחיים. פרלמנט יהודי עולמי צריך להתכנס בהקדם כדי לברר יחד לאן פנינו וכיצד נכון לכלכל את צעדינו. עלינו לגבש דרך ולקבוע סדרי עדיפויות. 

שלוש שאלות עיקריות מונחות לפנינו:

א.    האם יש טעם לכך שכל אחד יחזור לארץ שבה הוא חי בעבר, כשעבורו אנשי המקום הפכו שם את החיים לגיהינום? האם בני האדם יהיו מסוגלים לשנות את פניהם השטניות ולהפוך את ליבם החייתי על פיו, והאם יהיה אפשרי עבורנו, ומכובד, לחיות שוב עם האנשים האלה?

ב.     האם מדינות אלה, שרובן כבושות על ידי הסובייטים, יפתחו בפנינו את שעריהן ויסכימו להקמת קהילות יהודיות בעלות התפתחות דתית חופשית? רוסיה היא עדיין תעלומה גדולה עבורנו, ואנחנו לא יכולים לענות בחיוב או בשלילה.

ג.     האם בכלל ראוי שכמה מאות אלפי היהודים שעדיין מפוזרים כיום בארצות אירופה השונות, ושנותרו מאחור כשריד קטן מ־5 מיליון יהודי אירופה לשעבר, יחולקו למדינות אירופה הרבות? האם לא נשללת מהם מלכתחילה כל אפשרות לתקומה יהודית, והאם אין לחשוש שהפיזור והפירוד, ושההתבוללות תבוא בעקבותיהם, יהרסו גם את הזיכרון הזעיר שהותירה לנו המלחמה האכזרית?

מי מסוגל לפתור את הבעיות הקשות האלה ולתת תשובה ברורה לכל השאלות האלה? רוזוולט טבע את המשפט הגדול: "במלחמה האחרונה, בעלות הברית ניצחו במלחמה אך הפסידו בשלום". ולכן זו מילת המפתח שלנו היום לזכות בשלום לאחר המלחמה. לצערי, גם אנחנו היהודים הפסדנו במלחמה, ואיך נוכל לנצח בשלום?

אולי פרלמנט יהודי עולמי, שיצליח לגבש חזית יהודית מאוחדת, יוכל לפתור את הבעיות הקשות האלה. כל מי שעדיין דבק בדוקטרינה המפלגתית היום מבצע פשע נגד עמו. הפרלמנט הזה, כשופר של כל היהדות, חייב לדבר בשפה ברורה עם המדינות המנצחות: "אנו מצפים מכן לפתוח לפנינו את שערי פלשתינה כדי לתת לכל האנשים המיוסרים והעניים האלה הזדמנות לחיים חדשים. אם לא תעשו כן נכריז שכל אותם אידיאלים נעלים שלמענם ניהלתם מלחמה – לא היו אלא הונאה. המנצחים והמנוצחים נלחמו רק למען מטרותיהם האנוכיות. ואם יתברר שאכן כך, לא נוסיף עוד להאמין שיכולה להיות אנושות טובה יותר, וכל שייוותר בידינו לעשות יהיה להכריז על עולם התרבות כולו כ'פושט רגל'"!

כאשר רצה הקב"ה לתת את התורה בהר סיני, חשש שיתעוררו חילוקי דעות גדולים. כולם יבחנו את חוקי התורה, במיוחד את חוקי השבת והכשרות, ויתהו כיצד אפשר להיכנע לחוקים כה קשים. לכן ניתנה התורה מן השמיים, ואת נתינתה ליוו קולות וברקים, וענן כבד ואש, "וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן" (שמות יט, יח). ואז קרה הנס: כולם התאספו יחד תחת הר סיני והתקבצו סביב משה. כולם הבינו שברגע האמת הם נדרשים לבחור. אין "גם וגם". יש "או־או". אם יבחרו בתמימות דעים תחת דגלו של ה' – מה טוב. ואם לא ירצו בה – ייעלמו כולם לנצח באש ובעשן. ויאמרו כולם פה אחד: "נעשה ונשמע".

יהי רצון שגם אנחנו נבין סוף־סוף שאנחנו כבר כמעט אבודים ועל סף התהום. שבענו קולות וברקים; גחלי האש, העננים והעשן אכלו בנו בכל פה. אחדות ושותפות הן הדרך היחידה שלנו לזכות בישועה!

אין עכשיו זמן לדיונים והתקוטטויות מטופשות, ציונות ואגודה. אצלנו יש רק יהדות אחת! נפעל כמו מכבי אש מאוחדים: תחילה נכבה את כל השרפות שעדיין בוערות בכל רחבי אירופה, ומוסיפות לחרוך, להשמיד ולכלות; כשתשככנה הלהבות, נוכל לפנות לחילוץ גופות ולניקוי ההריסות. ורק לאחר מכן נוכל להפוך מגדוד מכבי אש לחברת בנייה ולהתחיל לבנות מחדש.

הבה נרים ראש, נאזור אומץ, נגביר את כוחנו ונאמץ את האנרגיות שלנו, ואז מובטחת לנו עזרת ה'. "עוד לא אבדה תקוותנו". הקב"ה שוב יעשה לנו ניסים, כפי שעשה בעבר, ועם ישראל יחזור להיות אמיץ, חזק ומפואר.

[1]. בצרפתית (במקור): ניצחון.

תפריט ספר חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה