חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

מכתב ב 

מונטרה, 2 בספטמבר 1944

רוב תודות לך על שורותיך החמות. קראתי אותן בתשומת לב רבה. שמחתי לראות שדבריי נפלו על קרקע פורייה. יש פתגם שאומר שעדיף להמר עם אדם חכם מאשר לנצח טיפש. וגם אם מצאת שחלק מטיעוניי אינם משכנעים, מצאת אותם ראויים לביקורת נוקבת.

קודם כול, עליי לבקש ממך סליחה על שהשוויתי אותך לאדם שבוחר במודע ב"עיוורון" – הוא מכסה את עיניו כדי לא לראות את האור שממנו הוא מפחד, ומסרב להסיר את הכיסוי. "פחד עיוור" הוא כנראה המחלה הגרועה ביותר שבני אדם לוקים בהּ. מפחדים מכל דבר, ומעל לכול רועדים אם מדברים אליהם קשה מדי, ואם מדברים אליהם בחביבות? גם אז הם חוששים שמא מאחורי הדיבור היפה והנעים (לטעמם – מדי) מסתתרות כוונות זדון. בכל אור הם רואים צל, וכל כוונה טובה ואפילו נאצלת ביותר, מעוררת בהם חשד, והם משוכנעים שהטוב נראה כלפי חוץ, אבל אינו אלא מעשה תרמית: הוא מסתיר מאחוריו מחשבות רעות ומזימות.

קשה לעזור לאדם שנפשו חולה במחלה כזאת. ברי שהחשדות והחששות אינם בשליטתו. עצביו מתוחים או רופפים, ומכל מקום הם עושים כרצונם, מפחידים אותו שוב ושוב, ומשום מה, הוא מאמין לכל ה"שטויות". אדם כזה שטבעו חלש כל כך – ראוי לרחם עליו ולקוות שהזמן יעלה ארוכה למחלתו. למרבה המזל, כל האמור לעיל איננו תקף לגביך כלל. ניכר שגיבשת קו ברור, ואתה צועד לאורו בעקיבות. אומנם דרכינו והשקפותינו מנוגדות זו לזו לחלוטין – אך דע שאני מכבד את הקו שבחרת ואת נאמנותך לדרכך, ועם זאת טרם ויתרתי על התקווה שתבין אותי יותר ויותר.

שום פרופסור אינו מסוגל לרפא מחלה קשה בהינף יד, להפוך בהתייעצות אחת אדם חולה מאוד – לבריא. ריפוי הוא תהליך הדורש זמן ואורך רוח – מן הרופא ומן החולה גם יחד, אבל מן החולה נדרש דבר נוסף – אמון. נתינת אמון ברופא, בטיפול שיציע ובתרופות שירקח – היא תנאי בסיסי. בלעדי אמון אין טעם להתחיל בטיפול כלל. יש להביא בחשבון עניין נוסף: הרפואה משתמשת לעיתים גם במיסטיקה, והשפעת המיסטיקה מותנית באמון שנותנים בהּ. בלא אמון – היא לא תשפיע.  

לצערי הרב, אני חש שמחובתי לומר לך שכל הפילוסופיה שלך, כנה וקולנית ככל שתהיה, חסרת כל בסיס. אתה מציין שאתה מאמין שא־לוהים יצר כל עלה ירוק וכל עשב שבטבע, ועם זאת אתה מפקפק באמיתות התורה, שהיא היצירה הא־לוהית הגדולה ביותר. שני אלו – האמונה מכאן והפקפוק מכאן – הם תרתי דסתרי, ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אילו האמנת באותנטיות של התורה, כפי שאתה מאמין בא־לוהות המופשטת, היית מוכרח להודות שיצירות אנושיות עשויות להשתנות עם הזמן; הזמן המתקדם של היום לא יכול לעמוד בקצב של פסטלוצי, מכיוון שהמוח האנושי מוגבל מכדי ליצור יצירה במשך מאות שנים: דבר שעד אתמול נחשב שיא ההתפתחות והשכלול, יכול כבר היום לרדת מגדולתו, בשל פיתוח חדש של האנושות, שידחק אותו מן הפסגה שעליה ניצב אתמול. כך אירע למשל למסילות ברזל ולגרמופונים, שנחשבו להישגים הגדולים ביותר של העידן האחרון, עד אשר מטוסים ומכשירי קשר והישגים טכנולוגיים חדשים אחרים, עקפו אותם והותירום מאחור, ונראה שגם לעוקפים אלו צפוי גורל דומה: כל פיתוח מאוחר יעקוף את קודמו וידחק אותו ממעמדו. 

היצירה הא־לוהית היא היצירה היחידה שגורל זה איננו אורב לה. א־לוהים הוא נצח – בזה אינך יכול שלא להאמין, הרי האלים מעולם לא השתנו. א־לוהים הוא "אחד", אתה בוודאי מאמין בזה, שהרי העולם זנח זה כבר את המיתולוגיה היוונית העתיקה שהתאפיינה בפוליתאיזם, ריבוי אלים. אדם יכול להאמין
בא־לוהים או לא להאמין בו לחלוטין. אין אמונה לחצי או לרביע. אם אתה מאמין באחדותו ובנצחיות של א־לוהים, שומה עליך להודות שיצירה א־לוהית אינה כפופה לשום "אופנה ורוח הזמן". 

אתה, מעצם היותך אדם, לא רואה את כל מה שא־לוהים ברא: העין האנושית קצרת רואי היא. אפילו משה לא ראה הכול. אבל אין במגבלה זו שום קושי. כדי לתפוס את הנצחיות של הבריאה שברא א־לוהים ואת העובדה שהיא בלתי הפיכה – די לנו במה שעינינו רואות: אתה רואה את השמיים מעל ואת הארץ מתחת – האם תמונה זו השתנתה אי פעם? אתה רואה את השמש, הירח והכוכבים – האם חל בהם אי פעם שינוי? אתה רואה את לידתו ומותו של האדם – האם משהו בסדר הזה השתנה? האם חסידה, כפי שמאמינים הילדים, ילדה אי פעם תינוק אנושי? האם ימי הקיץ והחורף שינו אי פעם את אופיים? האם העולם המציא דרך שתאפשר להצמיח יבול ללא גשם, והאם אי פעם נכשל הגשם לחלוטין והרעיב את האנושות? האם למבנה החיצוני ביותר של האדם הייתה אי פעם דמות אחרת מהדמות המוכרת לנו היום, והאם אנו חורגים במשהו מהאדם הפרימיטיבי (אם נתעלם מהתאוריה של דרווין שלפיה האדם התפתח מ"קוף")?

סביר להניח שעל כל השאלות האלה תשיב בשלילה ואולי אפילו תלעג לי על שאני מציג לך שאלות ילדותיות כאלה, ואולם אם כל תשובותיך תהיינה תשובה אחת – לא באל"ף רבתי, מדוע לדעתך, בתורה, היצירה המונומנטלית, הנשגבה והמשובחת ביותר של א־לוהים – דווקא בהּ, בניגוד לכל היתר, חלו בהכרח שינויים, ומדוע דווקא היא ניתנה לזמן מוגבל, ובחלוף פרק הזמן שהוקצב להּ פג תוקפהּ?  

מחשבות כאלה אינן אלא אבסורד אם לא למעלה מזה. א־לוהים לא נתן את התורה לדור זה או אחר, הגביל את תוקפהּ לתקופה זו או אחרת, והתאים את החוקים לאקלים זה או אחר. התורה ניתנה לכל הזמנים, לכל התקופות ולכל העולמות. אם אתה מייחס לא־לוהות מגבלות כעין אלו – פירוש הדבר שאתה מזלזל בהּ ורואה בהּ כעין בובה, אם לא למטה מזה.

תאוריות כפירה על חוקי התורה – כגון הסברה שאיסור אכילת בשר חזיר נקבע בשל היעדר תנאים לשמירה על היגיינה, ומשהושג שיפור בתחום זה האיסור הופך להיות לא רלוונטי ואמור להתבטל – יתאימו לילד בן 3 אך לא יתקבלו על דעתו של אדם נבון וחושב.

ייתכן שלתחושתך כתבתי בעט מושחז מעט, ואם אכן כך אבקש סליחתך. חשוב לי להבהיר שהמילים לא הופנו אליך באופן אישי, אם כי המכתב עצמו מופנה אליך – בתגובה למכתבך שלך. הדברים אמורים בכל מי שהפיצו תאוריות מטופשות מסוג זה (שאליהם המכתב הזה לא נשלח מסיבות מובנות), ולמרבה הצער דבריהם הצליחו לחדור לליבם ולמוחם של אנשים תמימים רבים, והם קיבלו אותם כאמת לאמיתה ומאמינים בהם. אדם חכם ורציני כמוך – מוחו לא אמור לעסוק בשטויות כאלה, ואפילו לפנות להן מקום במוחו – לא ראוי לו.

לשלושת יסודות האמונה שלי במכתב האחרון אוסיף רביעי:

הציוויים שבתורה נחלקים לשני סוגים:

חוקים – ציוויים שאת פשרם ובמקרים רבים גם את טעמם אנו מסוגלים להבין בשכלנו שלנו. כל אלה הם חוקים מוסריים וחברתיים הנוגעים להתנהלות שבין אדם לאדם.

ומשפטים – ציוויים שאין בכוח השכל האנושי להבינם. הם "פשוט" 'מצוות' – המפרטות מעשים שחובה לעשותם ומעשים אחרים שמעשייתם חובה להימנע. למה ומדוע? איננו יודעים, וגם משה רבנו לא ידע.

נראה שדוגמה מעולם הרפואה תיטיב להמחיש את כוונת הדברים. כידוע, עד היום טרם התבררה התועלת שמביא התוספתן לאורגניזם האנושי: אם הוא אכן מועיל, ואם כן – מהי תועלתו. משום כך, במקרה של דלקת ואפילו הקלה ביותר, בשל הסכנה שנשקפת ממנה לחיי האדם – הם מסירים אותו ללא היסוס. זו אינה דוגמה יחידה. הרופאים אינם מבינים מדוע האדם חשוף למחלות שונות ומשונות; מדוע שערו של פלוני בלונדיני, שערו של אלמוני שחור, ושערו של פלמוני – חום; מדוע בני האדם יכולים לדבר ובעלי החיים לא. זה מה שא־לוהים רצה. כך הוא ברא אותם. רק הוא מבין את רצונו. אם כן, כדי שהאדם יהיה מסוגל להבין את רצונו של א־לוהים, עליו להפוך ולהיות א־לוהים בעצמו… וכידוע – הוא איננו כזה.   

כדי להסיר ספקות בעניין מגבלות היצור האנושי, חכם ככל שיהיה, התלמוד (סנהדרין כא ע"ב) מסתייע בדוגמה מוחשית־שלמה המלך, החכם באדם: 

התורה אוסרת על המלך לשאת הרבה נשים. המלך מתווה לעם דרך. הוא המצפן ומורה הדרך של העם כולו. הדרך שיורה לנתיניו חייבת להיות ברורה ויציבה, ולא "מתנדנדת" ונתונה לחסדי רוחות מנשבות למיניהן. השמירה על יציבות ועקיבות מחייבת זהירות רבה, שיקול דעת מושכל ותשומת לב תמידית. נשים רבות עשויות להיות גורם מפריע לשמירה על כל אלו. הנשים הרבות עשויות לפתות את ליבו, ולשבש את שיקול דעתו. 

שלמה הנבון והחכם סבר שהחשש הזה אכן קיים אצל מלכים רגילים, שאמונתם איננה מבוססת כמו אמונתו שלו. אותם מלכים, בשל החולשה של אמונתם וגם של שִׂכלם (המוגבל מטבעו), עשויים להיות מושפעים מכוחות המופעלים עליהם ולהפוך מצוק איתן ל"סוס נדנדה". כידוע, נשים ניחנו בכוח פיתוי חזק מאוד, המאפשר להן להפיל גברים ברשתן ולשלוט בהם שלטון ללא מצרים – בהם, ברצונותיהם ובמעשיהם: הן מצוות, והגברים הולכים אחריהן בעיוורון, כמו סהרוריים או מהופנטים, ומצייתים לכל שיאמרו. אפילו ליבו של שמשון, שהיה עז, לא הצליח להתנגד לכוח הפיתוי שהפעילה עליו דלילה, והלך שבי אחריה. למען מלכים כאלה נקבע החוק הזה. הוא שונה מהם תכלית השינוי – הוא החכם מכל אדם – ומשום כך אצלו החשש הזה לא קיים. אותו – שום אישה לא תצליח לפתות. גם האישה האהובה ביותר לא תצליח לשבש את שיקול דעתו, לשלוט במחשבותיו וברצונותיו ולהסיטו מדרכו. האהבה גוברת על כוח השכל והמחשבה אצל מי שכוח זה מוגבל. אצל אדם חכם כמותו – האהבה תיאלץ להבין את מקומה. כוח השכל יגבר עליה וידע להציב מחסומים ולבלום אותה בעוד מועד.

כך חשב שלמה, ואכן נשא לו נשים רבות, ובהן נסיכה מצרית. למגינת הלב התברר ששלמה לא היה חסין כפי שהאמין. בדיוק כמו שמשון שנפל בקסמי דלילה, נפל שלמה בקסמיה של האישה המצרית היפה, ונאלץ לשלם על כך בכס המלוכה, כמו המלך האנגלי לשעבר^[1], ונפל לעוני. לאחר מכן כתב שלמה את חיבורו הפילוסופי המפורסם "קהלת", ובו התוודה על כל טעויותיו ומתח ביקורת על העולם כולו, על יופיו ושלל קסמיו, לאור המסקנה שגיבש מתוך ניסיון החיים שצבר, וביטא אותה בכאב רב: "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב). 

שלמה מלמדנו שיעור חשוב. עיניך הרואות ששום אדם ארצי, חכם ככל שיהיה – ושלמה המלך הוא ההוכחה הניצחת – אינו יכול לזעזע את ריבונות החוקים ולהפוך אותם לתלויים בזמן מסוים, במקום או במצב.   

אתה מבקר את חוקי השבת הרבים שאינם מובנים, כגון נשיאה, נהיגה, הדלקת אורות וכו', אף על פי שאת חוק יסוד השבת כיום מנוחה, אתה מקבל ואפילו מקדם בברכה. לצערי, לא אוכל לספק לך בעת הזאת – אחרי ימי ראש השנה המתישים ולפני יום כיפור המתיש – הסבר מקיף וממצה על השבת, אבל בקרוב תתפרסם סדרת מאמרים שכתבתי על שבת המלכה, ואם תקרא אותם בעיון, אני מאמין שתמצא בהם מענה לרוב שאלותיך וספקותיך. היום אני נאלץ לקצר, ומכל מקום אוכל לומר לך שחוקים רבים ביהדות אינם מופיעים בתורה. הנביאים וחכמי התלמוד קבעו אותם כדי להגן על חוקי התורה. כשם שכל אבן יקרה זקוקה לתפאורה, וכשם שכל תמונה יקרה זקוקה למסגרת כדי שלא תיפגע, החכמים והנביאים הבינו שגם החוקים שקיבל משה מהקב"ה זקוקים ל"רקע" ולמסגרת. הם הבינו שנחוצה "רפואה מונעת". הם קבעו חוקים שיקיפו את האיסורים, ויעצרו את האדם בטרם יגיע חלילה אל ליבת האיסורים ממש.

האיסור לשאת תיק, ירחיק את האדם מן האפשרות שיטעה ויישא מטען; האיסור לשנות את מצבו של מתג חשמלי כדי להדליק אור–  ירחיק אותו מהדלקת מנוע חשמלי במפעל שבבעלותו, ומי שלא ילך למגדנייה לקנות עוגה, בוודאי לא ילך גם לשוק הבקר לקנות לעצמו פרה. העצירה בעוד מועד תמנע עשיית איסור תורה בטעות. ללא גבולות הגנה – לא תהיה שבת.

לגויים יש משטרה שאומרת לסגור את החנויות והעסקים בימי ראשון ולעשות הכול בבית. לנו אין משטרה כזאת, ולכן החוק עצמו היה צריך להחליף את המשטרה וליצור כל כך הרבה גבולות כדי שהשער המוביל לחוק הראשי יהיה סגור היטב. כל הסייגים האלה שחז"ל קבעו נועדו כדי למנוע עבירות על החוק, בדיוק כפי שאנו לובשים מעיל בחורף, כדי שיגן על גופנו מפני הקור וימנע ממנו להצטנן ולחלות.   

ועד כמה שהדבר יישמע לך מוזר, מי שחידש את חוק "תחום שבת" – האוסר עלינו לצאת בשבת אל מחוץ לגבול העיר ולהתרחק ממנו עד למרחק העולה על 2,000 אמה – היה שלמה המלך בכבודו ובעצמו. הוא ולא אחר. ולשם מה נחוץ החוק הזה? הוא משמש אמצעי מניעה: כך אין יוצאים בשבת לסיורי תענוגות ארוכים וגם לא לנסיעות עסקים. בזכותו אנו נשארים בבית, ומקדישים יום אחד בשבוע – את יום השבת כולו – למשפחה.

שלמה החכם, שנפל קורבן למחשבה השגויה שיוכל לפרש חוקים כרצונו, מצא לנכון להציב חומת הגנה לחוקי השבת. החומה תיצור בהכרח מרחק בין האדם לאיסור המקורי, ותמנע ממנו להיענות לפיתויים ולהגיע לידי חטא. חומת הגנה כעין זאת, ובלשון חכמים – סייג – מודגמת במימרה התלמודית: "נזיר שאסור לו לשתות יין לא יסתובב ליד כרם" (שבת יג ע"א)  –האם אסור לו להתהלך שם?! לאו דווקא. אם כן, לשם מה לאסור? כי אם יסתובב ליד הכרם, יראה את אשכולות הענבים הבשלים, תתעורר בו תשוקה לאכול מהם. אם לא ילך שם ולא יראה אותם – יש להניח שלא יחשוב עליהם כלל ושום השתוקקות לטעום מהם לא תתעורר. אל תעירו ואל תעוררו^[2]. ובדרך דומה פעלו החכמים וחידשו חוקים שמרחיקים אותנו מיצירת קשר עם אישה זרה, כדי שלא נעשה צעד מסוים שאומנם התורה לא אסרה, אבל אחריו רצוננו יצא משליטתנו ולא נצליח לסגת, ונתקדם עוד ועוד עד שנגיע למקום האסור. 

כמה יפים הם חוקי התורה וכמה מאושרים המקיימים אותם ללא הסתייגות.

בעזרת ה' נמצא זמן לשיחה אישית בציריך כדי לדבר בעניין ארץ ישראל. ועד אז – איחולים לבביים לך לרגל השנה החדשה ואליהם אצרף ברכתי שהמאמצים שאתה מקדיש לחיפוש דרכך – יישאו פרי מבורך. 

הרב א' בוצ'קו

[1]. הכוונה לאדוארד, בנו הבכור של המלך ג'ורג' החמישי. אדוארד הוכתר למלך לאחר מות אביו ב־1936, וכעבור זמן לא רב, עוד באותה השנה, בשל רצונו לשאת לו לאישה את וליס סימפסון, אשת החברה הגבוהה האמריקאית, ויתר על כס המלוכה בארצו.

[2]. על דרך האמור במגילת שיר השירים (ג, ה): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַיִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".