חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
עם נולד חלק ב-ג
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
קריאה עוברת בעולם
א
תשובתו של קין
מדרש יפה מאוד מספר על מפגש בין קין בצאתו מבית דינו של הקב"ה ובין אביו אדם הראשון. אדם ניסה לברר עם בנו כיצד הסתיימה העמדתו לדין:
"מה נעשה בדינך? אמר לו: 'עשיתי תשובה ונתפשרתי'. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: 'כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע!' מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צב): מזמור שיר ליום השבת!" (ויקרא רבה י, ה)
נשאלת השאלה מדוע קין כינה דין זה "פשרה" בעוד שהקב"ה כלל לא שיקם אותו (שהרי קין נדון לנדודים נצחיים)? נראה שאפשר להציע הסבר זה:
החזרה בתשובה היא כנראה המעשה הגדול ביותר של אדם חוטא, שהרי היא מעידה עליו שהוא שָב אל דרך המלך (שקודם לכן סטה ממנה) הוא מוצא את הדרך אל ה' ושב ללכת בה, שכן על פי התלמוד:
"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (בבלי, ברכות לד ע"ב).
צדיקים גמורים הם מי שמעולם לא חטאו, ובעלי התשובה שהצדיקים אינם עומדים במקומם הם מי שעשו תשובה מתוך הידע הפנימי העמוק ביותר שלהם, הודו בטעויותיהם והתנערו מהן לחלוטין, התחרטו עליהן והחליטו וקיבלו עליהם לנהל אורח חיים חדש.
החוזר בתשובה מתקבל על ידי הא־ל בזרועות אוהבות, כל מעשיו הישנים נסלחים לו ונשכחים, והוא הופך ל"יקיר א־לוהים". כך קורה בעקבות תשובה שמקורהּ פנימי, אך לא בעקבות תשובה שאדם מגיע אליה בעקבות לחץ שהופעל עליו מבחוץ, כעין "סחיטה". אומנם גם לתשובה כזאת יש ערך, אבל היא יכולה להוביל ל"פשרת פיוס" לכל היותר: העונש הראוי ניתן לו רק "על תנאי", כביכול, ומוטלת עליו תקופת מבחן.
תחילה הייתה לקין החוצפה להכחיש את מעשהו המחריד. הוא ניסה להתחמק מא־לוהים שתבע לשמוע מפיו מה אירע לאחיו, והשיב בשאלה רטורית ובטון נרגז: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?!" ייתכן שקין התכוון לומר שההגנה על חיי אדם מסורה לא־לוהים עצמו, שהוא שומר האנושות; וללא רצונו, ולכל הפחות אישורו, שום נזק לא יכול להיגרם לשום אדם בעולם. לפיכך, אם הבל נרצח, ושום דבר לא מנע מקין לרוצחו – אין ספק שצו הא־ל הוא ששלל מהבל את הגנתו, וקין לא היה אלא הגוף המבצע, הדומה למוציא לפועל שחייב לבצע את הוראות הרשויות השיפוטיות…
רק כאשר הקב"ה טען כנגדו "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה", והבהיר לו שלא פעל מכוח רצון הא־ל כלל וכלל: הוא אדם בעל בחירה חופשית ורצון חופשי, והמעשה החמור של רצח האח הוא מעשה שעשה בעצמו ומרצונו שלו. והראיה – לקין היה מניע: ההתנגדות שביטא הבל לרעיונותיו האנטי א־לוהיים. רק אז התחרט קין על המעשה והתוודה עליו.
זו אכן תשובה אבל איננה תשובה אמיתית, ולכן ניתן לתאר אותה רק כפשרה, כאילו ה' ויתר לו. גם תשובה של אדם הראשון לא הייתה מושלמת, שכן הוא הגיע אליה בהשפעת "לחץ מסוים" שהפעיל עליו הקב"ה כאשר דיבר אל מצפונו: "אַיֶּכָּה?" – איפה אתה? איפה היה הראש שלך ואיפה המצפון שלך? איפה הייתה האמונה שלך? מדוע בחרתם לשמוע בקולו של הנחש ולא לציית לקול הא־לוהי? כאשר הקב"ה הודיע לו על העונש שהוטל על בנו, שהיה חמור ביותר ועם זאת לכיליון לא הגיע, התקיימה תשובתו הראשונה, והוא שר את המזמור: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת!" (וכאן נוכל להכיר את הנדיבות הא־לוהית המושיטה יד לפושעים כדי לעזור להם לשוב).
למה המזמור הזה? בכל ששת ימי המעשה, אחרי תיאור הבריאה היומית, נאמר: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר", וביום השביעי – לא. מדוע? מכיוון שבשבת הערב מאיר גם בזוהר הבוקר. השבת היא "תחנת כוח" שתמיד מקרינה אור מעצמהּ. התשובה, שיש בה אותיות שבת, כמוה כשבת: גם היא היא 'קרן אור' שפוקחת את עיני האדם ומראה לו את הדרך הנכונה לקב"ה… היא לא "שידול" ולא "שכנוע", האדם עצמו הוא שצריך לשוב ולמצוא – בכוחו שלו – את הדרך האבודה אליו יתברך.
ב
אַיֶּכָּה?
גם אנחנו הרשינו לעצמנו להשתכנע לעיתים קרובות מקול הנחש הרע ואפילו נהנינו מהפירות האסורים, ולכן גורשנו מ"גן העדן האירופי". עכשיו אנחנו שומעים את קולו של א־לוהים קורא לנו ומעיר אותנו: "אַיֶּכָּה?" – איפה אתה, בן־אדם? לאן הלכת? מדוע נכשלה מחשבתך כישלון מר כל כך ומכרת את נחלת א־לוהים תמורת "נְזִיד עֲדָשִׁים" זול?! איך אפשר להיות כל כך טיפש?
קריאה זו של הקב"ה מהדהדת בעולם, ופה ושם היא מוצאת גם הד. פה ושם האדם מתכוון לתשובה ורוצה למצוא שוב את הדרך אל הקב"ה. ה' מושיט לו את ידו, וכל שהאדם צריך לעשות – לאחוז ביד המושטת ובמעשה זה להביע את רצונו בקרבת ה', ומובטח לו שיצליח למצוא שוב את הקשר עם ה', שהוא מלא חסד ונוֹתֵן יָד לַפּוֹשְׁעִים.
קריאת התעוררות לתשובה עוברת בעולם והיא מוצאת הד גם בחוגים אחרים. העולם הפסיבי, שבמשך זמן רב – כפי שאמר הכומר ווֹגט בנאום המחאה הגדול שלו – "משך בכתפיו והתנער מאחריות ללא רחמים", מתחיל סוף־סוף להתפכח. לנגד עיניו ניצבות התוצאות הקטסטרופליות, שגם לו יש חלק בהן. הוא, בשתיקתו, אִפשר את עשיית המעשים שגרמו להן: כעת מכָּה בו ההכרה ששתיקה פירושהּ שותפות לדבר עבירה! והוא מתחיל לחוש חרטה. אנו שומעים היום זעקות מחאה וביטויי רחמים ואהדה מכל החוגים והם נוטעים בנו נחמה, אך לצערנו הקולות האלה מגיעים מאוחר מדי. יהיו רציניים ונוקבים ככל שיהיו, חבל הצלה עבורנו – הם כבר לא יהיו. הגלים שטלטלו את הספינה היהודית כבר הטיחו אותה ארצה. קולות המחאה שהגיעו באיחור אינם אלא דברי קינה והספד הנאמרים לאחר המוות, ואין בכוחם להשיב את הגלגל לאחור ולמנוע אותו.
יהדות אירופה, שתרמה רבות לתרבות העולם ולאידיאליזם הגבוהּ, נרצחה באכזריות בידי אדם. בעבר, כשעוד היה זמן, כשצעקנו לעולם "צעקות SOS", אמרו שמדובר בסיפורי זוועה – סיפורים ותו לא. העולם לא האמין לנו. כשממשלת פולין דיווחה על השמדה של 2–3 מיליוני יהודים בפולין, הודעתהּ לא זכתה לתשומת לב רבה.
אמריקה ואנגלייה, היחידות שיכלו לעזור ולהביא לנו ישועה, סגרו בפנינו את דלתותיהן ואת ליבן. ספינות נרדפות שנשאו פליטים שנמלטו ממוות, הצליחו לעשות את דרכן לשערי פלשתינה, אך שם נעצרו ונהדפו בידי בעלי הכוח. הספינות אולצו לשוב כלעומת שבאו, והן ומטענן האנושי נבלעו בגלי הים…
וקריאה עוברת בעולם: אַיֶּכָּה? איפה אתה בן־אדם? היכן נמצא הצלם
הא־להי שלך? היכן הרמה הגבוהה של כבוד האדם וחובות האדם?
ג
הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?
בעוד דמנו זועק עד השמיים, שמענו את התשובה החלשה: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" הו, כמה אלפי חיים היו יכולים להינצל אילו פתחו המדינות הניטרליות את גבולותיהן לפני האנשים האלה שניצודו למוות?! כמה לא היו נשלחים אל מותם אלא מוצאים מקלט וחיים חדשים?! הגבולות שהיו סגורים אז – סגורים בפנינו עד היום. איזה טעם יש במחאות אם אינן מלוות במעשים?!
העולם משתוקק לשלום ותוכניות נעשות כדי לבנות מחדש את אירופה ולשקמהּ ככל האפשר מהריסותיה. חורבות של אבנים – אפשר לנסות ולבנות מחדש. ואולם איך משקמים "חורבות של אנשים"?! היש דרך לעשות זאת? ובמה נסתייע להקים חורבות אלו מעפר ולבנותן מחדש?
את המיליונים שהומתו בשיטתיות – אלו הממלאים את קברי האחים וגם אלו שהומתו בגז והפכו לאפר ואבק במשרפות – אין דרך להחזיר לחיים. מי יכול להחזיר לילדים את אבותיהם ואימותיהם? האדם הפראי, אשר בפנאטיות שאין דומה להּ מרשה לעצמו לשחוט ולטבוח בני אדם עד האחרון שבהם, אינו יכול להיבנות מחדש כדי להתעצב מחדש. הוא ימשיך להפיץ את הרעל שלו בעולם וליצור חיידק של אסונות חדשים. את האש החיצונית אכן ניתן לעצור, אך האש הפנימית תמשיך ללבות ותמשיך לבעור והגחלים יכינו מקורות אש חדשים. זה מה שאותם "מבריקים" המדברים על רחמים לא רוצים להבין: כלומר רחמים על רוצח שמתוך פחד מסתיר את חרבו כדי לשלוף אותה שוב ברגע מתאים אינם רחמים אלא אכזריות…
אם רצוננו לבנות עולם חדש עכשיו, אנו יכולים לעשות זאת רק באמצעות תשובה אמיתית. יש למגר את כל החטאים וכל הטעויות הישנות – תשובה חייבת להיות קריאת ההשכמה שתאחז בכל המעגלים, בכל הרבדים ובכל אדם. העולם זקוק בדחיפות לשבת, לשקט ושלווה, לחופש ולחינוך רוחני. להחייאת הלבבות המאובנים – נחוצה רוח: רוח השבת.
על פי פילון, השבת היא מזמור לה' בורא עולם, מזמור הלל למתת העולם ביופי כה מפואר. העולם שהושמד באכזריות כה רבה בכוח מחשבות המוח האנושי ומעשי ידי אדם, חייב להתעשת ולהכיר בפגמיו הפטאליים; הוא זקוק ל"שבת תשובה". משימת המנהיגים היא להרכיב את העולם מחדש ולרתך אותו באמצעות תשובה. שופר קורא ומטלטל אותנו ואת העולם כולו לתשובה, להרהור ולהתבוננות.
יהי רצון שזעקת תשובה זו העוברת בעולם תובן ותישמע על ידי העולם כולו, ומי ייתן ועל חורבות העולם הישן, יקום עולם חדש, טוב יותר, יפה יותר ואנושי יותר. הגיע הזמן!
מי ייתן והשנה החדשה תביא לכל האנושות אושר, שלום ופיוס, ובכך תסלול את הדרך למשיח. אם לא היום, אימתי?
ד
שובה ישראל !
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן…" (הושע יד, ב) –
תבטיחו שלא תחפשו עוד מקלט אצל עמים זרים: "אַשּׁוּר לֹא יושִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב…" (שם, ד).
וה' מבטיח שהוא יכפר על כפירתם: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן" (שם, ה-ו).
על כל אלה הדברים מכריז הושע הנביא. אל כל העולם הוא מפיץ קריאה לתשובה, וחותם אותהּ במילים:
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם" (שם, י).
הצדיקים מאמצים את הדברים אל הלב ומכניסים אותם לתוכו, ואילו הרשעים דוחים אותם וממשיכים לשקוע עוד ועוד:
"וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (שם).
דבריו אלה של הנביא, שנאמרו לפני אלפיים וחמש מאות שנה, נשמעים באוזנינו כה רעננים ואקטואליים כאילו נאמרו אלינו היום.
כאשר ראה הבורא שבריאתו נכשלה (בששת ימי המעשה כל מי שצווה לפעול – מילא את חובתו ופעל בהתאם לכוונת הבורא. רק האדם סטה מהדרך ופרץ את הגבולות וקצץ בנטיעות על ידי מעשיו הרעים), החליט להביא מבול ולמחות את העולם שברא. העולם כולו שייך לאדם, אבל אם הוא לא ראוי, שניהם נידונים. וכך קרה: שיטפון מחק את כל החי מעל פני האדמה; ורק נח ובני משפחתו והחיות שהיו עימם בתיבה – ניצלו.
שיטפונות חלקיים של אש או מים אירעו לא פעם ולא פעמיים בהיסטוריה. עמים רבים שהפרו חוקים אנושיים ומוסריים נעלמו מעל פני האדמה. ואילו אנחנו, היהודים, מכות גורל קשות ניתכו עלינו פעם אחר פעם. פעמיים גלינו מארצנו בייסורים קשים ביותר; ובארצות הגלות חווינו תלאות והיינו נתונים לסבל ורדיפות כל העת. כנגד כל יום טוב שהיה לנו, היו עשרה ימים רעים ונוראים. שוב ושוב הדהדה בעולם היהודי הקריאה הנבואית: "שובה ישראל!" – האם עדיין אינכם רואים שהעמים המארחים, שבהם אתם תולים תקוותיכם, מאכזבים אתכם פעם אחר פעם, מפילים אתכם מעל הסוסים הגדולים (שעל גבם דימיתם שאתם רוכבים) ומשליכים אתכם אל התהום העמוקה ביותר? "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה" ויקשיב לקריאתו של ה'?
ומי לא רוצה להיות חכם? מי יכול היום להיות עיוור ועקשן כל כך ולא לראות את מפל הזעם העצום שבא ושטף את עמנו, וגם לא להבין שאנחנו בעצמנו ראינו את האסון הזה מתקרב? היינו תמימים, או מיתממים, והרגשנו בטוחים על גב אותם "סוסים גבוהים"[1], עד שפרצה השואה הגדולה שבכל הזמנים ואילצה אותנו להתפכח. והיום – איפה אותם "הסוסים הגבוהים"? איפה התרבות שעליה בנינו? איפה העולם התרבותי שבו ראינו את המשיח?…
פרסום חוקי נירנברג סימל את פרוץ האסון. גליו הראשונים השפיעו על אזורים מסוימים במערב, אבל באזורים אחרים וגם במזרח– האזרחים חשו בטוחים. צפירות האזעקה שעלו מצופרי נירנברג, לא נשמעו מייד ברחבי העולם. בערים גדולות רבות– בפריז וברומא, בפראג ובאמסטרדם וגם בוורשה, קראקוב ובודפשט – הדן לא נשמע. השקט הזמני נגדע ברגע שהלהבה שהוצתה החלה להתפשט ולכלות כל שמצאה בדרכהּ: אירופה כולה הייתה למאכולת אש.
אירופה, אירופה היפה והפורחת, הייתה לעפר ואפר. כמה חורבות ישנות ומצבות קבורה הפזורות פה ושם עוד מזכירות את אירופה הישנה והיפה, אך כל השבילים שחשבנו שאנחנו חוזרים אליהם נקברו תחת עיי חורבות. מלבד הריסות ואבק לא נותר מאירופה שהייתה מאומה. היא נחלת העבר ושייכת ל"היסטוריה".
[1]. הביטוי הזה חוזר הרבה פעמים במירכאות כרומז לדבר ידוע – ולא זיהיתי את המקור. הקרוב ביותר שמצאתי הוא "גבורת הסוס".
ה
יהודי, לאן?
בואו לא נשלה את עצמנו! ובואו לא נתכנן תוכניות גדולות לאחרי המלחמה. אין ארמונות מורחבים שמחכים לנו שנבוא ונכבוש אותם. אירופה נגמרה ויהדות אירופה גמורה. "חרב דמוקלס" מרחפת מעל גן העדן האירופי לשעבר. עלינו לחפש מרחבים חדשים וליצור דורות חדשים כדי ליצור שוב קהילה מבוססת ואיתנה.
בינתיים איננו אלא כמה איברים מפוזרים (מרוסקים?) – כמה אנשים גדולים שמצאו מקלטים מאולתרים ברחבי בעולם. אנחנו הרוסים לחלוטין, פיזית וגם נפשית. העולם היהודי המפואר הצטמצם לכדי "יהדות צריפים" הנשענת על "שקי קש". ועדיין אין זה הפרק הקשה ביותר. הפרק הזה יגיע באותו היום שבו יפורקו הצריפים הללו ושערי מחנות הפליטים ייסגרו על מנעול ובריח. אז תצוף במלוא חומרתהּ השאלה: יהודי, לאן? מי ייתן לנו את ארוחת הבוקר הראשונה? איפה נניח את ראשנו העייף? היכן נמצא את ילדינו חסרי הדעת, שגדלו אצל אבות ואימהות מוזרים וכעת בקושי יזהו אותנו? איפה האבות והאימהות שנחטפו וייתכן שילדיהם לא יזכו לראותם עוד לעולם? כשאנחנו חושבים על כל השאלות האמיתיות האלה, שיתעוררו מחר או מוחרתיים, זיעה קרה מכסה את פנינו החיוורות ואנחנו נופלים למרה שחורה.
העמים החזקים שיצאו מנצחים מהמלחמה הזאת לא יעזרו לנו, בדיוק כפי שלא עזרו לנו עד היום. אומנם שמענו פה ושם קולות מחאה נגד מעשי האלימות, אך אלו לא היו קולות של רחמים אמיתיים עלינו אלא קולות של גינוי כלפי אלה שנגדם הם מנהלים מלחמה. מעשי הטבח ביהודים שימשו אותם בעיקר כאמצעי תעמולה. בקושי יכולנו לרגיש בהם קורטוב של רחמים.
אגב, האנשים הרחומים האלה לא עשו דבר כדי להקל עלינו ולשפר את גורלנו עד כה, ויש להניח שימשיכו באותה הדרך גם לאחר המלחמה: הם יזרקו אותנו מוועידה לוועידה, ובסוף ינסו לפזר את שאריותינו, לזרות אותן ברוח שתישא אותן למדינות אפריקה או הודו.
אבל יש אחד שמשאיר את דלתותיו פתוחות עבורנו ומחכה לנו בגעגועים: הקב"ה. הוא פונה אלינו ברחמים: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים!" – שובו ובואו אליי, ילדיי, ואקבל אתכם באהבה וברחמים.
בואו נקשיב לקול הזה של הקב"ה, קול הקורא בעולם. הבה נקשיב לדבריו של ידיד האמת היחיד שלנו בעולם. הבה נחזור בתשובה, וכמו ילדים יקרים, הוא יקבל את פנינו באהבה, בחום וברחמים: "יִפְרַח כַּשּׁושַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד, ו).
ו
אירופה של אתמול
יש רגעים בחיים שבהם תוקפת את האדם אכזבה קשה: רגעים שבהם מתגלה לו שאנשים שבהם נתן אמון – לא היו ראויים לו. מתברר שהם שפלים, קצרי רואי וחלשי רצון. הוא משפשף עיניו בחוסר אמון, אך התמונה הקשה נותרת כשהייתה, והוא נאלץ להפנים שהיא האמת. ברגעים כאלה רק גבורה רבה מסוגלת להציל את האדם ולמנוע ממנו להתייאש מהאנושות…
ואם המצב הזה כבר הגיע, לְמה עוד אפשר לצפות? כמה גדולה הייתה הערכתנו לאירופה של אתמול ועד כמה עצום היה האמון שנתנו בהּ? אילו תקוות ואשליות גדולות תלינו בהּ, אילו מזמורים שוררנו להּ, ולאיזו תפיסה נעלה העלינו אותהּ? ואחרי כל זאת – ניחתה עלינו המכה הקשה, האכזבה המרה.
האם עדיין יעלה על הדעת להפוך את אירופה של אתמול לאירופה של מחר? האם נוכל לשוב ולשאת עינינו ולהביט בפניהם של האנשים האלה שהשתנו לבלי הכר? האם נפשנו לא תתקומם בקרבנו?
דבר מושחת שהריקבון פשה בתוכו – אין לו תקווה. יש להשליכו, ולבנות אחר במקומו. להתחיל הכול מחדש! כל מה שנושא את שמהּ של אירופה ועדיין יש לו קשר כלשהו עם אירופה הישנה, מטיל עלינו אימה, ולעולם יעורר בנו אימה. עם השטן – אי אפשר להתפייס. שטן ופיוס – דבר והיפוכו הם.
האם יהיו לעולם הכוח וראיית הנולד ליצור חיים יצירתיים חדשים ונובטים מתוך התוהו ובוהו ולא לחזור למים הישנים והמלוכלכים? אם כן, יש עדיין תקווה לעתיד טוב יותר והודות להּ הקורבנות הרבים לא היו לשווא. ואם לא – אין בחיים העתידיים לא טעם ולא תקווה. כל החיים לא יהיו אלא "ריקוד של מוות" וסיוטים חדשים ומדממים עוד יותר יבואו בעקבותיהם. קריאה עוברת בעולם: "אנשים, זִכרו, אם החיים יקרים לכם, על כולכם להצטרף למאמץ להפוך את הגיהינום לגן עדן. המפתח בידיים שלכם!"
ז
הפחד וקרש ההצלה!
הדבר הגרוע ביותר בחיים הוא להסתכל על החטא בצורה שגויה ולרחוץ בנקיון כפיים כאילו אחריות אין. כך עשה קין בתחילה, עד שה' אמר לו: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" – ובאחת הוציא אותו משיגעונו אל התודעה והוא התוודה ואמר: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא".
הווידוי על החטא הוא הצעד הראשון לתשובה. התעלמות מהחטא היא הונאה עצמית. גם היום מהדהדת קריאתו של א־לוהים: אַיֶּכָּה? – איפה אתה? איפה אתה בן אדם, ולאן פניך? הבה נשמע ונבין קריאה זו וניתן את התשובה הנכונה, אם כי הצנועה: "אָשַׁמְנוּ!" היינו חסרים. שקענו אל תוך האין־גבול. אנא ה', הושט לנו יד, ידך הרחומה והסלחנית, וגאל אותנו מהביצה.
כמה מאושר האדם שמוצא את דרכו אל ה' ב"שעת נעילה" האחרונה, חמש דקות לפני חצות. כמה מאושר האיש שבמאבק בגלים הגועשים מוצא יד מצילה שזורקת לעברו "קרש הצלה" שבו יוכל לאחוז ולהגיע לחוף.
ומנגד, כמה אומלל הוא מי שאין לו כוח פנימי והבנה, או מי שעכבות והשפעות חיצוניות מונעות ממנו לתפוס את קרש ההצלה. כיצד נוכל לעזור למי שעדיין נאבק בגלים?…. "חולשת הרצון" מעידה על קיומה של תהום בלתי ניתנת לגישור, של התפוררות פנימית. מה התועלת ב"מאבקים הפנימיים" שאינם ממשיכים בהתמדה עד להשגת המטרה? עצירתם בטרם עת אינהּ אלא סלילת הדרך ופתיחת שער לסכנה הממשמשת ובאה…
אדם אינו "סוס נדנדה" המתנדנד מעלה מטה באותו המקום ללא מטרה וללא יעד. לאדם חייב להיות קו ברור ותקיף: זו המטרה שלי. אני צועד בדרך אליה ולא אסטה ממנה! לאחר שהוא מצא מחדש את הדרך אל ה' ועשה בהּ את צעדיו הראשונים, עליו להמשיך ולהתקדם לאורכהּ בהתמדה ובכוונה, כמובן לא באמצעים לא רציונליים. אבל אם הוא נעשה הפכפך, אם הוא מאבד את נוכחות התודעה שלו ברגע שהוא נושם אוויר אחר ומתחיל להאמין שהוא יכול להסתפק ב"חצאי מידות" וליהנות שוב היום ממה שרק אתמול עורר בו דחייה ושאט נפש, אז הוא איבד כל סיכוי להגיע למטרה הנכונה. אין הונאה קטלנית יותר מהונאה עצמית: האדם מרמה את עצמו ונופל קורבן ל"התמוטטות רוחנית"…
תקיפות, איזון פנימי והתאמת הדיבור למעשים – הם המאפיינים של גדולת אופי אמיתית. אם הברומטר של תכונות אלה נופל, אפשר לשוב ולהעלותו באמצעות תשובה, בתנאי שתהיה תשובה אמיתית וצלולה. תשובה היא הטוב הנעלה ביותר שה' העניק לאנושות. גם אדם שירד למקומות נמוכים ביותר ועשה מעשים קשים ביותר – בכוח תשובה אמיתית ונחושה, יוכל לעלות מן התהום ולהעפיל אל הפסגה הגבוהה ביותר ולהפוך לידיד ה'. כך למדנו מהמעשה התלמודי בריש לקיש ומדוגמות נוספות. חשוב להדגיש: התשובה חייבת להיות אמיתית ויסודית. אסור לאדם להתנדנד הלוך ושוב, להניע את מפרשיו בהתאם לרוח ולהחליף רעיונות וערכים כאילו היו בגד שרגילים להחליף תדיר. יש לדבוק בקו בנחישות ובקפדנות, ולהתגבר על כל המכשולים וההתנגדויות מימין ומשמאל.
כשמדובר באמונות ובבעיות דתיות, יש להישמע לקול אחד בלבד: קולו של הקב"ה. כל קול אחר ודעה אחרת – יש להתעלם מהם לחלוטין. החוק היחיד שהאדם חייב להישמע לו הוא חוקת התורה. אם אתם מתלבטים בין "שתי להבות", עליכם ללכת רק בעקבות אותהּ להבה המאחדת אתכם עם להבת ה', שהיא להבת נשמתכם. הקונפליקט הגדול והחמור ביותר שאדם עשוי לחוות מתרחש בתוך נשמתו. חיבוטי הנפש מייסרים, ומחייבים את האדם לגייס את כל כוחותיו ולהפעילם במלוא עוצמתם.
האושר היחיד בעולם הוא החיים – חיים על פי כוונתו של ה', חיים מוסריים וטהורים ללא רבב, חיים מלאי תוכן, חיים המביאים תהילה וכבוד לאדם ומובילים לחיי נצח ב"עולם הבא". הדרך לחיים יקרים אלה היא דרכהּ של תורה, מצוות ותשובה, והאמצעי לתשובה הוא "קרש ההצלה"!
אחת הקללות החמורות ביותר מבין צ"ח קללות שמונה התורה (ויקרא כו; דברים כח), מתארת תרחיש של פחד נורא, קיומי, שאוחז באדם ומשתלט עליו, מבלי שיצליח להבין את פשרו. הם שומעים "קוֹל עָלֶה נִדָּף" (ויקרא כו, לו) והוא מעורר בהם בהלה כאילו אויב אימתני רודף אחריהם וכל שנותר להם – לברוח מפניו "וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב" (שם). הסיבה לחזיונות התעתועים ולקולות המבעיתים היא עיוות של פעולת החושים. הראייה והשמיעה של האדם אינן פועלות כשורה. הוא איננו מסוגל לראות את מה שלפניו אפילו בשעת הצוהריים כשאור החמה מאיר את העולם במלוא העוצמה: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כח, כט) – כשם שהעיוור מסתייע בחוש המישוש כי אופפת אותו אפלה תדיר, כך האדם שתתגשם בו הקללה, יגשש את דרכו כי לא יראה מאומה. וכשיראה – המראות לא יוסיפו לו שמחה: "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ" (שם, לד) – הוא ירגיש אבוד וחסר ביטחון פנימי, וידמה שגלים גועשים מקיפים אותו מכל עבר ומוחצים אותו בתווך.
ויש רק תקווה אחת שהיא "קרש ההצלה" היחיד שבעזרתו אפשר להיחלץ מעין הסערה – התבוננות ברורה, ידיעה ברורה וחתירה לאמת המקורית. "קרש הצלה" זה צריך להיות המוטו של כל אחד, והאחיזה בו מסוגלת להפוך את הקללה לברכה.