חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ב 

תוכנית מינימלית

מחשבה זו מאליה מעוררת שאלה לגבי הדרך אל התורה והיהדות – האם היעד לבדו חשוב? האם הדרך אל היעד גם היא חשובה? גם חז"ל תהו בעניין זה. הם שאלו מהי הדרך הנכונה המובילה אל התורה ואל היהדות, והשיבו:

"כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא" (אבות ו, ד).

האדם שינהל את חייו לאור "דרכה של תורה" – מובטח לו שיגיע לשערי האושר האמיתיים.

חז"ל מתווים לאדם תוכנית ברורה המתאפיינת במינימליזם, ומשתמע ממנה שכדי ללמוד תורה ולחיות כראוי מבחינה דתית, נדרש מהאדם ויתור על רבים ממנעמי החיים. לחיות באופן דתי פירושו גם לחיות בצניעות ולא לבקש ולדרוש מהחיים יותר מדי, להסתפק בחיים כפי שהם באים אפילו הם שונים מאוד מאלו שהיינו רוצים שיהיו. על האדם להיות נכון לוותר על הנאות מסוימות (לא לאכול את זה, ולא לשתות את זה) ולהיות כפוף לחוקים ולמגבלות (אסור לי… מותר לי… אבל בתנאי ש…); ואפילו להטיל על עצמו "צנזורה עצמית": לשלוט במחשבותיו, בדיבורו ובשתיקותיו. זה מה שהתורה דורשת. זה בהחלט לא קל. זה דורש הרבה אומץ וגבורה, הרבה בינה ותבונה. כדאי לזכור שרוב ההתחלות כרוכות בקשיים. אבני נגף רבות עומדות בדרכו של מטפס ההרים בתחילת הטיפוס אל פסגתו של הר תלול, אבל אם לא ייבהל מהן ויתמיד לנוע, יגלה שהטיפוס נעשה קל יותר, וברגע שיגיע לראש ההר – תחושה של הישג אדיר תמלא את כולו. הוא ירגיש נשגב ומאושר, כמו אלוף גדול שניצח במירוץ.

כך מפרש התלמוד (סנהדרין כ ע"א) את דברי שלמה המלך על "אשת חיל":

"שֶׁקֶר הַחֵן" – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. "וְהֶבֶל הַיֹּפִי – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה. "אִשָׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, שֶׁהָיוּ שִׁשָּׁה תַּלְמִידִים מִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה".

"אישה יראת ה' היא תתהלל" – אישה אמיצה, מלאת צניעות ויראת ה' – היא הראויה לשבחים הגדולים ביותר. חז"ל מבינים שהתיאור מיטיב לשמש דימוי לתקופתו של רבי יהודה בר אלעאי, שבה מצבו הפוליטי והכלכלי של עם ישראל בכי רע: שישה אנשים נאלצו להתעטף בטלית אחת, במילים אחרות להסתתר, מפני צרה נוראה שריחפה מעל החיים היהודיים כולם. מצוקתם הייתה קשה ביותר, ובכל זאת הם המשיכו ללמוד תורה בשקידה רבה. 

לימוד התורה של ישראל בתקופת המדבר, שבה צורכיהם מסופקים להם דרך קבע (מָן מִן השמיים ומים מן הסלע), היינו דאגות פרנסה אינן טורדות את מנוחתם, ונאמנותם לה' אז – אינם ראויים לשבח מיוחד או למחמאה. מה הרבותא בלימוד בהתמדה של מי שהוא בן חורין מכל דאגה חומרית? ובדומה לזה, גם התמדה בלימוד מתוך ציות לצו מלכותי וידיעה ברורה שאי־ציות יביא בעקבותיו עונש חמור – גם היא אינה מצדיקה קשירת כתרים ושבחים ללומד.

לימוד כזה אפיין את ימי חזקיה המלך:

"נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה!" (סנהדרין צד ע"ב).

בשני המצבים שתוארו הלומדים אינם זוכים בשבחים מיוחדים משום שהלימוד איננו תובע מהם מאמץ יוצא דופן: בין שדאגות אינן טורדות את מנוחתם ובין שהלימוד כפוי עליהם – אין בעיסוק בלימוד משום התמודדות עם קושי או אתגר. הלומד פועל בהתאם למציאות האופפת אותו ואיננו מתנגד ואיננו נאבק. לעומתם, יש מצבים שבהם המציאות מציבה קשיים רבים לפני הלומד: כך היה בזמנים שבהם סערות קשות ביותר איימו על חיי העם; בזמנים שלימוד התורה וקיום מצוותיה נאסרו, ומפר האיסור היה צפוי לעונש חמור; כשעוני נורא שיתק את החיים היהודיים. מי שהתגברו על כל הקשיים, המאבקים והייסורים האלה, והצליחו לא לדאוג לכלום, להיבדל מהעולם החיצון ומכל התרחשויותיו, להסתגר במסדרונות בית המדרש – הלימוד שלהם הוא הישג גרנדיוזי הראוי לכל שבח.

לחיות חיים כשרים בימים כתיקונם, לשמור שבת כהלכתה ולחיות בצורה יהודית, כמו שהתרגלו מההורים – אין בכל אלו הישג גדול הראוי לציון מיוחד; מה שאין כן לדבוק בעקיבות במצוות ה' בשעה שנעקרים מהבית, מגורשים מהמולדת וחיים חיי צער בצריף רעוע במחנה שהוקם במקום נידח. ההתמדה למרות כל הקשיים מעידה על גישה יהודית אמיתית.

ראויים לשבח גם אותם יהודים החיים אי שם בהרים, בסביבה שכולהּ גויים, ואף שאינם פוגשים שום יהודי, בכל זאת דחף פנימי מתעורר בהם וגורם להם להרגיש ש"את אחי אנכי מבקש" – אני רוצה לחיות ולסבול כמו האחים שלי. איך אני יכול להרשות לעצמי שמחה והנאה כשחיי האחים שלי הם מסכת של סבל מתמשך, ודמעותיהם כבר מילאו נאדות אין־ספור?! אני גם מרגיש צורך לשמור את השבת עד כמה שאפשר. מעשים גדולים כאלה ראויים להירשם בדברי הימים של תולדות ישראל ולהיות חקוקים באותיות זהב, שכן הקורבנות הצנועים של מנחת עני יקרים לא־לוהים יותר מהמתנות היקרות ביותר של אדם עשיר. אם עמנו עדיין יכול לסמוך על לוחמים כאלה, אז הוא יכול להתמודד בביטחון עם עתידו ולשיר: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ", על ישראל עדיין לא נגזר להיעלם. רוחו של עם ישראל חזקה ולא נשברה, היא משוטטת בערבות הרחבות ביותר ובהרים הנסתרים ביותר, ובכל מקום היא מוצאת הד, הד חי ותוסס.

על הרים וגבעות, במקומות רחוקים שזה מאות שנים לא נשפה בהם נשמה יהודית, נשמעת עכשיו קריאת "שמע ישראל" חיה ומסורה לה'! מורג'ינס, שמפרי, בוריניון ורַרון – מקומות נידחים שבעבר לא היו ידועים לאיש, הם כיום "גבהים רוחניים" ו"מעוזים" לתורה וליהדות אמיתית. בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב המאוחרות מהדהד שם קול התורה. העייפים מהעבודה, מוצאים התרעננות בלימוד. בגשטאט ובשאטו ד'אוקס, בתאים ירודים או בבתים נוצריים, ילדים קטנים ויקרים באים ומקשיבים לדבר ה' ומתגעגעים לשבת…

הנס גדול אך איננו מפתיע: הנשמה היהודית נוצקת ונוצרת מניסים טהורים. ההיסטוריה שלנו כולה לא טבעית ועל־טבעית, וכמוה כל ישותנו. ושום אויב ושום סערה השייכים למסגרת זמנית אין בכוחם לזעזע אותה. גדול, חזק ואדיר הוא כוחו הרוחני של עם ישראל: אין אויב שידע את סודותיו, ואין גיבור שיצליח להכניע אותו.

"מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ" (ישעיה כד, טז).

ממרומי ההרים והעמקים, לשם נלקחים רק יהודים, אפשר כבר לשמוע את קול שירי הקודש היהודיים. קול של הנשמה היהודית. היא מהללת את ה' מלאת תקווה לגאולה קרובה. אילו הגיעו הקולות לאוזני האויב, והמראות – לעיניו, הוא היה נאלץ לשתוק ולהודות שאי אפשר לנצח את ישראל בחרב. לישראל יש כוח חזק יותר מברזל ופלדה, ושום נשק לא יכול לחדור בו.