חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ו

חשיבות השבת בחיים היהודיים

אמירות בעניין חשיבותהּ הרבה של השבת אנו מוצאים בתלמוד:

"אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל" (בבלי, שבת י ע"ב).

"חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָאתָ".

"אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן – מִיָּד נִגְאָלִים" (בבלי, שבת קיח ע"ב);

ובדברי ישעיה הנביא מוצאים אמירה דומה:

"כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי" (ישעיה נו, ו–ז).

ולהלן פסוקי מקרא ומימרות תלמודיות שגם הם מעלים על נס את שמירת השבת:

"אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדושׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ" (ישעיה נח, יג–יד);

"לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָהּ אֶת הַשַּׁבָּת" (בבלי, שבת קיט ע"ב);

"למה חרבה טור מלכא? מפני שהיו משחקין בכדור" (ירושלמי, תענית ד, ה);

"מצוות שבת מליא להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה" (שם, נדרים ג, ט).

הגמרא (בבלי, ביצה טז ע"א) מספרת על שמאי שנהג להתחיל בהכנות לשבת כבר בתחילת השבוע, ועל הלל שהמתין עד יום שישי ורק אז עסק בהן:

"אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת – מָצָא בְהֵמָה נָאָה, אוֹמֵר: "זוּ לְשַׁבָּת". מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן – מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בוֹ, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יט): 'בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם'".

הגמרא מצדיקה את התנהגותו של הלל באמירה שכל שעשה – עשה לשם שמיים, כלומר כל פעולותיו והתנהלותו נגרמו בהשפעת מניעים מיוחדים. מאליה עולה השאלה: וכי מעשיו של שמאי, שהיה עסוק בענייני השבת במשך כל השבוע, לא נועדו להשגת אותהּ המטרה? האם לא נעשו גם הם לשם שמיים? חלילה. אם כן, מדוע השבח הזה נאמר רק לגבי הנהגתו של הלל? אפשר להציע שהלל חשש שאם יעסוק במשך כל השבוע בניסיונות להשיג את הרוח של השבת, יאבד משהו מייחודהּ; העיסוק בהכנות לקראתהּ יהפוך במידה מסוימת לדבר שבשגרה, לחולין. הוא העדיף לצמצם את העיסוק בהכנות ולעשות את כולן במרוכז סמוך לשבת, ובדרך זו לשַמר את ה"תנופה" וההתלהבות הספונטנית המאפיינות אותן, את ההילה הגבוהה והקדושה המתלווה אליהן. להבנתו, ההַמְתנה ל"רגע האחרון" הכרחית שכן ברגע הזה מתרחש שינוי תודעתי דרמטי במצב הרוח של האדם, והוא שמאפשר לו לנסוק לגבהים ולהתעלות לעולם רוחני. "פריסת" ההכנות על פני כל השבוע – תפגום בהכרח בהתעלות.

התלמוד לא רצה להפחית חלילה ממעשהו של שמאי. כל רצונו היה להדגיש שגם אי־התעסקותו של הלל בענייני השבת במשך השבוע הייתה לשם שמיים, ובבסיסהּ היו מניעים טהורים רמים ונעלים ביותר.

העובדה שהשבת מקיפה את האדם היהודי כולו והוא כולו שקוע במצווה מעניקה לשבת נופך מיוחד.

התורה עצמהּ קובעת שחילול השבת הוא חטא חמור ביותר, וכחומרת החטא – חומרת העונש:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא, יד).

התורה גם מספרת על מקרה המוכיח שהעונש החמור מיושם. אדם מישראל נתפס כשהוא מקושש עצים בשבת, והקב"ה חורץ את דינו – כל העם ירגמו אותו באבנים:

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקשֵׁשׁ עֵצִים אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (במדבר טו, לב–לה).

גם ירמיהו הנביא מזהיר בחומרה את מחללי השבת ומתריע על הצרה שתפקוד את ירושלים בגלל מעשיהם:

"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה" (ירמיה יז, כז).

חילול השבת עורר זעם גם בנחמיה. ובראותו את הזלזול בשבת ואת חילולהּ בעבודת בית הבד, זעק:

"וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱ־לֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת" (נחמיה יג, יז–יח).

לפי הרמב"ם המחלל את השבת כמוהו כעובד עבודה זרה:

"השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם לפיכך… מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה" (יד החזקה, הלכות שבת פרק ל, טו).

רק כשמדובר בפיקוח נפש, בהצלת חיי אדם, מותר לעשות כל פעולה הנצרכת להצלה אפילו היא כרוכה בחילול שבת (בבלי, יומא פה ע"א).

"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת" (שמות טז, כט).

"כל הסגלות היקרות, אשר אשרה בהן היהדות את בעליה, כלן לא תשוינה בהוד תפארתן ובשפעת ברכותיהן ונדיבותיהן אל סגלת השבת העתיקה. בהלקח מהיהודי שבתו, לקח ממנו אוצר נחמד, מרגניתא דלית לה טימא; ואם גם יתן לו תחתיה כל הון יקר, תמורה לא תהיה לה. בהלקח מהיהודי שבתו, הוא נשאר בדד, בלי מנוחה, בלי שמחה, באין אוהב ורע; ואם גם כצנה יעטרוהו רעים ואם גם יענדו לראשו זרי שמחות, לשוא, אוהב נאמן כשבת לא ימצא. כל אהבה ותענוגים הלא במה נחשבו לעמת הדות השבת הצנועה והתמימה, הקדושה והנעימה.

כמו כלה מקושטת הכניסה לו. אם יהיה נאמן לה בכל לבו, מסור לה בכל נפשו, אז גם היא, רעותו הנאמנת, משחקת לפניו תמיד ומעטרת אותו ברכה וישועה, היא תשכיל להפך לו אהלו הקטן והדל לעדן גן א־להים. היא תאיר לו כיום חשכת ליל. גם בכל משעל צר תנחה אותו ברחבה ולא תתן מוט לרגלו. היא תמחה דמעתו מעל פניו ותסיר ממנו יגון ואנחה[1]". 

"אלה שמפנים לה עורף אינם לוקחים כלל אחריות על "הדקירה בגב" שהם ממיטים על היהדות, איזה מקור יקר הם עצמם נוטשים ואיזה אסון הם מביאים על ילדיהם בכך שהם גוזלים מהם את הירושה הגבוהה ביותר, היקרה והאצילית ביותר מזה אלפי דורות, שבאמצעותה נקרעים הקשרים הקושרים אותם לעמם" (שם).

בהערכתו את השבת, התלמוד מרחיק לכת וטוען שמי שישמור את השבתות שלו כהלכתן, ה' יסלח לו על כל חטאיו. כתוב:

"אַשְׁרֵי אֱנושׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וגו'" (ישעיה נו, ב).

אַל תִּקְרִי "מֵחַלְּלוֹ", אֶלָּא "מָחוּל לוֹ" (שבת קיח עמוד ב).

התלמוד גם דורש מהאדם להתאמץ ששמחתו תיראה בשבת, כי השבת צריכה להיות יום של שמחה פנימית, כמו שכתוב: וקראת לשבת עונג (ישעיהו נח, יג). השולחן ערוך (רפ"ח) אוסר לצום או להתאבל בשבת, ועל פי הגמרא יש להימנע ככל האפשר מניחום אבלים בשבת (שבת י"ב), אפילו לאבלים אסור להתאבל בציבור בשבת (ירושלמי, ברכות פרק ב'), כנאמר:

"בִּרְכַּת ד' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י, כב).

לדעת הכוזרי (רבי יהודה הלוי), הנשמה יכולה לעלות לדרגה גבוהה יותר על ידי שמחה מאשר על ידי צום ואבלות, משום שהשמחה היא זו שמקרבת את האדם וקושרת אותו קרוב יותר לקב"ה. מרבי עקיבא מביא הסיפרא שהוא בכה בשבת, ולתדהמת תלמידיו הוא הכריז שהבכי הוא משמח אותו…

בתלמוד (בבלי, שבת קיז ע"ב) נקבע שיש לקיים שלוש סעודות בשבת, ובכל אחת מהן יש להניח על שולחננו שתי חלות שלמות. החסידים והמקובלים רואים בסעודה השלישית את הסעודה החשובה מכולן, משום שהיא מסמנת את הפרידה מהשבת. יש לחגוג אותהּ בלהט כה רב, כדי להדגיש עד כמה קשה לנו להיפרד מהשבת.

בתפילות השבת, שלא כביום טוב, הנוסח של הברכה האמצעית – קדושת היום – איננו אותו הנוסח בכולן. בערבית של ליל שבת אומרים: "אַתָּה קִדַּשְׁתָּ"; בשחרית – "יִשְֹמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ"; ובמנחה – "אַתָּה אֶחָד". זאת משמעות הדבר: ליל שבת מזכיר לנו את השבת הראשונה, השבת של בריאת העולם, שלראשונה הכריזה על הקידוש והסבירה לעולם שהקדושה היא "חבל ההצלה" שלו. תפילת שחרית מנציחה את השבת השנייה, שבהּ (דווקא בהּ, בשבת) נתן ה' לישראל את התורה: ביום זה, משה שימח את היהדות במצוות ה' ובכך העניק לשבת אופי מיוחד. בתפילת מנחה אנו מתקרבים לרגע הפרידה מהשבת, וזה הזמן למקד את מחשבותינו בשבת הישועה העתידית, הזמן הגדול שבו שמו של ה' יתפאר ברחבי העולם: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט);

ולכן אנו מתפללים:

"אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".

בתלמוד (בבלי, שבת סט ע"ב) נקבע דינו של נוסע שאיבד את חשבון הימים ואינו יודע מתי שבת: עליו לספור שישה ימים ובהגיע היום השביעי – ישבות. כמו בשבת.

החפץ חיים משווה את השבת ללב היהדות, שמזין רוחנית את כל העם וכמו שילד מרגיש מוגן ובטוח ברחם אימו, כך ישראל מרגישים מוגנים ובטוחים מפני כל התקפה מבחוץ על ידי שמירת השבת.

הפילוסוף הנודע הרמן כהן קובע בחיבורו "דת התבונה" כי "היהדות נתמכת על ידי שלושה יסודות:

א.    המונותיאיזם;

ב.     תורתו של משה;

ג.     השבת; והשבת היא אפילו המקור שממנו נובעים שני היסודות האחרים. כמו מצודה נפלאה, השבת שמרה על היהדות במשך אלפי שנים, ממאז ועד ימינו.

[1]. כתבי הרש"ר הירש, השבת, תרגם יצחק איזיק ב"ר אריה לב הירשוביץ.