אור היהדות - ארבע פרשיות
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
“אל יתהלל”
הנביא ירמיה (ט, כב־כג) אומר: “אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל — השכל וידוע אותי”. כשנעיין היטב בחיינו נראה על כל צעד ושעל כמה צדקו דברי הנביא.
אל יתהלל חכם בחכמתו: מי לנו חכם כשלמה המלך, ובכל זאת נפל קרבן על־ידי חכמתו. כי ידוע הסיפור (עפ״י גיטין סח,א־ב), ששלמה ביקש מאשמדאי שיביא לו את השמיר ושאל ממנו שיראה לו את כוחו. הוא דרש משלמה להסיר מעליו את השלשלת ולתת לו את עיזקתו. שלמה לא הבין שבזה יפול ברשת האשמדאי, ובאמת הלז בלעו והשליכו ארבע מאות פרסאות. הלך שלמה מעיר לעיר ומכפר לכפר וטען “אני שלמה המלך”, וחשבוהו למשוגע. אז אמר שלמה “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש” (קהלת א, ג), וזה חלקי מכל עמלי.
ומי לנו חכם גדול מאחיתופל, שעצתו היתה כעצת האורים והתומים, וכאשר ראה שאבשלום לא שמע לעצתו, הלך וחנק את עצמו — הוי, אל יתהלל חכם בחכמתו!
ואל יתהלל הגיבור בגבורתו: כמה גדולה היתה גבורתו של שמשון, ונפל ברשתה של דלילה. כמה גדולה היתה גבורתו של בר־כוכבא, ונכשל בפיו ובלשונו ואמר לה׳ (עפ״י ירושלמי תענית ד, ה): לא תצא בצבאותינו, אין אנחנו זקוקים לעזרת ה׳, כי הוא בטח בגבורתו — ונפל במלחמה.
כמה גדולה היתה גבורתם של החשמונאים שהצילו את כבוד ישראל וכבוד ארצם, ובסוף נפלה תגרה בין האחים, ובגלל מחלוקת זו חרבה ארצנו ועלה הורדוס ועשה קץ למלכותם.
כמה גדולה היתה גבורתו של אלכסנדר מוקדון שכבש את כל העולם, ומספרים עליו חז״ל (עפ״י תמיד לב,ב) שבא לשערי גן־עדן ורצה להיכנס. אמרו לו: עמוד, זה השער לה׳ שרק צדיקים יבואו בו. ביקש מהם מתנה, נתנו לו גולגולת, והגולגולת היתה כבדה מאד. נתן על המאזניים הרבה כסף וזהב, אך הגולגולת הכריעה אותם. ושאל לרבנן: מה טיבה של הגולגולת? השיבו לו: מפני שיש בה עיניים שאינן יודעות שבעה, וכל העולם אינו מספיק להן, הא ראיה, שאם יתן מעט עפר על העינים, יקל משקלם מיד — וכך היה. בזה הראו לו מן השמים כי לכל כח יש קץ וגבול, גם לגבורת אלכסנדר, ופעם תגיע השעה שיסגור את עיניו ותמה גבורתו. הוי, אל יתהלל הגיבור בגבורתו!
ואל יתהלל עשיר בעשרו: הרי זה מעשה שבכל יום שיש עשיר אובד בעשרו. ופעמים רבות רואים אנו בחיינו שקיללת אלוקים תלויה על העושר, כמו שאמר שלמה המלך (קהלת ה, יב): “יש רעה חולה… עושר שמור לבעליו לרעתו”. וחז״ל אומרים (אבות ב, ח), “מרבה נכסים מרבה דאגה”, כי על פי רוב האדם הוא עבד לממון הגוזל את שנתו ואת מנוחת חייו; הוא מביא את חייו בסכנה, והעשיר מקריב קרבנות הרבה לתאוות הממון, ואין לך עבודה זרה שהיא זרה יותר מעבודה זרה כזו. על זה אמרה התורה (שמות כ, יט): “אלוקי כסף ואלוקי זהב לא תעשו לכם”. וידוע המעשה (עפ״י בבא בתרא יא,א) במונבז המלך שביזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו (לצדקה) וכו׳ שאלו אותו מקורביו מדוע הוא מפזר את מה שאבותיו אספו, והשיבם: “אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי (לצדקה)”, כי הוא הבין את סוד החיים יותר טוב מאבותיו. הוא הבין שהכסף יענה את הכל, כלומר מענה את הכל, ומי שיש לו מנה רוצה מאתיים ואינו אומר די. נמצא שמי שיש לו מנה, חסרה לו רק מנה, אבל מי שיש לו אלף כבר חסר לו אלף, ואם כן דאגתו יותר גדולה, כי צרכיו ותאוותיו גדולים יותר, ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו, ועוזב לאחרים חילו.
וההפסד הגדול ביותר שהעושר מנחיל לאדם הוא איבוד הזמן וביטול תורה, שעסקיו המרובים גורמים לו, עד שכמעט לא נשארת לו אפילו שעה קלה להתפלל בכוונה; ויפה אומר הפתגם: אם הקב״ה רוצה להעניש את האדם, הוא נותן לו הרבה כסף, וזה גורם לו רוגז ומתח עצבים, פיזור נפש ואי־מנוחה, שגעון, מחלה וקטטה, וסופו שהוא עבד לכיסו. הוי, אל יתהלל עשיר בעשרו!
ובאמת, מה לו להתהלל עם כל העושר שהוא רק כגלגל החוזר — היום יש לו הון רב, ומחר יצעק ללחם. עיקר העיקרים הוא שיבוא אדם לידי הכרה של “השכל וידוע אותי”, שיבין ויכיר מי נתן לו את כל אלה, הלא רק ה׳, ולא כוחו ועוצם ידו. ועל כן חובתו היא לעבוד את ה׳ בכל מה שיש לו, הן בחכמתו, הן בגבורתו והן בעושרו.
וכל זה לומדים אנו מארבע הפרשיות המשמשות לנו מורי־דרך.
פרשת שקלים — עצם הציווי שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אומר לנו בבירור. שאל לו לאדם, שצבר הון רב, לחשוב שהוא באמת עשיר. עושר הוא מושג יחסי. מי שהוא עשיר היום, יכול להיות עני מחר. מי שהוא דל היום, לא ימעיט, כלומר לא יתרעם על מצבו, כי הוא יכול להיות עשיר כבר למחרת.
פרשת זכור מראה לנו כמה צדקו דברי הנביא שלא יתהלל הגיבור בגבורתו — “ויבוא עמלק” (שמות יז, חך עמלק בא בכוח ובגבורה, ואתה עיף ויגע ובלתי־מזויין, ובכל זאת “כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל” (שם, יא) וניצחו את עמלק, “ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב” (שם, יג). על זה אמר הכתוב (תהלים לג, יז): ״שקר הסוס לתשועה, וברוב חילו לא ימלט״; וכן (שם קמז, י): “לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה”.
פרשת פרה מלמדת אותנו איך חכמת האדם מוגבלת ומצומצמת, ואין הוא יכול להגיע על ידיה אל ראש הפסגה, להבין בשכלו את סוד התורה והמצוות. האדם הקרוץ מחומר אינו יכול להשיג בשכלו חכמה אלוקית וסודות התורה, וחובתו היא לקיים את התורה כמו שהיא, בין אם הוא מבין את טעמיה ובין אם אינו מבין. אין לו כל רשות לשפוט על־פי שיקולי שכלו ולקיים רק מה ששכלו מסכים לו. כה ניתנה לנו מצות פרה אדומה, דבר והיפוכו — מטהרת טמאים ומטמאה טהורים — אם טהור נגע בה נעשה טמא, ואם טמא הוא ונזרקו עליו מי חטאת של אפר הפרה נעשה טהור. לכן אמרו חז״ל (במדבר רבה יט, ח): לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא חוקה חקקתי.
מכללה נוכל ללמוד שכל המצוות האחרות, אפילו שאנו משיגים אותן בשכלנו, הן רק גזירה ומצוות ה׳, ואולי יש להן טעם למטה, אבל אין להן אותו טעם למעלה, כלומר יותר ממה שאנו מבינים, יש בהן סודות וסודי סודות וטעמים כמוסים הנסתרים מאתנו. על זה אמר שלמה המלך (קהלת ז, כג־כד): “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, רחוק מה שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו”.
לבסוף באה פרשת החודש ללמדנו פרק של “השכל וידוע אותי”.
“החודש הזה לכם ראש חדשים” (שמות יב, ב). המאורע ההיסטורי הגדול ביותר בחיי עמנו הוא יציאת מצרים, שהביא לתמורה בחיי העם. עם גדול ורב, בזוי ונבזה, עובד עבודת פרך, מדוכא ומושפל עד קהות החושים, וכמעט שהתייאש מן הגאולה — העם הזה פתאום קם לתחייה, מנתק מעצמו את מוסרות הברזל ויוצא לחפשי, לחירות גופנית ונפשית. אין לך דבר יקר יותר מחירות, שלמענה לוחמים ומוסרים את נפשם מיליוני בני אדם.
והנה באה התורה ומצהירה: “החודש הזה לכם”, כלומר אתם בכוחכם הפנימי, ברצון ובמרץ ובתשובה לה׳ זכיתם לגאולה. זכרו ואל תשכחו שהחודש הזה יהיה לכם תמיד ראש חדשים; הוא ישמש לכם למופת שאם יבואו שוב ימי גלות ושעבוד, לא להתייאש, ולהשתמש באותה התרופה — הרצון לחירות ותשובה לה׳, ואז תיגאלו. העיקר — “השכל וידוע אותי”.
כמו שחודש ניסן הביא אז לידי התקרבות ישראל ודבקותו בה׳ — השתחררו מעבדות מצרים ונעשו לעבדי ה׳ ולעושי רצונו — כן יש להשתדל תמיד, כשיבואו ימי חושך וצרה, להתקרב ולהתקשר אל ה׳, והוא יענך ביום צרה.
העיקר הוא הכנה והכשרה לגאולה ושאיפה לחירות, כי עם שאין לו שאיפה לחירות אינו כדאי לחיות עלי אדמות.
מטבע של אש (לפרשת שקלים)
א. בבא־בתרא (דף י,ב): ״אמר משה לפני הקב״ה: רבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל? אמר לו: ב׳כי תשא׳”. וקשה, האם אין לישראל מצוות אחרות יותר גדולות ממחצית השקל ומדוע תתרומם קרן ישראל במצוה זו דוקא?
ב. בעניין שקלים מובא במס׳ מגילה (דף יג,ב): “גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן (משנה שקלים א, א): ׳באחד באדר משמיעין על השקלים”׳. וגם זה קשה מדוע יקדמו פני הרעה במצוות שקלים דוקא ולא במצוות אחרות?
ג. במסכת מנחות (דף כט,א): “שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב״ה באצבעו … מנורה, דכתיב (במדבר ח, ד): ׳וזה מעשה המנורה׳; ראש חודש, דכתיב (שמות יב, ב): ׳החודש הזה לכם ראש חדשים׳, שרצים, דכתיב (ויקרא יא, כט): ׳וזה לכם הטמא”׳. ותמהים התוס׳ (שם ד״ה שלשה דברים): “דלא חשיב מחצית השקל, דכתיב (שמות ל, יג): ׳זה יתנו׳ ואמרינן (ירושלמי שקלים א, ד): ׳כמין מטבע של אש הראהו למשה׳, ואמאי לא קא חשיב שקלים”. וקשה באמת להבין איזה סוד כמוס בשקלים שמשה לא הבינו עד שהקב״ה היה צריך להראות לו מטבע של אש; ומדוע מטבע של אש?
ד. ועוד שם (בבא בתרא י,ב): “שאלו את שלמה בן דוד: היכן כוחה של צדקה? אמר להם: צאו וראו מה פירש דוד אבא (תהלים קיב, ט): ׳פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד׳”. ויש לבאר מה חידש בזה?
ארבע פרשיות: הכנה לגאולה
עניין השקלים יש לו כמה וכמה טעמים ורמזים, סודות וסודי סודות ובמובן ידוע עומדת פרשת שקלים בקשר עם יתר שלש הפרשיות, וכולן לדבר אחד נתכוונו — להרים קרן ישראל. את הדחיפה הראשונה לכך נותנת לנו פרשת שקלים. עומדים אנו לפני חג הפסח וחז״ל אמרו (ראש השנה יא): “בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל”, אם כן, אנחנו חייבים להכשיר את עצמנו לגאולה, שאם ירצה אדם לעלות אל ראש הר גבוה יתכונן לכך כמה ימים לפני כן ויכין את כל הכלים הדרושים לעלייה הקשה. וכל מה שהעלייה קשה יותר כן תגדל ההכנה. וכל זה כשהעלייה היא עליית רשות, מעין טיול. אמנם ישנה עלייה אחרת של חובה, היינו אם אדם עומד במלחמה והשונא חונה בראש ההר. כששר המלחמה מצווה לעלות ולפגוע באויב אז תידרשנה ודאי כמה וכמה הכנות לעלייה רבת האחריות והקשה הזאת, כי הרי בראש ההר נמצא אויב התוקף באש את כל הקרב אליו ומסכן את חייו. אבל אין מסרבים לפקודה וחייבים לעלות, כי בכיבוש ההר תלוי גורל כל המלחמה. חג הפסח גם הוא בבחינת עלייה גדולה: “החודש הזה לכם ראש חדשים”, ההר הגבוה אשר ממנו תצא בשורת הגאולה והחירות כמו שכתוב (ישעיה נב, ז) “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר”, “אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי” (תהלים קכא, א); וכתוב (שם כד, ג): “מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו”. עלייה זו קשה ורבת אחריות וצריכה להכנה רבה.
ההכנה המיוחדת מתחילה באדר; ארבע הפרשיות הן קול השופר וההתעוררות. להתכונן ליום הגדול והנורא, לחירות הגוף והנפש. כאמור, ניתנת הדחיפה הראשונה בפרשת שקלים.
ברם, מה טיבם של השקלים האלה; מה פעולתם ובמה כוחם גדול, ומדוע השפעתם על האדם כל כך כבירה? ונראה ארבע משמעויות:
א. אחדות האומה
דרישתם הראשונה היא אחדות האומה. ההתפוררות לחלקים שונים, כשזה מושך הנה וזה הנה, היא שהביאה את החורבן ואת ההריסה, את הגלות ואת הרדיפות, ורק חיבורם והתאחדותם של בני ישראל לגוש אחד ולחטיבה אחת יכשירו לגאולה ולביאת המשיח, כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית מט, א): “האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים” רק ע״י ריכוז הכוחות וההתקשרות זה לזה תזכו במהרה לאחרית הימים. וכך מתפרשים דברי המן: ״ישנו״ — באיזה זמן יש לישראל ישות — חשיבות וקיום — בשעה שהוא עם אחד, אבל אם הוא מפוזר ומפורד, בשעה שהוא מפריד ומחלק את עצמו מגוף האומה, אז “בין העמים”, אז גורלו ללכת אל עמים בגולה.
את הכלל הזה מורים לנו השקלים, שכל אחד אינו נותן אלא חצי שקל, כי כל אחד מישראל אינו אלא חלק מדבר שלם, וחוליה אחת בשרשרת זהב גדולה, ורק על־ידי התחברות עם חברו יהיה לדבר שלם ולשקל אחד, וכל זה הוא במובן הפיוטי.
ב. לא ירבה ולא ימעיט
אמנם ישנו לשקלים עוד מובן ומושג רוחני ומוסרי.
הציווי (שמות ל, טו): “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” נותן לו לאדם לחשוב, שעיקר חייו איננו עולם הזה, וכי כל מאווייו להוסיף ולקבץ חמרים חמרים של הון, ואם לא עכשיו אימתי אינם אלא טעות גדולה. אדרבה, ידע נא כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, והעשיר, שאסף וקיבץ כל ימי חייו אושר ועושר — כשבא יום הפקודה בגפו יבוא בגפו יצא, “לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו” (תהלים מט, יח). ולכן טוב שלא ירבה כמו שכתוב בפרשת המן (שמות טז, יח): ״לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר״; לא ירבה, כי מה יתן ומה יוסיף לו אם ירבה, הלא בעל כרחו חייב הוא לפרוש ממה שהרבה; “והדל לא ימעיט” — זה שההצלחה עזבתהו ולא ראה כל ימיו אלא מחסור ומכאובים, עומד כאותו היום יחד עם העשיר ולשניהם אין כל. ואדרבה, אם הדל עסק בשעתו בתורה ובמצוות — הלא יתרון לו על העשיר כי אין מחסור ליראיו.
ג. מתנת אלוקים
ועוד זאת למודעי, שאפילו מה שהוא חושב לשלו, אינו שלו, וכל מה שטרח ויגע ומצא אינו אלא מתנת אלוקים, ואל יחשוב שבכוחו ובעוצם ידו עשה לו את החיל הזה, כי העשיר לא ירבה — אין בידו וברשותו להרבות אפילו פרוטה אחת אם ה׳ לא יתננה לו.
שוויוניות זו היא הוראתה של מצות מחצית השקל. מה שאדם מרוויח ע״י יגיע כפיו בחיים, רק החצי בא לו הודות ליגיעו, טרחו ועבודתו, אבל החצי השני ה׳ נתן לו. כלומר, בכל פרוטה ופרוטה שהוא מרוויח מעבודתו הוא משתתף עם כוחות השמים וה׳ מזמין לו את מחייתו. ובזה נפרש הכתוב (תהלים לד, יא): ״כפירים רשו ורעבו״ אפילו כוח כפיר כוחך — לא תצליח בלי עזרת ה׳: ״ודורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב״ — ע״י עבודתך ובטחונך בה׳ תשיג את מטרתך החמרית בחיים. ובזה נבין דברי שלמה בן דוד בענין כחה של צדקה. “פיזר נתן לאביונים״ (תהלים קיב, ט), הרי ״צדקתו״ — צדקת ה׳, אשר נתן לך את האפשרות למתן צדקה, ה׳ הוא הסיבה הראשונה של הצדקה, “עומדת לעד”.
ד. בנפשו יביא לחמו
“ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם” (שמות ל, יב). דברים עיקריים אלה יעשה האדם אצלו ליסוד חייו ולנר המאיר לו בחשכת הלילה.
חז״ל אמרו (קהלת רבה א, לד): “אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו”. וקשה: כי הלוא מה שהשיג בתאוותו הוא תופס בידו ובכך הרי מילא את תשוקתו ומדוע אין לו אפילו חצי? אמנם יש הבדל בין קנייה ובין מתנה, אם בא לידו של אדם דבר חשוב בקנייה, הרי שלא בחינם השיגו אלא שילם בעבורו מחיר הגון ובכוח הכסף הוציא דבר שהיה יכול לרכוש לו. ואילו מתנה — כולה שלו; הוא לא שילם כלום בעבורה, והכל הוא ריווח גמור.
אולם כל־זאת הוא בראייה שטחית, אך אם נחקור בפנימיות הדבר נבוא לידי מסקנה אחרת, שבעבור מתנה ישלם מחיר יותר יקר מאשר בעבור הקנייה, כי אי לאו דעביד ליה נייח לנפשיה לא היה נותן לו מתנה (עי׳ בבא מציעא טז,א), ואם כן חייב היה להיכנע לפניו זמן רב; לעשות רצונו ולגרום לו הרבה טובות עד שהיה מוכן לתת לו מתנה. וגם אחרי שקיבל את המתנה אין הוא משוחרר ממנו, אדרבה, כל ימיו יהיה משועבד ואסיר תודה לו, בעבור המתנה האחת שנתן לו. נמצא איפוא שבעבור המתנה שילם מחיר יותר גדול מאשר בעד דבר שקנה. ועתה, אם יחשוב האדם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, וישקול במשקולת את הנאת התאוה מצד אחד ואת השכר הגדול ששילם בעבורה — יגיעתו, טרחתו ומסירות נפשו עד שלרוב בנפשו ממש יביא לחמו — אז יכיר את האמת המרה ויבוא לידי מסקנה, שטעה בחשבונו ותעה בדרכו, כי בשביל הנאת רגע אחד לא כדאי לשלם בכל חייו או אפילו בחלק מהם. וזה הוא שאמרו חז״ל, ש״אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו”. כי הרבה פעמים אדם מת לפני שבא זמנו, וזאת בגלל חיים בלתי נורמליים שחי, שוקעת שמשו, כמו שאמרו חז״ל (אבות ד, כא) שהקנאה, התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. וכשמת בנסיבות כאלו אז גם חצי תאוותו אינה בידו אם יחשוב מה הוא המחיר ששילם בעדה.
כך ניתן לפרש מה שאמר דוד (תהלים לט, ה): “הודיעני ה׳ קצי ומידת ימי מה היא אדעה מה חדל אני”. ה״קול יעקב” מבאר את הפסוק בדרך משל, שאשת המשרת באה אל בעלה בטענה מדוע היא מוכרחה לקמץ בהוצאותיה בשעה שאשת אדוניו מפזרת על ימין ועל שמאל, ואז ביקש המשרת את חשבונו מן אדוניו כדי להראות לאשתו שאין הוא אלא משרת ולא שותף, ואדרבה, האדון כבר נתן לו שכר מראש. כן אמר דוד ליצר הרוצה להחטיאו: “הודיעני ה׳ קצי… אדעה מה חדל אני”, אם אדע שאין לי לחיות אלא ימים מספר איך אוכל לבלות בהן בהבל וריק? ולפי דעתנו נראה הפשט מבואר יותר, שדוד טען “אדעה מה חדל אני״ — אם אשמע לעצת היצר למלא תאוות לבי, איאלץ לשלם עבורה מחיר יקר מאד, ואם ארוויח מצד זה אפסיד מצד אחר ו״חדל אני” כלומר סוף סוף לא הרווחתי אלא אדרבה הפסדתי הרבה.
נתינה בלב
כל זה הוא בעניין עבירה, אך לא כך הדבר בעשיית מצוה. כבר אמרנו שעיקר המצוה אינו רק עשייתה אלא גם הבנתה וטהרת המחשבה לפני העשייה, בשעת העשייה ואחריה. ולכן ציוונו חז״ל לברך לפני כל מצוה ואחריה, שלא יסיח דעתו מן המצוה לפני עשייתה בשעת עשייתה ואחרי עשייתה.
וזהו העניין הגדול של “נעשה ונשמע” שאמרו ישראל, היינו שהבטיחו לא רק לקיים את המצוה, אלא גם להתקדש ולטהר את עצמם לפני עשותם ולאחד את המחשבה עם הפעולה, אשר על זה מורות לנו התפילין של יד ושל ראש והאיסור להפסיק ביניהם. הכל הולך אחרי המחשבה, ורחמנא ליבא בעי, וטוב מעט בכונה מהרבה שלא בכונה, וכשעושה מצוה באופן כזה אז מחשב לו הקב״ה לא רק את הפעולה היחידה, אלא גם את טרחתו לפני המצוה, שכר פסיעותיו וכל ההכנות שעשה בעבורה. וכל מה שמתייגע בשביל המצוה לעשותה בשלימות ובמסירות נפשו כך גודל שכרו, ולפום צערא אגרא.
תכלית מצוות השקל היא לבנות הבית לה׳ “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה, ח), אך הרי אין הקב״ה זקוק לדירה, כי “השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי־זה בית אשר תבנו לי״ — אמר הנביא (ישעיה סו, א), אלא עיקר המשכן הוא להכשיר את ישראל לעם סגולה וגוי קדוש עד שיכול הקב״ה להשרות שכינתו בתוכם בתנאי שיעשו לי מקדש שכל האווירה תהיה מלאה קדושה. ולתכלית זו צריכים לקדש גם את המחשבה בנתינת השקלים, שידעו ויכירו את מטרת השקלים.
״ונתנו איש כופר נפשו״ דוקא, כלומר — שכל אחד ישתדל לעשות את נתינתו במסירות נפש ממש, בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו. וע״י זה שעשיר לא ירבה ודל לא ימעיט, יבין היטב שלא הכסף הוא העיקר, כי אין הקב״ה צריך לכסף, אלא העיקר הוא אופן הנתינה והמחשבה שיהא זה כופר נפשו, ולזאת הראה הקב״ה למשה מטבע של אש כזה יתנו, כלומר, לא מטבע של כסף אני דורש אלא מטבע של אש, נתינה בהתלהבות, באהבה וביראת ה׳ טהורה הבוערת כאש בלב.
נתינה כזאת מזומנת גם להקדים את פני הרעה של שקלי המן. כי אם גדולה הסרת טבעת יותר ממ״ח נביאים הרי גדולה נתינת שקל אחד בלב ובנפש מישראל מנתינת עשרת אלפים שקלי כסף של המן.
ואולי זאת היא כוונת התורה שלא דרשה מכל אחד אלא חצי שקל ללמדנו, שכל מצוה ומצוה שאנו עושים — מצטרפות אליה המחשבה וההכנה — הקב״ה כופלה ועושה מחצי שקל שקל שלם.
וזה מה שאמרו חז״ל (בבא בתרא י,ב): “במה תרום קרן ישראל? בכי תשא”! כי אכן מצוות השקל יש בה כדי לחנך את ישראל בעשיית המצוה, לקיימה בכל נפשם ובכל מאודם בבת אחת אשר ע״י יעלו מעלה במדריגות האדם ותרומם קרנם למעלה; המטבע של אש תשריש בלבם אש דת ואהבה עזה לה׳ אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה.
במה תרום קרן ישראל (לפרשת שקלים)
חז״ל אמרו (בבא בתרא י,ב): “אמר משה לפני הקב״ה, רבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל? אמר לו ה׳ ב׳כי תשא׳”. וקשה להבין איך ובמה תרום קרן ישראל על ידי “כי תשא”. גם איתא במדרש (מובא ברש״י שמות ל, יג), שמשה לא הבין טיבו של השקל, עד שהראה לו הקב״ה מטבע של אש ואמר לו “זה יתנו”. וגם זה קשה להבין — איזה סוד היה כמוס במטבע שמשה לא הבינו עד שהראה לו הקב״ה מטבע של אש?
אחדות כפולה
ידוע טעם המפרשים על מחצית השקל, והוא כדי להכניס בלב כל איש מישראל את ההכרה שכל אחד ואחד הוא רק חלק וחוליה אחת בשלשלת הגדולה של האומה, ורק אם יתחבר וישתתף עם הכלל ייקרא אדם שלם הממלא את תפקידו האנושי בחיים ועומד על המדריגה הראויה.
המשכן הוא סמל אחדות העם, ולכן ציווה ה׳ שכל אחד יתן עבור בניינו רק מחצית השקל, כולם סכום שווה, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי במשכן אין מקום לעשיר ועני ולמיוחסים שונים — אלא כולם שווים וכולם ביחד מאוחדים ומהווים את עם ישראל.
לפי דעתי יש טעם נוסף לדבר. מטרת המשכן היא לא רק לאחד את עם ישראל בינם לבין עצמם, אלא גם לאחד ולקרב אותם אל ה׳, ועם ה׳, ואחדות ישראל גורמת גם לאחדות ה׳, לה׳ אחד, ואורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד הוא. על ידי קדושת ישראל הנובעת ממקור התורה מתקשר עם ישראל עם השכינתא קדישא, ורק אז יגיע ישראל אל מרום מעלתו.
התורה אומרת שבצלם אלוקים ברא את האדם, שמתחילת בריאתו חשב הקב״ה לברוא את האדם במדריגה גבוהה יותר מן המלאכים ונשמתה שהיא חלקו האלוקי ממעל, תהיה תמיד קשורה במקורה. האדם יראה, יבין וירגיש בתור “שכל נבדל” באספקלריה מאירה את סוד החיים וכל מה שעתיד להיות, כמו אדם הראשון לפני החטא, שראה דור דור ודורשיו והסתכל מסוף העולם ועד סופו. אך לאחר החטא ירד ונפל ממדריגתו והיה לאדם פשוט, בעל הבנה מוגבלת וקצר ראות.
אכן בקבלת התורה זכו ישראל לשוב ולהתעלות לאותה המדריגה של אדם הראשון לפני החטא, והקב״ה אמר להם (שמות יט, ו) “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, וקדושה היא הקשר המקשר את ישראל למקור העליון, כמו שכתוב (ויקרא יט, ב) “קדושים תהיו כי קדוש אני”, ובקדושה אין שום הבדלה והפסקה.
ובזה נבין מה שאומרים בהגדה “אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה — דיינו”, ואיך דיינו? הרי אם אין תורה אין כלום, וכל חשיבותו של הר סיני הלא היא רק בזה שניתנה עליו התורה?
אבל הטעם הוא שעל ידי ההכנה וההכשרה בסיני כבר הגיעו למדריגת נבואה, כדאיתא במשנה (סוטה סוף פרק ט): “ר׳ פנחס בן יאיר אומר, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש”.
נמצא שאם אדם מכשיר עצמו ועולה בידו לעלות בכל המדריגות עד שבא לידי קדושה, אז קרוב הוא אל ה׳ עד שזוכה לרוח הקודש ולנבואה. לפי דעתי סוד הנבואה אינו בזה שהקב״ה מדבר עם האדם, כי בה׳ אין שייך דיבור, אלא כאשר האדם עולה במדריגות הנ״ל, מקדש ומטהר עצמו מן החטא ומזכך את נשמתו, מתחברת נשמתו עם המקור העליון עילת העילות, ונפתחים לו שערי העליון עד שרואה הכל בלי מסך מבדיל.
ועל זה אמר דוד המלך (תהלים פב, ו): “אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון”, כי מתחילה חשב ה׳ לברוא את האדם בתור אדם עליון המתקשר אל השכינה ורואה הכל ויודע הכל, אבל על ידי החטא התקלקל וירד מגדולתו, וחזר ועלה בזמן קבלת התורה, אך על ידי מעשה העגל ירדו ולא עלו עוד.
סוד “נעשה ונשמע”
בזה אנו מבינים גם סוד ״נעשה ונשמע״ — איך אמרו ישראל “נעשה” קודם ל״נשמע”? אלא ע״י קבלת התורה, כלומר ע״י מעמד הר סיני עלו למדריגה כה גבוהה עד שכבר ידעו את התורה לפני שניתנה. להם, כמו שהאבות קיימו את התורה שטרם ניתנה.
ומדוע נתן הקב״ה את התורה אם כבר ידעו הכל? בשביל הדורות הבאים אחריהם.
אמנם חטא גדול חטאו נדב ואביהוא, שהתורה אומרת עליהם (שמות כד, יא) “ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו”. הם קילקלו בזה ששגו ב״ראות”. במקום להתעלות, להזדכך ולקדש את החומר עד להתפשטות הגשמיות ולאפשר אז את הראייה באור העליון, התאמצו להוריד את השכינה למטה ולתת לה במידה מסויימת מובן גשמי וחומרי, מעין אכילה ושתיה. הם לא התכוונו לבטל את צרכי הגשמיות ותאוות החומר, אלא לחבר שניהם יחדיו, וזה בלתי אפשרי.
בטעות זו נפלו גם בני ישראל במעשה העגל, כי באמת לא היו טפשים שיחשבו את העגל לאלוקים, אלא ששיטתם היתה מנוגדת לשיטת משה. משה רצה לעשות מבני האדם בני אלוקים, להעלותם כלפי מעלה ולקרבם לשכינה. והם בעטו בזה וסברו להיפך — לתת לאלוקים מובן אנושי וחומרי, כלומר, הם לא יתעלו אלא השכינה תרד ותקטין את עצמה, ואמרו “כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו” (שמות לב, א). הוא אמנם נזדכך ועלה למרום, אבל אין זו דרך לרבים, אין אנחנו יכולים ללכת בדרך קיצונית כזו, רק עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו, כלומר, האלוהות תתקרב יותר אלינו ולצרכינו.
בתפילתו אמר משה (שם, לא) “אנא חטא העם הזה חטאה גדולה”, כלומר, רק חטא בשוגג, כי לא רצו לעזוב את ה׳ אלא חשבו שאפשר לעשות קשר וחטיבה אחת בין השכינה והחומר האנושי, ושלא יצטרכו לפרוש מתאוותיהם וצרכיהם החומריים. ובזה טעו טעות גדולה, כי מי יעלה בהר ה׳ — חובתם היא תמיד לעלות ולהתעלות מעל החיים הגשמיים הבהמיים.
ונדב ואביהוא שחזרו וחטאו בהקריבם אש זרה לפני ה׳, בחשבם שאפשר לחבר האור העליון עם החומר, ואור הקודש עם אש זרה, קיבלו את עונשם, וביום פקדי ופקדתי.
עתה נבין היטב תשובת ה׳ למשה על שאלתו “במה תרום קרן ישראל”? אחרי שעל ידי מעשה העגל נפלו ממדריגתם הגבוהה עליה עמדו בשעת קבלת התורה. ה׳ השיב לו “כי תשא”, שעל־ידי מחצית השקל, שמטרתה לאחד את ישראל עם השכינה, ועל־ידי בניין המשכן שעליו נאמר (שמות כה, ח) “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, יגיעו שוב למדריגתם. אמנם לא כבתחילה, אך במובן מסויים יתקרבו אל ה׳. גם ה׳ מצדו יבוא לקראתם וירד אליהם, כי אמנם אינם עוד באותה מדריגה גבוהה אליה הגיעו במעמד הר סיני, אבל אין הם כבר במדריגה כה נמוכה כמו במעשה העגל. וה׳ עשה פשרה — הוא יתקרב אליהם כשהם מתקרבים אליו.
לכך התכוונו חז״ל באמרם שהמשכן יכפר על העגל, כלומר לא שיכפר כפרה גמורה, אלא יגרום להתקרבות עם ישראל אל הקב״ה ויתווך ביניהם.
מטבע של אש
לכן הראה הקב״ה למשה מטבע של אש, כי מטבע הוא סמל הערך והמהות של כל מדינה ומדינה, ומתוכו ניכר האופי שלה ורוחה. ומהו המטבע של עם ישראל? על זה אמרו חז״ל (בבא קמא צז,ב) שבמטבע של אברהם היו בצד אחד זקן וזקנה, ובצד השני בחור ובתולה, כלומר, סמל האחדות של ישראל.
ה׳ הראה למשה על־ידי בניין המשכן יגיעו לא רק לאחדות בינם לבין עצמם, אלא גם לאחדות עם ה׳, ועל ידיה יבואו לידי מדריגה, של התפשטות הגשמיות במובן מסויים, עד שאש לא תשלוט בהם, כמו אצל אברהם בכבשן האש, וחנניה מישאל ועזריה, וכן אליהו שעלה השמימה בסוסי אש, כלומר שיהיו מחוסנים נגד מזיקי הטבע.
ועל זה אנו מתפללים ״אור פניך עלינו אדון נשא״ — שנזכה לאותה מדריגה של התקרבות השכינה והתקשרות עמה עד שאורה ישפיע עלינו שנגיע להיות כמו שהיינו בשעת מתן תורה.
הסוד הנצחי (לפרשת זכור)
השאלות:
א. “כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה, שלא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד (משה)” (מגילה יג,ב).
וקשה להבין מסקנת הגמרא, שגם אם נולד באדר הרי סוף סוף מת באדר, והאם אפשר לו לאדם לשמוח בעשרו שהיה לו קודם לכן אם סוף סוף אבד עשרו והונו והורע מזלו?
ב. “אלי אלי למה עזבתני” זוהי בקשת אסתר, שהתחננה לפני הקב״ה “אלי בים ואלי בסיני”, אל תעמוד מרחוק גם עתה ואל תעזבנו (מדרש תהלים כב, טז), והמאמר הזה צריך ביאור מדוע הזכירה בתפילתה רק את הנסים בים ובסיני.
ג. קשה להבין איך זה ציותה התורה לקיים מצוה העומדת בניגוד למצוות אחרות בתורה ולכל חוקי המוסר שלה, כי התורה אסרה נקימה ונטירה, התורה ציותה לנו ״אוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא״ (בבא מציעא לב,ב); הכתוב אומר (משלי כד, יז): “בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך” והיא תצוה לנו מצוות שנאה נקימה ונטירה בעמלק?
ליישוב הקושיות והתמיהות האלו נקדים מאמר מאסתר רבה (ז, יג) בשעה שמרדכי היה עטוף בצער וביגון, בשקו ובתעניתו “ראה שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם וכו׳ שאל לאחד מהם: פסוק לי פסוקיך, אמר לו (משלי ג, כה): ׳אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא׳, פתח השני ואמר וכו׳: ׳עוצו עצה ותופר׳ וגו׳ (ישעיה ח, י); פתח השלישי ואמר (שם מו, ד): ׳ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט׳; כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה”.
הגר״א מבאר את המדרש, כי בשלש תקופות בא עמלק להילחם בישראל, בכל פעם בשיטה אחרת ותמיד היתה כוונתו להשמיד, להרוג ולאבד.
עמלק הראשון בא על ישראל תיכף ליציאתם ממצרים. כרוצח ארב להם, התנפל עליהם לפתע בשעה שהלכו בטח ולא חששו כלל. התגרותו בישראל היתה גם בלי שום סיבה: בני ישראל היו בדרך, במדבר, לא פגעו בארצו ולא לקחו ממנו מאומה. הם לא חששו מהם, כי לא היו מלומדי מלחמה כלל — “ואתה עיף ויגע”. כל כוונתו של עמלק לא היתה אלא להזיק ולהשמיד את ישראל מתחת השמים.
בפעם השנייה היה זה הכנעני מלך ערד כמסופר בפר׳ חוקת (במדבר כא, א): “וישמע הכנעני מלך ערד… וילחם בישראל” ומבאר רש״י שזה היה עמלק שהתלבש ככנעני כדי להוליך שולל את ישראל, שאם יבקשו רחמים יבקשו על הגנה מפני כנעני ולא מפני עמלק. אמנם בני ישראל הבינו את מזימתם והכירו בהם שאינם כנענים ולכן ביקשו “אם נתן תתן את העם הזה בידי” (שם, ב) ולא פירשו איזה עם.
טעותו של שאול
בפעם השלישית מופיע עמלק באישיותו של המן, שהוא מזרעו של עמלק בן בנו של אגג, שנולד בגלל מידת הרחמנות היתירה שגילה שאול כשרצה להראות שרחמנותו עולה על מידת הרחמים של הקב״ה; הקב״ה ציוה לו (שמואל־א טו, ג): “לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו” ואילו שאול ריחם על אגג ועל מיטב הצאן. ומזה אנו רואים, שאפילו המידות הנאות של אדם צריכות להיות בהרמוניה שלימה עם דרכי התורה, וכל מה שאדם עושה — אם מצוה או דבר טוב — צריך תחילה להסתכל בתורה אם מה שהוא עושה מתאים בכללו ובפרטו לרוח התורה. ואם הוא מוצא במעשיו — ח״ו איזה ניגוד או סתירה לתורה או לדרך המוסר, אז מוטב שיקיים “שב ואל תעשה”, ועליו הכתוב אומר (תהלים קיט, קכו): “עת לעשות לה׳”, כלומר כשתרצה לעשות איזה דבר טוב וכוונתך לשם שמים אז חפץ אתה לקיים תחילה “הפרו תורתך”, היינו, לא לעשות את הדבר עפ״י תורת לבך ודעתך הפרטית, כי הטעות שכיחה וקל מאד לעשות מהיתר איסור ומאיסור היתר; אלא עליך להסתכל בתורת ה׳ ולעשות מה שהיא מצווה. ולפעמים ביטולה של מצוה זה הוא קיומה. והנה צדיק גדול היה שאול, שהכתוב מעיד עליו (שמואל־א ט, ב): “משכמו ומעלה גבוה מכל העם”, וחז״ל אמרו ששאול היה צדיק יותר גדול מדוד, שאול חטא ודוד חטא וחטאו של דוד היה קשה מחטאו של שאול. אמנם ההבדל ביניהם הוא, שדוד הכיר בחטאו; הוא ראה שנפל ברשתו של היצר והרי “אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ז, כ): עוונו היה תמיד נגד עיניו “כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד” (תהלים נא, ה), כדי להזכירו, וכשיראה את תוצאת החטא, את להט החרב המתהפכת ואת הסכנה הגדולה הכרוכה בה לחייו, יחדל ולא יחטא עוד.
שאול טעה בחשבונו, הוא חשב, כי מה שעשה מתאים לרוח התורה, וברחמו על אגג עשה נחת רוח ליוצרו, אמנם, הנביא אמר לו להחרים את עמלק, אך הוא יפעל לפנים משורת הדין, וישאיר את אגג בחיים. ובא הנביא והוכיחו על טעותו (שמואל־א טו, כג): “כי חטאת קסם מרי” ושמוע בקול ה׳ טוב מזבח. מוטב היה לו לשאול שהיה מתוודה על עוונו, ובזה היה מציל את נפשו לעתיד, מלהישאר בטעותו ולהוסיף חטא על פשע. אמנם שמואל הרג את אגג אבל בינתים עשה מה שעשה וממנו יצא המן.
ושאול, אחרי שחי בטעותו ולא הכיר באופן ברור בחטאו — נכשל פעם שנייה בחטא קשה כשארב לדוד והרג בגללו את נוב עיר הכהנים עד שיצאה בת קול והכריזה (קהלת ז, יז): “אל תרשע הרבה”!
וראה זה לעומת זה — כשחמל על אגג יצאה בת קול (שם, טז): “אל תהי צדיק הרבה”, ועכשיו קראה הב״ק “אל תרשע הרבה” (עי׳ יומא כב,ב). מכאן אנו רואים באספקלריה מאירה, שיש לנו דרך אחת בלבד והיא דרך התורה, וישנה דעת התורה וחייב האדם להתאמץ ולהשתדל להבין את דעת התורה ולהכין את דרכו בהתאמה לדרך התורה. וברוח זאת עלינו לקבל את דבר ה׳ שציוונו במחיית עמלק.
אך אם אדם רוצה לעשות את ההיפך — להתאים את דרך התורה לדרכו והוא חושב כי מה שהוא עושה ורוצה לעשות — התורה מסכמת על ידו, אז הוא גורם לו ולנפשו רעה גדולה, עושה מעוות אשר לא יוכל לתקון, והולך מקצה אל קצה ומדחי אל דחי, ונופל ברשת אשר באיה לא ישובון. מופת לכך, משמש לנו הצדיק הנפלא שאול, שהתחיל ב״אל תצדק הרבה” וסיים ב״אל תרשע הרבה”, וכל זאת משום שלא הבין היטב את דרך התורה, וטעות אחת גרמה לו בכייה לדורות ובואו של המן לעולם.
את כל זה רמזו התינוקות למרדכי; הראשון אמר לו “אל תירא מפחד פתאום”, ובכך רמז לו על עמלק הראשון, שהתנפל פתאום על ישראל, ואמנם בדרך הטבע לא היה שם מוצא לישראל להינצל, אבל כאשר ירים משה את ידו וישראל הפך לבו לאביהם שבשמים — גבר ישראל.
התינוק השני רמז על התקופה השנייה של עמלק, על עמלק שהתחפש והתלבש ככנעני. עליו אמר התינוק: “עוצו עצה ותופר”.
זכות התשובה
והתינוק השלישי רמז לו לתקופה השלישית, זוהי תקופת המן.
כי זה ידוע מן המדרש שכאשר בא המן להלשין לאחשורוש על ישראל השיב לו המלך שהוא מפחד מפני העם הזה שיש לו אל קנא ונוקם, וראה מפלת פרעה, סנחריב וכו׳. על זה השיב לו המן, כי אל ישראל זקן הוא, הגיע לגבורות ותשש כוחו, וראה מה עשה נבוכדנאצר — ואיה אלוקיהם? (עי׳ אסתר רבה ז, יג) אחשורוש הפתי האמין לכל דבר וקיבל את תשובתו, שאמנם הקב״ה כבר זקן, וע״ז השיב לנו התינוק שאמנם ועד זקנה אני הוא, ושמח מרדכי שמחה גדולה.
גם אם ידע את הפסוקים ומה שהתינוקות אמרו לו לא היה חדש בעיניו, תהה, אחרי שראה את בני דורו, בתמורה שחלה בהם, שהתערבו בגויים ונהנו מסעודתו של אותו רשע, שמחו בשמחתו וחשבו שמשיחם כבר בא ובמדינות פרס ומדי מצאו את ארץ ישראל שלהם, מאין יבא עזרו? כל אותו זמן הלך שחוח, שק ואפר יוצע לרבים וקולו היה כקול במדבר. אך פתאום עלה השחר וראה שביב של תקוה — זה היה כשפגש את התינוקות ושמע מפיהם את הפסוקים האלה. מיד הבין, שמעז יצא מתוק, ומדור מתבולל יקום דור חדש, היודע את מטרתו ורואה את הסכנה הצפויה לישראל מהתערבותו בגויים, ויודע שבהישארותו בצביונו ובטהרתו תלוי קיומו.
זהו גורלו של ישראל, אם הוא מחזיק בנושנות הוא מחזיק בנצחיותו, ואין אומה ולשון יכולים לשלוט בו. אך אם רוח חדשה פועמת בקרבו והוא שואף לדרכים חדשות אשר לא שערום אבותינו — אז הוא כורה בור לעצמו. התינוקות — ילדי בית הספר — הדגישו בפני מרדכי מה שאותו תינוק השיב לר״י בן חנניה (גיטין נח,א), כשרבי יהושע בן חנניה שאל: “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים״? (ישעיה מב, כד); השיב לו תינוק שישב בבית האסורים: “הלוא ה׳ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו” (שם), שהכל תלוי בה׳, הוא גוזר גזירה ומבטלה. אז שמח מרדכי הנדכא והמיואש, כי ראה שאין הוא עומד יחידי במערכה; הדור הצעיר בא לעזרתו בגיבורים ויעמוד בפרץ. אז גם אזר את מתניו ביתר שאת וביתר עוז ושלח לומר לאסתר, שגם היא לא תשכח את מטרתה ואת תפקידה בשעת הסכנה, “כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים”,
הוא כבר היה בטוח בה׳ שריווח והצלה יעמוד להם, אבל כיון שאין סומכין על הנס, יעשה כל מה שבידו וגם היא אל תשב בידים ריקות.
הגיעה השעה לשוב אל ה׳, בצר לך ושבת, הגיעה השעה להרים את הקול ולקרוא אל ה׳ ממעמקים. אסתר הבינה את דבריו הבוטים; היא ידעה אל מה הם קולעים, והרגיעה את רוחו בל יחשוד בה ששכחה ח״ו את עמה ואת מולדתה, אדרבה “גם אני ונערותי אצום כן”, היא התעטפה בתפילה ושפכה את שיחה לפני ה׳ “אלי אלי למה עזבתני”, אלי בים ואלי בסיני, בים בא הקב״ה כגיבור — ״ה׳ איש מלחמה״ ובסיני — כזקן ויושב בישיבה. ובמה היתה גבורתו על הים, באיזו זכות הראה להם הקב״ה את ידו הגדולה ואת ימינו אשר תרעץ אויב? בזכות התשובה! בים היתה לישראל התעוררות גדולה, שלא היתה כמותה. מיום שהיה ישראל לגוי לא שיעבד כ״כ את לבו לשמים כמו באותה השעה הגדולה. וזאת משום שבני ישראל ראו את מצוקתם הגדולה, ראו שהמצרים נלחמים בהם מפנים ומאחור, בסוס וברכב והים הגדול עומד לפניהם, ואין להם שום הצלה בדרך הטבע, אז הכירו שאין להם מוצא, ועליהם לפנות אל ה׳, לשוב אליו בכל לבם, לקרוא אליו ממעמקים ולשים בו את כל מבטחם — וכן עשו.
הכתוב מספר, שכאשר משה עצמו עמד והתפלל השיב לו ה׳: רב לך משה! לא לתפילתך אני מתאווה, יודע אני מכבר את מסירותך אלי, “מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו”. כלומר, יעשו הם צעד חשוב, יפנו וישובו אלי בלב תמים ואז שמוע אשמע לצעקתם.
וכן עשו ישראל עד שהגיעו באותה שעה למדרגה הכי גבוהה בדברי הימים של ישראל, והכתוב מעיד עליהם: “וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳” ע״י התשובה השלימה באו לידי אמונה צרופה ומאמונה צרופה לידי התלהבות עד ששרו את השירה הגדולה “מי כמוך באלים” וכו׳, לתשובה כזאת שאפה אסתר כשראתה כי היהודים שבפרס הגיעו למצוקה נוראה כמו בשעת קריעת ים סוף ומצד הטבע אין צל של תקוה להצלה נגזרה הגזירה אם בטיט או בדם, אחת היא אין להשיב; המן ואחשורוש אינם יודעים רחם, באכזריות נוראה יתנכלו אל אחיה האומללים להכחידם מתחת השמים וא״כ איפוא, אין לנו עצה אלא לעשות צעד קדימה ולשוב אל ה׳ אותה תשובה גדולה שעשו ישראל בשעת קריעת ים סוף; תשובה הבאה מתוך פנימיות הלב וטהרת המחשבה, תשובה העוקרת את כל החטא משרשו ועושה את האדם לבריה חדשה, לקטן שנולד.
אז ציותה אסתר למרדכי: “לך כנוס את כל היהודים” שעת כינוס היא, “כאשר אבדתי אבדתי”, ולמה לנו לאבד שני עולמות, לך, ועורר את העם לתשובה. אזי הבין מרדכי את השעה הגדולה והרצינית, הלך בחוצות בשק ואפר וקרא בקול גדול: שובו שובו ודרשו את ה׳ בהימצאו ומן המיצר קראתי י־ה.
זכות התורה
אך אסתר הבינה, שהתשובה גם אם כוחה גדול מאד הרי העתים משתנים והזמנים מתחלפים, וכשינוח להם ישכחו עד מהרה את כל קבלותיהם והחלטותיהם. כשם שאחרי קריעת ים סוף שכחו את ה׳ “וילן העם על משה” עד שמשה גער בהם (שמות יז, ב): “מה תריבון עמדי מה תנסון את ה׳” לידע אם יש ה׳ בקרבנו. מה אם כן היתרון בתשובה אם אין היא אלא כקקיון דיונה, ש״בין לילה היה ובין לילה אבד”. כך דרכו של אדם לצעוק אל ה׳ מן המיצר וכשירווח לו ישכח את ה׳ שהצילו. וכה התלונן משה בשירת ׳האזינו” (דברים לב, ד): “הצור תמים פעלו הוא עשך ויכוננך” אך אתה “שמנת עבית כשית, ותשכח אל מחוללך” והקדים ואמר: “הלה׳ תגמלו זאת”?
אין איפוא עצה אחרת אלא לעשות דבר המתקיים לעד, וגם אם יתבטל דבר לא תתבטל האהבה. אסתר הבינה, שתפקידה אינו רק לעורר את העם לתשובה אלא גם לקבל את התורה! אותה תורה שקיבלו בסיני בע״כ אולי יקבלו עכשיו ברצון ובלב שלם, והתורה תהיה להם לבסיס נכון וליסוד חזק בחייהם, שלא ילכו בדרכים עקלקלות; היא תאיר להם את הנתיבות ותראה להם את המעשה אשר יעשו, וגדול כוח התורה מכוח התשובה, כי הוא דבר של קיימא ואינו עומד תחת השפעת הרוחות.
ולזה צעקה “אלי בסיני” כלומר, מצדי אשתדל לאתערותא דלתתא, שישראל יקבלו עליהם את התורה בכל לבם ונפשם.
ואתה ה׳ תופיע שנית באור פניך כמו שהופעת בסיני כזקן ויושב בישיבה ותאמר לנו, ״ועד זקנה״ — אם ישראל הביא אותי למדרגת זקן ויושב בישיבה כבשעה הגדולה של קבלת התורה אז אני הוא — אני הוא לשלם פורענות לרשעים.
וכן היה, ישראל “קיימו וקבלו”, קיימו מה שקיבלו כבר ואמרו כולם נעשה ונשמע בלב אחד.
והקב״ה עשה את שלו וליהודים היתה אורה ושמחה.
ואולי משום כך אומרים שבז׳ אדר מת משה ובז׳ אדר נולד, כי דווקא בעת ההיא קיבלו מחדש תורת משה.
זכירת עמלק (לפרשת זכור)
מצוות קריאת פר׳ זכור היא מדאורייתא, התורה ציותה בפר׳ כי תצא “זכור את אשר עשה לך עמלק… תמחה את זכר עמלק” (דברים כה, יז־יט).
וקשה, מדוע נתנה התורה מצוה זו בנוגע לעמלק דוקא ולא בנוגע לעם אחר, כמו מצרים, מואב ומדין? במה גרוע עמלק מפרעה? אדרבה, הרי במצרים עינו את ישראל בעבודת פרך ד׳ מאות שנה ואילו עמלק לא בא אלא להילחם, והיה באפשרותם של ישראל להגן על נפשם?
אולם התורה עצמה נותנת את הטעם “אשר קרך בדרך”, על פי המשל הידוע של המדרש, שהמשיל את מעשהו של עמלק לאמבטיה שמימיה רותחין, שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה “בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אעפ״י שנכוה הוא, הקירה לאחרים” (תנחומא כי תצא ט).
חטא עמלק: ביקש לעקור האמונה
ובאמת קשה, למה הביא הקב״ה על המצרים כ״כ הרבה מכות, האם לא די היה שיביא עליהם מכה אחת, את המכה הקשה ביותר, מכת בכורות, ואז היו שומעים אל משה? אלא בעשיית הרבה אותות ומופתים רצה הקב״ה להשריש בלב ישראל את האמונה בה׳, הכל יכול. אילו לא קרה אלא נס אחד יכלו לומר שאין זה אלא מקרה או מעשה כשפים לכן הביא הקב״ה הרבה אותות ונפלאות. וכך אמר למשה: “והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה” תעשה להם עוד אות שלישי. נמצא שהקב״ה עצמו כביכול היה מסופק אם יספיקו אותות אחדים להביא את בני ישראל לאמונה שלימה.
הנס הגדול מכולם היה כמובן קריעת ים סוף, שבו כתוב: “וייראו העם את ה׳ ויאמינו”, עד קריעת ים סוף היתה האמונה עדיין רופפה והיו פוסחים על שתי הסעיפים; באה קריעת ים סוף והשפיעה על ישראל שיאמינו אמונה שלימה והכריזו “מי כמוך באלים ה׳”, ורק “ה׳ ימלוך לעולם ועד”. כוונת הקב״ה היתה לא רק להשפיע על ישראל שיאמינו בו אלא להשפיע על כל העולם כולו. כמו שאמר הכתוב: “שמעו עמים ירגזוןו תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן”,
ולכן בתפילתנו אנו מסיימים את השירה בפסוקים “כי לה׳ המלוכה ומושל בגויים … והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד”, כי ע״י המאורע הגדול של קריעת ים סוף התקרבו גם הכופרים הגדולים ביותר אל ה׳ והאמונה בא־ל אחד התחילה לפעם בקרבם, ולולא בא עמלק היתה אמונת ה׳ משתרשת בלב ישראל עד עולם, וגם עמי הארץ היו מכירים ומודים בבריאת העולם ע״י ה׳ ובהנהגתו.
והנה בא עמלק והרס את הכל; כוונתו היתה כפולה: א) ללחום בישראל ולהשמידם; ב) להחליש את רוח אמונתם ולהכניס בהם רוח כפירה. הנסיון לפגוע בהם היה צריך להוכיח, כי ישנם עמים שאינם פוחדים מפני ישראל ובכוחם להניף את חרבם נגדם. ואף כי בסופו של דבר נחל מפלה גדולה “ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב”, הרי בינתיים הספיק להוציא את כוונתו אל הפועל והצליח במטרתו השנייה — הרושם הגדול של יציאת מצרים וקריעת ים סוף נתקרר ונשתכח כמעט מלב כולם. ובזה גרם נזק רב וקילקל לדורות, הוא עירער את היסוד של אמונה ודעה, שנבנה ע״י הנסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף ולא כל יום מוכן הקב״ה לעשות נסים כאלה.
ולכן ציותה התורה את מצות הזכירה, שנדע לפחות מה שקילקל הרשע הזה — “אשר קרך”.
כתוב זאת זכרון בספר
ועוד צריכים אנו לדעת את סדר המלחמה: “כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח וגבר עמלק״ (שמות יז, יא), וע״ז שואלים חז״ל (ראש השנה כט,א): “וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים…”. ועמלק הערום כיוון לאותה שעה שבה הניח משה את ידו כמו שאמרו חז״ל על הפסוק (שם, ח): ״וילחם ברפידים״ — “שריפו ידיהם מן התורה” (תנחומא בשלח כה).
וזאת עלינו לדעת לדורות, כי כל עת שאנו מניחים את ידינו מן התורה הקב״ה שולח עלינו עמלקים, נחשים ועקרבים להעניש אותנו ולהזכירנו את חובתנו לשוב אליו. “הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים”.
כן צריך כל אחד לעשות את חשבון נפשו ולדעת, כי כמו שיש עמלק כללי המחטיא את הרבים, כן יש עמלק פרטי, הבא אל כל אחד ואחד; כשהוא מרגיש שהלז הניח את ידו ומסיח מעט דעתו מן התורה והמצוה, אז הוא נאבק עמו בכוח רב, כיון שמצא שעת כושר ומקום רופף וחלש.
ולכן צריכים לזכור ולהבין את מעשי עמלק ולדעת את מטרתו ותכליתו להחטיא את האדם, וחובתנו לחזק את עצמנו בכל מה שאפשר, שלא ימצא בנו שום פתח ושום פרצה.
לפי מה שהזכרנו אפשר להכריע שגם נשים חייבות במצוה זו, שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמא; כל ימי חיינו חייבים אנחנו לזכור ולהתבונן ברשע זה התוקף אותנו וגם מזנב כל הנחשלים, כלומר, שעולה בידו להפיל ברשתו את החלשים ואת קטני האמונה.
אמנם בעל “החינוך” מכריע, שהנשים פטורות, כיון שעיקר מצוות מחיית עמלק היא ע״י מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, ותמה אני עליו, שהרי זהו דוקא במלחמת רשות “אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה” (סוטה מד,ב), וכולם חייבים, וכלום יש לך מצוה גדולה ממחיית עמלק?
ולכן אמרה התורה “כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע”, כלומר אל תפטור עצמך בזה שתקרא בתורה מעשה עמלק, אלא בכל דרכיך תזכור אותו בלבך. כי עמלק אורב לך תמיד ומבקש להחטיאך, וצריך אתה לזהירות יתירה ולשמירה מעולה מהצר הצורר הזה הרובץ לפתחך ורוקם מזימות איך לצוד אותך. כל חייך הנך נתון בסכנה ובמלחמה עם עמלק; שבע יפול וקם, ולכן דע את אשר לפניך והבט בעין פקוחה על כל המעשים שאתה עושה ועל כל המחשבות שאתה חושב פן ואולי יש בהם איזו מחשבת פיגול ומקרה בלתי טהור כלשהו; ואבן הבוחן שלך היא ״כתוב זאת זכרון בספר״ — קח את הספר ועיין בו ואז תראה אם הדרך שאתה הולך בה היא דרך ישרה ונכונה.