אור היהדות - ג' דפורענותא
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
על מה אבדה הארץ
חז״ל אמרו ״חטאו בכפלים — ׳חטא חטאה ירושלים׳ (איכה א, ח), ולקו בכפלים — ׳כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה׳ (ישעיה מ, ב), ומתנחמים בכפלים — ׳נחמו נחמו עמי׳ (ישעיה מ, א)” (מדרש איכה סוף פרשה א ובמקבילות).
צריך להבין את משמעות המושג “כפלים”. אין המשמעות כי חטאו הרבה. ונראה כי הבטוי כפלים מורה על עבירה אחת שיש לה שני צדדים, בהמשך יפורש. כן אמרו חז״ל ״חטאו בראש שנאמר (במדבר יד, ד): ׳נתנה ראש ונשובה מצרימה׳, ולקו בראש — דכתיב (ישעיה א, ה): ׳כל ראש לחולי׳ ומתנחמין בראש, דכתיב (מיכה ב, יג): ׳ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם׳. וצריך להבין כוונת מאמרם.
כן צריך עיון המאמר (גיטין נח,א): “ת״ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים” (ישעיה מב, כד). ענה אותו תינוק ואמר “הלא ה׳ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו”, אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל וכו׳”, במה גדולתו של “התינוק” אשר סיים סיפא דקרא, מדוע התפעל ממנו ר׳ יהושע בן חנניה ואמר “מובטחני בו שמורה הוראה בישראל”.
לבאור מאמרי חכמנו נקדים באור למאמרם (נדרים פא,א): “מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו עד שפירשו הקב״ה בעצמו, דכתיב: ׳ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי וגו׳ ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה׳ (ירמיהו ט, יב), היינו ׳לא שמעו בקולי׳, היינו ׳לא הלכו בה׳, אמר רב יהודה אמר רב, לומר, שאין מברכין בתורה תחילה”. מה הוא אותו “סוד” שרק הקב״ה יודעו המסביר על מה אבדה הארץ.
באור המאמר, כשם שבאדם יש רוח ונשמה, כן בארץ ישראל. הארץ היא הגוף, ישראל והתורה — רוחה ונשמתה.
שאלת “על מה אבדה הארץ” יש להבין כך.
מדוע לא ענש הקב״ה את ישראל בארצם כמקובל ביחס לשאר האומות, יקבלו ענשם אבל יישארו בארצם. ועוד, מה חטאה הארץ כי נחרבה. על שאלות אלה לא השיבו החכמים והנביאים. הקב״ה עצמו פירש.
“על עזבם את תורתי”
בלי תורה אין חיים לארץ ישראל. עם ישראל ותורתו הם הנשמה של ארץ ישראל, סוד חייה וקיומה.
בלי ישראל ותורתו אין ארץ ישראל. הוסיף ר׳ יהודה אמר רב: “שלא בירכו בתורה תחילה”, כלומר, אף אם לומדים תורה אבל לא מברכים ברכת התורה, נחרבת הארץ. בברכת התורה אומרים “אשר בחר בנו מכל העמים”. צריכים אנחנו להכיר כי שונים אנחנו מכל האומות, ללא הכרה זו שאנו “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, ללא הכרה שאנו עם סגולה, עם נצחי, ותורתנו תורה נצחית, תורה אלוהית אין לנו קיום ואין ארץ ישראל…
אף אם עם ישראל לומד תורה, אבל לא מכיר את יחודה ונצחיותה, ומעמידה בשורה אחת עם תורות העמים וספרותם, הרי אובד ערכה וקדושתה. אם אין דבקות בתורת ה׳, תורה יחודית אין קיום בארץ ישראל.
עם ישראל אפשר לו לחיות על אדמתו ובארצו רק ע״פ תכנית חיים מיוחדת, היינו על פי דרך התורה. רק התורה תנהל את העם הישראלי בשלום ובמישור על דרכו, ותאיר לו את השבילין והנתיבות.
אם עם ישראל יעזוב את תורתו ויחיה בלי תכנית חייו היחודית ובלי מורה דרכו, הוא מביא על עצמו צרה. אדם מישראל אף אם הוא חוטא יש לו תרופה. ע״י לימוד התורה יכיר עוותתו, יתקן מעשיו וישוב להקב״ה. אך אם אינו מכיר בחטאו, מפני שעזב את התורה הרי הוא בבחינת שוטה שאינו מרגיש שאבד את דרכו והולך בדרכים עקלקלות ואובד ברשעתו.
זו כונת הפסוק “על עזבם את תורתי” על ידי עזיבת התורה אבדו את ההרגשה הבריאה ואת ההכרה הנכונה. על כן ירדו מדחי אל דחי, משגגה לזדון עד שבאו לידי עבירות חמורות.
על זה קונן הנביא, ושאל (ישעיה א, ה): “על מה תוכו עוד תוסיפו סרה”? איך השתרשו בחטאם, כל הצרות שבאו עליהם לא עשו שום רושם, לא פקחו את עיניהם לשוב אל ה׳. מדוע לא נתקיים בהם הפסוק “בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה׳ אלוקיך ושמעת בקולו” (דברים ד, ל).
התשובה — “כל ראש לחלי”, כלומר, מחלתם היא מחלת הראש, הם עזבו את השקפת עולמה של תורה ממילא דברי הנביאים לא חדרו ולא מצאו הד בליבם.
“ויקונן ירמיהו על יאשיהו”
יאשיהו היה מלך צדיק כנאמר “ויעש הישר בעיני ה׳ וילך בכל דרך דוד אביו ולא סר ימין ושמאל” (מלכים־ב כב, ב), “וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה׳ בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו” (מלכים־ב כג, כה) צדקתו לא עמדה לו, הוא נהרג ע״י פרעה נכה. מדוע לא עמדה לו צדקתו? ההסבר לכך כי המחלה כבר פשטה באומה כולה, עד שגם מלך כשר כיאשיהו לא יכל לרפא את שבר עמו, הוא נפל חלל על חטאות עמו. התורה נשכחה, עם ישראל עזב את התורה ולא הבינה כלל.
זו כונת דברי חז״ל “חטאו בכפלים”, החטא היה כפול. מי שחטא ויודע שחטא, יש תקוה, שאחר שהתאוה תעזבהו יתנחם ויתחרט על מעשיו ויעשה תשובה. אך מי שלא למד ולא שנה ואינו יודע כלל שחטא, הרי עוד יוסיף לחטוא, הפי׳ “כפלים” שחטא ולא הכיר בחטאו.
לקו בכפלים. הסבר דבריהם על פי מאמרם (כתובות סו,ב): “בכה ריב”ז, בשעה שאין אתם עושים רצונו של מקום הוא מוסר אתכם ביד אומה שפלה”. ובזה לקו בכפליים המכות היו קשות מאד, והן ניתנו על ידי אומה שפלה, בזה נוסף הצער הפנימי של הבושה. כי הבזויים והשפלים היכונו ופצעונו וגם ביזו אותנו והשפילו כבודנו עד עפר.
אומרים אנחנו בתפילתנו, “הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגוים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה”. בכדי להשקיט את רוחם ולהשקיט מחאות העמים הנאורים הצהירו שונאי ישראל שעם ישראל אינו עם נאור ותרבותי כי אם עם בזוי ושפל, העומד בדיוטה התחתונה ובשפל המדרגה, ואינו כדאי להחיותו. תחילה “היינו לעג וקלס בגוים”. ועל ידי כך נתאפשר לעמים השונים “להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה”, וזאת היתה שאלת רבי יהושע בן חנניה להנער החכם: “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים”, מדוע לקינו בכפלים, לא די שנתן אותנו למשיסה ולמרמס בגוים, עוד הוריד כבודנו שאמרו עלינו כי הננו בוזזים ושודדים, הננו עם שקיומו סכנה לעולם.
ועל זה השיב לו התינוק החכם לקינו בכפליים כי חטאנו בכפלים, “הלא זו ה׳ חטאנו לו”. ונוסף על כך “ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו”, ולא נוכל להכיר החטא כדי לשוב אל ה׳.
על פי דברינו נבין גם את דברי המדרש דלעיל “חטאו בראש” וכו׳. משמעות המושג ״ראש״ — ע״ד מה שאמרו חז״ל (סנהדרין קז,א): “ביקש דוד לעבוד ע״ז שנאמר (שמואל־ב טו, לב): ׳ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים׳ ואין ראש אלא ע״ז, שנאמר (דניאלב, לב): ׳הוא צלמה רישיה די דהב טב׳”.
בני ישראל רצו לעזוב את משה ולשוב אל מצרים, לחיי ארץ מצרים, חיים חפשיים בלי תורה ובלי מצוות.
החטא הוא ברצון לאמץ דרך חיים והשקפת עולם של ע״ז לא של תורה ומצוות.
על כן לקו בראש שהיו הצרים, העמים השפלים והנבזים, לראש. המה הפכו להיות העמים הנבחרים ואנחנו הבזויים והשפלים.
ולכן יתנחמו בכפלים. היינו בשעה שנתקן המעוות, נלך בדרך התורה כדי לראות ולהכיר את חטאינו, ונשוב אל ה׳ בלב שלם, ואז יקויים בנו “אנכי אנכי הוא מנחמכם” “נחמו נחמו עמי”. אז נשוב אל ראש הפסגה, נשוב אל מעלתנו ואל ערכנו, נשוב אל תפקידנו “ולתתך עליון על כל גויי הארץ” (דברים כו, יט).
ויקויים בנו “ויתנחמו בראש” ומלכם יעבור לפניהם וה׳ בראשם, אמן!
מי נתן למשיסה יעקב
“ת״ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר ׳מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים׳ (ישעיהו מב, כד), ענה אותו תינוק ואמר, ׳הלא ה׳ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך׳ (שם). אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל” (גיטין נח,א).
ויש להבין מה ראה ר׳ יהושע בן חנניה בדברי התינוק אשר הבטיח שיורה הוראה בישראל.
אמרו חז״ל (תענית ל,ב): “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”. יש לדייק נקיטת לשון הווה “זוכה ורואה” ולא לשון עתיד יזכה לראות בשמחתה.
להבנת הענין נקדים ונסביר דברי חז״ל.
“׳ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה׳ (ירמיהו יג, יז). אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב, מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו. מאי מפני גוה, אמר רב שמואל בר יצחק, מפני גאוותן של ישראל שניטל מהם וניתנה לעובדי כוכבים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים” (חגיגה ה,ב).
ישנם שני מיני בכי. א) בכי מחמת כאב, צרה או מחסור. ב) בכי שהוא בכיית נשמה, לא בכייה גופנית, כמו “בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת” (עבודה זרה י,ב), וכן “בכה ריב״ז” (כתובות סו,ב). לפי הבחנה זו נבאר “כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב״ה סופרן ומניחן בבית גנזיו” (שבת קה,ב), הקב״ה מבחין בין שני סוגי דמעות: דמעות על האדם ודמעות על נשמת האדם. כמו״כ יבואר, הקב״ה בוכה במסתרים, כי הקב״ה בוכה בכי נשמתי־פנימי על גאוותן של ישראל, על עם סגולה עליו נאמר “וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״ (דברים כח, י). בכייה זו היא ״במסתרים״ — בכיה פנימית, ופי׳ לשון רבים “במסתרים” כי יש מסתור בתוך מסתור, יש בכייה יותר פנימית על גאוותה של מלכות שמים, על ירידת מלכות שמים. לפי דברים אלה הפירוש “כל המתאבל על ירושלים” דייקא “על ירושלים”, על קדושת ירושלים מקום השכינה, על הסתלקות השכינה, על ירידת מלכות שמים.
אם אדם מבין את משמעותו של החורבן הרוחני ומתאבל על כך הרי הוא מבין את סיבת החורבן, חטאו של עם ישראל, הוא זוכה ורואה מיד בשמחתה, כי הוא מבין מה התרופה ומה יביא לגאולה — השיבה אל ה׳.
רבי יהושע בן חנניה שאל את התינוק: “מי נתן למשיסה יעקב”, החורבן החיצוני הגופני, בחינת יעקב, “וישראל לבוזזים”, החורבן הפנימי, בחינת ישראל, “גאוותן של ישראל”. השיב והוסיף התינוק “הלא ה׳ זו”, גאוותה של מלכות שמים ירדה פלאים, והסיבה לכך “חטאנו לו” חטאי ישראל גרמו לירידת מלכות שמים. אמר ר״י בן חנניה: “מובטחני בו שיורה הוראה בישראל”, כלומר שיהיה מורה דרך, מנהיג בישראל, כי הוא יודע ומבין את הסיבה האמיתית של החורבן, ועל כן הוא ראוי להיות מורה דרך.
הצפינו עצמכם
במדרש (דברים רבה א, יז): “מהו ׳פנו לכם צפונה׳? אמר ר׳ חייא: אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם עד שיעבור עולמו, הוי פנו לכם צפונה. א״ר יהודה בר שלום, אמרו לו ישראל, רבש״ע, אביו מברכו ׳על חרבך תחיה׳ (בראשית כז, מ), ואתה משביר (=מסכים) עמו ואומר לנו הצפינו עצמכם מפניו, ולהיכן נברח, אמר להן, אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה. ואין ׳צפונה׳ אלא תורה שנאמר (משלי ב, ז): ׳יצפון לישרים תושיה׳. ד״א מהו צפונה, א״ר יצחק אמר הקב״ה, המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבא ויקיים ׳מה רב טובך אשר צפנת ליראיך׳ (תהלים לא, כ)”.
ונראה הסבר דברי המדרש על פי מדרש איכה (איכה רבה פרשה ג, י): ” ׳ישב בדד וידום׳ (איכה ג, כח), — קרא הקב״ה למלאכי השרת ואמר להם מלך בשר ודם אבל, מהו עושה, אמרו לו לובש שחורים ומכסה ראשו בשק, אמר, אף אני עושה כן, הה״ד (ישעיה נ, ג): ׳אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם׳, ועוד שאל מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו, מכבה את הפנס. אמר להן: אף אני אעשה כן, שנאמר (יואל ד, טו): ׳שמש וירח קדרו כוכבים אספו נגהם׳, ועוד שאל: מלך ב״ו אבל מה הוא עושה, אמרו לו: מהלך יחף, אמר להם, אף אני אעשה כן, הדא הוא דכתיב (נחום א, ג): ׳בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו׳, ועוד שאל להם מלך ב״ו אבל מהו עושה אמרו לו יושב דומם, אמר להם אף אני אעשה כן, שנאמר (איכה ג, כח): ׳ישב בדד וידום”׳.
נראה לי כי זו כוונת המדרש.
הקב״ה קורא אל עם ישראל על ידי נביאיו “עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם” שובו, רחצו, הזכו, הסירו רוע מעלליכם. אך קריאתו לא נשמעה, לא נתקבלה. כל דברי נביאינו לא עשו עלינו שום רושם. הקב״ה נאלץ לאחוז באמצעים קשים יותר. אך הוא עושה זאת בהדרגה, מצרה לצרה ומדחי אל דחי.
זו כונת המדרש בדרך משל תחילה לבש שחורים והלביש השמים קדרות. בזה עשה לנו הקב״ה סימן על הצרות הבאות, כלומר, הצרות כבר התחילו לאט לאט, כבר החלו להרגיש את הירידה עוד לפני חורבן הבית. עם ישראל איבד את תוקפו ואת יופיו, הלך מדחי אל דחי, ירד ירידה אחרי ירידה. בכל זאת לא נפקחו עיניו ולא הרגיש את מצבו.
הקב״ה נאלץ לתת סימן שני יותר חזק וכמו מלך המכבה את הפנסים כך נאלץ הקב״ה לכבות נרו של ישראל ולהחריב את הבית שעליו כתוב (ישעיה ב, ב): “ונהרו אליו כל הגוים”. ובזה קיוה לפעול על עם ישראל ולהביאם לידי תשובה. אמנם תשובה מתוך אונס וכפייה, אך הקב״ה מקבל גם תשובה זו “כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה”.
אבל גם הפעם ישראל לא מצאו דרכם אל הקב״ה, ואז לא נשארה לו ברירה אלא להוציא חרבו מנרתיקה ולהחריב גם את ארצם. המשל הוא: מלך שהולך יחף, כלומר, הגלה את עם ישראל מאדמתו ופזרו בכל ארבע פינות העולם מבלי לדעת אנה.
בגלות החלו בני ישראל לבכות “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון” (תהלים קלז, א). משגורשו מעל אדמתם נפקחו עיניהם וראו את מצבם. ומובא במדרש, (ראה פסיקתא דרב כהנא, פסקא יג), שירמיהו בצאתו מירושלים וראה את החורבן אמר: “פיתיתני ה׳ ואפת” (כ, ז).
הלך ירמיהו לבקש ישראל וראה שביל של דם הלך לידו וראה כת של זקנים שלולים בשלשלאות של ברזל נתן צוארו בתוכם. אח״כ חשב בליבו מי ינחם אלה שנשארו בירושלים? אשוב אליהם. כיון שישראל ראו שהנביא פירש מהם געו בבכיה ואמרו: אבינו ירמיהו על מי אתה מניחנו? אמר להם ירמיהו: מעיד אני שמים וארץ אילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון — לא גליתם.
אבל גם הפעם הזאת לא נמצאו הדמעות אמיתיות. “אמרו ישראל לירמיהו נעשה תנאי בינינו עד שאתה נתון ברווחה הוי בוכה ביום ואנחנו בוכים בלילה, וכן עשו ירמיהו היה בוכה ביום… וישראל בוכים בלילה” (ילקוט שמעוני איכה רמז תתרכא).
בכי בלילה הוא בכי מתוך הצרות הדומות לחשכת הלילה. אבל בכיה של יום היא בכיה אחרת היא בכיה פנימית בכיה של תשובה, בכיה של צער הנשמה. הנביא אומר (ירמיה ח, כג): “מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה”. מבקש אני בכיה של הראש ׳מי יתן ראשי מים׳, דמעות הבאות מתוך המחשבה, דמעות של “בצר לך ..ושבת עד ה׳ אלקיך” (דברים ד, ל), דמעות של הכרה פנימית על קלקול הדרך ועל עיוות הדין. דמעות אלה חסרו לישראל גם אחרי שגלה מארצו.
עם ישראל בכה רק בלילה בכיה של לילה — מתוך הצרות “בכה תבכה בלילה”. ראה הקב״ה שאין עוד תקוה גם שריפת הבית וגם הגלות לא הועילו להביא את ישראל אל הדרך הנכונה ולעוררם לתשובה.
לכן המשיל עצמו למלך שיושב בדד וידום. כאדם אשר אינו מוצא ביטוי לצרתו ומרגוע לצערו, כי ליבו מתאבן והוא ישב כאבן דומם.
אמר הקב״ה, אחרי שאבדה התקווה שישראל ייטיבו את דרכם, וכל הקולות והאזהרות לא פעלו את פעלם הנחרץ, אשב בדד ודומם, כי אין מכאוב כמכאובי ואין צער כצערי.
ועתה נשוב אל הסבר דברי המדרש לעיל “רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה”. בכל הזמנים ניסה עם ישראל להיטיב את מצבו בגלות באמצעים שונים, בעיקר על ידי הנסיון להשוות את מעשיו למעשי העמים, לשנות תכונתו ואופי חייו הישראלי. הוא בקש להתאים את חייו אל אופני חיי המדינות בהם ישב. בכל הזמנים היו שחשבו שיש להפסיק את המסך המבדיל בין ישראל לבין הגויים. על ידי כך לבטל את טענת המן הרשע “ישנו עם אחד… ודתיהם שונות מכל עם” (אסתר ג, ח). וכה הלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר “ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם” (תהלים קו, לה), חיקו את מנהגיהם וסדרי חייהם עד שכמעט שלא נשאר בהם שום סימן של יהדות.
אבל מחשבה זו היתה טעות בכל הדורות. המשחית לא הבחין בין יהודי שלם לבין חצי או משהו יהודי ושפך חמתו על הכל. אדרבה, היהודים המתבוללים היו הראשונים שנפגעו. על כן הכתוב מזהיר: “רב לכם סוב את ההר הזה”. החשבון לסוב ההר ולהשתלב בו הוא טעות. “פנו לכם צפונה”, הצפינו עצמכם, שובו לאוהליכם ולד׳ אמותיכם, אל תרעו בשדות זרים.
בא רב יהודה ב״ר שלום ומוסיף, כי בזה שיסגרו עצמם בחומות הגיטו עדיין לא יפתרו את הבעיה הישראלית העולמית.
העצה היחידה לפתור בעיית ישראל היא “ברחו לתורה” (עי׳ דברים רבה א, יט), ״אני חומה — זו תורה” וכו׳, היא תוליככם בטח, היא תראה לכם את הדרך כעמוד ענן יומם וכעמוד אש לילה, שום יד לא תיגע בכם לרעה.
ר׳ יצחק לא נחה דעתו ומוסיף “אמר הקב״ה המתינו עד עכשיו מלך משיח לבוא ויקיים ׳מה רב טובך אשר צפנת ליראיך”׳ בכוחו להיות מגן וחוסן לישראל בעת צרתם, הפתרון הוא לעתיד לבוא. כאשר תגיע ההכרה הפנימית, הדביקות השלימה באלקים.
והנה ירמיהו, אותו ירמיהו שקונן קינה על גורלם המר של ישראל, נתן לנו עצה איך לתקן, להיטיב מעשינו ולהתקרב אל ה׳. הוא אמר (לא, כ): “הציבי לך ציונים… דרך הלכתי”, ׳הלכתי׳ כתיב ׳הלכת׳ קרי. וזה הוא העיקר הגדול. זה מה שמבדיל בין חורבן לבנין, בין ירושלים לגלות, בין הרע לטוב, בין המוות לחיים.
דרך הלכתי הדרך שהלכו בה ישראל לפני החורבן והדרך שאנחנו ממשיכים ללכת בה היא דרך עקלתון. ניטיב נא דרכנו ונלך בדרך אשר “הלכתי” אשר הלכו בה אבותינו הראשונים, הנביאים והזקנים ואז ניוושע.
למה לנו לקונן כל הקינות? די לנו בפסוק אחד, הפסוק האחרון של הקינות: “השיבנו” רק מעט תשובה, מעט הכרה, מעט הבנה, מעט פקיחת עינים ומייד נראה שתעינו מדרכנו וגם בכינו בכיה של חינם, בכיה שאין בה תועלת, בכיה של לילה, בכיה על הצרות ועל התלאות, אבל לא על הרעות שעשינו. נבכה נא בכיה אחת אמיתית בלבד, בכיה של יום, בכיה ממעמקים, בכיה מתוך הבנה פנימית, ואז יקויים בנו “יענך ה׳ ביום צרה” (תהלים כ, ב), וירחם ה׳ על עמו ועל שארית ישראל וישלח לנו את משיח צדקנו.