אור היהדות - ירושלים בבנינה

ומה מאושר דורנו אנו, שאחרי כל הצרות והתלאות שעברו על ראשו והוא שתה מכוס התרעלה הרבה יותר מכל הדורות שלפניו. דמו היה נשפך כמים והיה מופקר לחיה שבאדם. מבוקר ועד ערב ומערב ועד בוקר ראה לנגד עיניו את מלאך המות המלא עינים וחרבו חרב פפיות שלופה בידו, שסוף סוף באה מהפכה לטובה ודורנו זכה לנתק את שלשלאות הברזל מתוך ידיו וגם לגשם תקות אלפי שנים להוציא את הארץ מידי זרים ולהתישב בתוכה. ודבר שהנביא בעצמו התפלא עליו ואמר “מי שמע כזאת מי ראה כאלה היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת כי חלה גם ילדה ציון את בניה” (ישעיה סו, ח). נעשה לעובדה ממשית. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שזכינו לכך! ברם החיים הכלכליים עדיין קשים ומרים המה וחבלי לידה — בתור סימנים לפעמי משיח — עדיין לא נסתיימו, אולם בכל חוצות ארץ ישראל נשמע הביטוי “אין דבר”, החלוצים הראשונים שכבר זכו לעלות ולהתישב בה מי בעיר ומי במושבה, מי בבית ומי בצריפים במעברות, מי בשיכונים ומי בקיבוצים, כולם מרגישים עצמם מאושרים ואומרים שטובים “חיי הצנע” בארץ ישראל בחוסר כל מכל התענוגים ומעדני בכל־מכל־כל בחו״ל.

ובמה אפשר לתאר חרות הגוף והנפש של ארץ ישראל, אשר שמה אפשר ללכת בלי מורא ופחד בטוח ובקומה זקופה? זכיתי לפני שנתיים לבקר את הארץ לארכה ולרחבה ולבא בקשר עם כל שדרות הצבור. מן העובדים בכבישים ובבנין עד השרים הגבוהים, ולמרות שעדיין מצב המדינה אינו בטוח ועדיין ידם אחת בבנין ואחת בשלח ואין לך יום שלא יפול אחד קרבן ע״י המוקש של המסתננים או ע״י חרבם של ה״לגיון”. ובכ״ז פני כולם צוהלים ושמחים ובטוחים בחסדי ה׳ ובגבורת גבוריהם שיעמדו נגד אויבינו האורבים עלינו מכל צד. וינצחו המעטים את הרבים.

מאד מאד נתרשמתי מכל מה שראו עיני וזכיתי להגיד תהלת ה׳ בציון ולברך את שם קדשו בירושלים.

לא רק אוירא דארץ ישראל היא שונה מאוירא של שאר ארצות, אלא גם האנשים שבאו שמה השתנו לאחרים והתחלפו לבני ציון היקרים ולבנות ציון היקרות.

המה נראו בעינינו כבני ענק, הולכים קוממיות. עיניהם וראשיהם למעלה. ואנחנו אולי בעיניהם כננסים וחגבים כמו מי שעומד על הר גבוה ומביט מראש ההר על הארץ וכל מה שהוא רואה נדמה בעיניו כנקודות קטנות. אלה המה המעפילים ואנחנו מוגי לב החלשים המחזיקים עדיין בקרני הגלות.

התרשמתי מאדיבותם, ממידת טובם והכנסת אורחים שלהם בעין יפה מאד, מקבלים כל אורח בסבר פנים יפות וכל מה שיש להם באוצרם “לעת מצוא” נותנים לאורח, ובחדרם הקטן והצר מצמצמים עוד קרן זוית גם עבור האורח. והנס של עומדים צפופים ומשתחוים רווחים הולך ונשנה נגד עינינו בכל יום.

וכשהם מלוים את האורח אינם מלוים אותו בצאתך לשלום אלא ב״להתראות”. כי עינם רעה בגלות ובאותם העמים אשר עינו אותם עד דכדוכי נפש. ואבותיהם הרוו את אדמת בדמם ובדמעותיהם… לא, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם.

כשירדתי מן האניה “לה־גרדיה” ורגלי דרכו על אדמת קודש בחיפה ברכתי “שהחינו”. ראיתי לפני עולם חדש ושמים חדשים מאירים כספירים כאילו הקב״ה הוציא שמה את החמה מנרתיקה. ומרגישים איך שהשמש צדקה ומרפא בכנפיה. וכאשר נשאתי עיני להר הכרמל עלו לפני זכרונות עתיקות עת שעלה אליהו עליו וקרא בקול גדול “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה׳ הוא האלוקים לכו אחריו!” (מל״א יח, כא), ובעלות המנחה התפלל “ענני ה׳ ענני” (שם, לו), ואחריו כל העם אחרי שראו ירידת האש מן השמים קראו בהתלהבות “ה׳ הוא האלוקים” (שם, לט). ואמרתי אשריך הר הכרמל שעליך נתקדש שם שמים כמו בהר המוריה ובסיני ומקוים אנחנו על היום הגדול והנורא של “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא” (מלאכי ג, כג), ובהר הכרמל יתקע בשופר גדול ויבשר לנו את הגאולה.

כשהגעתי לתל אביב וראיתי עיר תל תלפיות עם ששים רבוא אוכלוסיה אשר פניהם מפיקים שביעת רצון אורה ושמחה, ואשר בתוכה כ־300 בתי כנסיות ברכתי שוב שהחינו ואמרתי תחזקנה ידיכם חלוצי ה׳ בנים בונים ויהי נועם ה׳ עליכם ותשרה ברכה במעשי ידיכם.

אולם על ראש הפסגה של ארץ ישראל הגעתי כשעליתי לירושלים עיר הקודש, ירושלים הרים סביב לה. זהר יפיה והדרה החיצוני. עוד מעט והנני מתקרב לעיר ולפני עיני תמונות נהדרות ומקסימות, עוד מעט וגעגועים של כל ימי חיי ימצאו את הגשמתם. אמנם יש לנו בארץ שוייץ הרים יותר גבוהים מהרי ירושלים, המתגאים בגדולתם שאין דומה להם, אולם הרי ירושלים יש להם דבר מה שאין לשום הרים שבעולם. הרי ירושלים נתקדשו קדושת עולמים ומי שיש לו בלבו רגש קודש הוא מרגיש מיד כשראה את הרי ירושלים שהשכינה עדיין לא נסתלקה מהם ובחדוה וחמלה מביטים אלינו כאם רחמניה החובקת את בניה. ומתוך לבי התפרץ קול קורא של הנביא “עורי, עורי, לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים…, לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא” (ישעיה נב, א), “שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש… והתענגתם מזיו כבודה” (שם סו, י).

וכשנכנסתי אל תוך חומת העיר ורגלי צעדו על אדמת קודש אדמת ירושלים שוב ברכתי ברגש קודש ברכת “שהחיינו” וברכת “חכם הרזים” כמו שאמר ר׳ חנינא לרב פפא ולרב הונא דחשבינהו כששים ריבוא (ברכות נח,ב). והרגשתי באותה שעה התרוממות הנפש ועלית נשמה. יען קדושת ירושלים עולה על קדושת הארץ פי כמה, ואחרי החליפות והתמורות שעברו עליה והגיעה מממשלה לממשלה ומיד אחת ליד אחרת בכ״ז נשארה ביפיה, בהדרה, בצביונה ובקדושתה שקדשה לשעתה ולעתיד לבוא.

ויפה עשה רבי עקיבא שאפילו בשעה שראה ירושלים בחורבנה ושועלים הלכו על הר הבית לא נפל רוחו של אותו הגיבור אמיץ הלב שתמך במלחמת בר כוכבא נגד הרומאים ולא אבדה תקוותו אפילו אחר הכישלון של מרידת בר כוכבא ונפילתו של הגיבור. הוא שאף אל תוכו קדושת ירושלים אפילו בחורבנה והיא עודדה את רוחו וחזקה את תקותו ואת אמונתו, שאם נתקיימה נבואתו של אוריה “בגללכם ציון שדה תחרש” (מיכה ג, יב) בטח תתקיים גם נבואתו של זכריהו (ח, ד): “עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים” (מכות כד,ב). ברם רבי עקיבא כשהוא לעצמו לא היה מפקפק ח״ו מעולם בנבואתו של זכריה והיה בטוח שהקב״ה יקיים את הבטחתו, אבל היה מסופק בכוחו של העם אם הוא יכול לעמוד באלו כשתבאנה עליו כל כך הרבה צרות עד שבכחות אנוש אי אפשר לסבלן ולא יתיאש ח״ו מן הגאולה, אבל אחרי שראה שכבר עברו עליהם כל הני הרפתקאות והמים הגיעו עד הראש ובכל זאת תקות אמונתם לא עוממה בקרבם ונשארו תמימים וחזקים באמונתם, אז אמר לחבריו החכמים, מעתה אין לנו לפחד עוד, אחרי שימי הזעם כבר הגיעו לשיאם ואנחנו מתקרבים לתקופת הגאולה. וע״ז השיבו לו החכמים עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.

ומי יגלה עפר מעיניך רבי עקיבא ותראה איך צדקו דבריך ונבואת זכריה התחילה להתקיים, וכבר רואים בחוצות ירושלים זקנים וזקנות.

ירושלים היא עיר התורה, בכל מקום שאתה פונה הנך מרגיש שעל מפתן חיינו עומדות רגליך והמקום שאתה עומד עליו אדמת קודש הוא. כל בית הוא בית תפילת, וכל שכונת היא מבצר התורה, קול ענות גבורה וקול תורה בוקע ועולה וממלא את חלל ירושלים, ועל זה אמרו חז״ל על הפסוק (תהלים פז,ב): “אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב״ — אוהב ה׳ שערים המצוינים בהלכה מכל משכנות יעקב (ברכות ח,א).

“דודי ירד לגנו לערוגת הבושם” (שיה״ש ו, ב), ו״מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיה נז, א). הקב״ה ראה את ימי הרעה שיבואו על ישראל ועקר את הנטיעות היפות ואת הפרחים היפים והנחמדים ממקומם בארצות הגולה ושתלם בגינה הנחמדה של ירושלים. הישיבות המפורסמות בפולין, ליטא והונגריה מצאו מפלט בירושלים והתורה מחזרת לאכסניא שלה, וכל אלה הרעבים וצמאים לא ללחם ולא למים כי אם לשמוע את דבר ה׳ וישוטטו לבקש דבר ה׳ ימצאוהו בירושלים, ככתוב (שם ב, ג): ודבר ה׳ מירושלים. התורה לוותה אותנו על דרכנו בגולה במשך אלפי שנים והיא שמשה לנו לעמוד אש להאיר לנו את הדרך בחשכת הלילה ועכשיו זכינו לעלות עמה ברינה ולהשיב את ארון ה׳ אל מקום קדשו. נודה ונשיר לה׳ את השיר “נגיל ונשיש בזאת התורה, כי היא לנו עוז ואורה” ונתפלל לה׳, מי יתן מציון ישועות ישראל (תהלים נג, ז).

כשראיתי את פניו המזהירים של הגה״צ ר״ו סולובייצ׳יק מבריסק היושב כל היום עטוף בטליתו ותפילין על ראשו ולומד בקדושה ובטהרה, או את פניו הקדושים של הגאון בעל חזון איש השוכן כבוד בבני ברק ועיניו נוצצות ככוכבי השמים והרגשתי כאילו השכינה למעלה מראשותיו, ובחדרו הקטן המלא ספרים מהרצפה ועד התקרה דולק רק נר קטן ובכל זאת כל הבית מלא אור. או כשראיתי את הגאונים האמיתיים וידנפלד ובנגיס, ר׳ איסר זלמן מלצר, ר׳ יהודה פינקעאל ורבי אייזיק שר זצ״ל שלא פסקו פיהם מגירסה, או את הגאון הרב הראשי הרצוג היושב על מדין בבית דינו הגדול ועיניו משוטטות על כל עניני הארץ לנהלם עפ״י דעת תורה ואת העילויים הגדולים בישיבת חברון המנצחים זה את זה בהלכה או כשראיתי את הגאון המקובל חרל״פ זצ״ל שפניו כפני מלאך אמרתי אשרי דורנו שזכה לבני עליה כמותם, אישים ענקיים, גדולי רוח ארזי הלבנון, אדירי התורה ועמודים שכל בית ישראל נשענים עליהם. וכשראיתי את פרנסתם הזעומה וחיי הצער של בני הישיבות נזכרתי מאמר חז״ל, שכל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני וחנינה בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. ומאמר חז״ל בסנהדרין (כ,א): “׳שקר החן׳ (משלי לא, ל) — זה דורו של משה; ׳והבל היופי׳ — זה דורו של חזקיה; ׳אשה יראת ה׳ היא תתהלל׳ — זה דורו של ר״י ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועסקו בתורה…”.

כל הני גאוני וצדיקי זמננו כל אחד מהם הוא כספר תורה פתוח ולבו כפתחו של אולם ושבילי דבבלי וירושלמי עם כל הראשונים ואחרונים נהירים להם אולי עוד יותר משבילי ירושלים כחד מגאוני קדמאי, והמאורות הגדולים האלה אשר מפיהם אנו חיים מאירים את עינינו בתורתם ובטח מן השמים מסכימים לפסקי הלכות היוצאים מפיהם ואשר כוונו לאמיתה של תורה.

ואליהם עוד מצטרפים האדמורי״ם הגדולים וקדושים, גער, בלז, סדיגורה, וישניץ ועוד, המחזיקים את שלשלת החסידות מדור דור.

קשה לי לתאר איך התרשמתי מכל אלה שראו עיני, ואמרתי, אשריך ירושלים ואשריך ארץ ישראל שזכיתם לגיבורי וגאוני הרוח האלה אשר כל אחד מהם עומד כרעיא מהימנא על המשמר ודואג לצורכיהם הרוחניים של ישראל שלא תפסוק ח״ו התורה מזרעם.

הימים אשר זכיתי לבלות בירושלים וליהנות מטובה היו לי לימים הכי מזהירים והכי מאושרים בחיי, ובדרשת־הפרידה בבית הכנסת של הגר״א — בית זבול בירושלים קראתי עלי את הפסוק “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים” (תהלים קכב, ב), כלומר, רגלי המה כל כך מקושרות בעבותות אהבה אל ירושלים עד שקשה לפני לזוז אותן משם. מקנא אני בכם תושבי ירושלים שזכיתם לעלות שמה ולשאוף את אוירה ומי יתן ויהא חלקי עמכם ונזכה במהרה לירושלים הבנויה! “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער” (ישעיה סב, א) “ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא — וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים” (יחזקאל לו, ח, ושם, כג).