אור היהדות - פרשת ניצבים

המטרה של בריאת היצר — קנית השלמות

וכאן קמה השאלה, וגם ניצבה: התורה אמרה (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ — למה זה ועל מה זה הוא בא? למה נתן לנו הקב״ה את יצר הרע המוליך את האדם שאולה ועושה כל התחבולות שבעולם להכשילו ולהביאו לידי חטא. יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב״ה היה עוזרו לא היה יכול לו, אמרו חז״ל. למה ומדוע הקשה ה׳ את לב האדם ע״י היצר, וכל ימי חייו הוא עומד במלחמה קשה נגד אויב קשה המתגבר עליו בכל יום, ולוחם נגדו מפנים ומאחור?

אבל כשנתבונן היטב בתכלית הבריאה נבוא לידי מסקנה שכל מה שפעל ה׳ — לטובת האדם הוא, וגם היצר הרע כוונתו ומטרתו היא לטובת האדם, לרוממו, לזככו, להביאו לידי מדריגת האדם השלם.

כי נראה, למשל, את האדם שנברא רך וקטן, בלי כוח ובלי שכל, וחלק גדול מחייו הולך לאיבוד עד שיגדל ויתחנך, יבין, יכיר וירגיש את מה שלפניו.

ולמה לקח הקב״ה משנות חייו הקצרים עוד כעשר שנים, שנות הילדות, שאינן נותנות לאדם שום ריווח ופעולה ממשית? אמנם סוף מעשה במחשבה תחילה. אם האדם היה נברא גדול ושלם, מעולם לא היה מרגיש ומכיר את הטוב אשר ה׳ עשה עמו, כמו שאדם אינו מרגיש את האושר שלו שיש לו שתי עינים ושתי אזניים וחושב שהכל הוא על פי דרך הטבע.

ואחרי שנברא קטן וחלוש, בלי דעת וחכמה, ולאט לאט משתלם, מתחנך ומתגבר, אז הוא יודע להכיר טובה להוריו, למחנכו ולבוראו המרחיבים כל יום את דעתו ומוסיפים לו כוח, חכמה ובינה. מאידך גיסא, גם הקב״ה יודע להעריך את חשיבותו של האדם שנברא ערום בדעת ובינה, ועלה בידו על ידי יגיעה רבה ועבודה קשה ללמוד ולרכוש לו דעת, להשתלם ולהגיע לידי מדריגה אנושית גבוהה. הוא זכה ליתרון גדול בכל עמלו, וראה ברכה במעשי ידיו, וזהו כל האדם.

וזהו שהדגישה התורה "כי יצר לב האדם רע", כלומר התורה נותנת טעם למה הקב״ה ברא את היצר הנקרא "רע" כדי להכשיל את האדם ולהסיתו לסור מדרך הטוב, משום שהכל לטובת האדם ולאשרו, והא ראיה ״מנעוריו״! — בזה שהנך רואה את האדם נברא ילד קטן וחסר־אונים. זאת כדי שתדע מי נתן לו כל הכוח והעוז, ולמי תכיר טובה, ולמי תתן שבח והודיה.

לכן, היצר שנתן הקב״ה לאדם הוא לטובתו, כי על ידי כך שהאדם משתדל ומתאמץ להתגבר על המכשולים שהיצר מערים לפניו, על ידי כך יצלח בידו לקנות לעצמו את השלימות הנדרשת, ומלחמת החיים התמידית תכריח את האדם לעמוד על המשמר, לא להיות אדיש ולא להסיח את דעתו מן המטרה הנעלה, לחגור את שארית כוחותיו כדי ללחום נגד שונאו ולהשתמש בכל התחבולות כדי לנצחו. ומה מאושר יהיה כשיצא מן המלחמה בתרועות ובזר נצחון!

זהו גם עניין עץ הדעת. הקב״ה אמר לאדם הראשון (בראשית ב, טז־יז): "מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". מתי יש לך הרשות ליהנות מפירות עצי הגן? אם תלך במלחמה נגד הטבע הדורש ממך ליהנות גם מפירות האסורים לך, ואם יעלה בידך לכבוש את היצר ולהתגבר על תאוותיך, אז יש לך הזכות ליהנות מאושר גן העדן. אולם אם תניח את ידך ותיפול לפני שונאך, אז ״ביום אכלך ממנו מות תמות״ — כל חייך אין בהם עניין וטעם, והנך חשוב כמת! כי כמו שלבו של האדם מפסיק לדפוק אחרי מותו, כך כל מי שנופל קרבן לפני היצר אינו יכול להתגבר על תאוותיו, אלא הולך כסומא בארובה אחר היצר המוליכו, וכוחותיו הרוחניים אינם פועלים כלל, אלא מונחים כאבן דומם, והרי הוא חשוב כמת.

אמת היא שמלחמה עם היצר גורמת לפעמים לאדם איזה הפסד, כי פעם הוא מנצח ופעם הוא מנוצח, פעם הוא למעלה ושונאו למטה, ופעם להיפך. אמנם כל מלחמה והתגוששות צריכות לימוד ותירגול, ואחרי הכשלון יתגבר וינצח.

זהו סדר האדם וזו מטרת חייו. בעל כרחך אתה חי, הכל הוא כמין כפייה ואונס, אולם בעל הרוח ובעל המדריגה ידע להפוך אונס לרצון ולהוציא מן החיים את המובחר שבהם, את האור הגנוז ואת האוצר השמור לצדיקים לעתיד לבוא.