אור היהדות - פרשת שלח

ארץ ישראל

וגם ארץ ישראל דורשת יסורים; התרחקות מן החיים השוטפים ומן התאוות הנמכרות בשוק.

כתוב בתורה (דברים ח, ז־יט): "כי ה׳ אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים… ארץ חטה ושעורה… ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם… ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת, ואכלת ושבעת וברכת את ה׳… השמר לך פן תשכח את ה׳…; פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך…; ורם לבבך ושכחת את ה׳… העידותי בכם היום כי אבד תאבדון" וגו׳. וכה מדברת תורתנו הק׳ אל לבנו לחיות בא״י חיים של הסתפקות במועט; לא לשאוף לגדולות, לחיות חיי אכרים פשוטים ולא לבנות בתים גדולים ורמים ובירות גדולות ברוח זר וטעם נכרי, כי בכל אלה אנחנו חותרים חתירה תחת אדמת א״י ועושים אותה לארץ העמים.

פה אין פשרה — או ארץ ישראל או ארץ העמים, אבל מי שרוצה לבנות מעבר וגשר בין הגלות ובין א״י, הוא מאריך את הגלות ומכניסה אל תוך א״י.

אדרבה, אנחנו צריכים לעשות מחיצה גדולה ביניהן; "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב״ (דברים לג, כח) — אמר משה: אימתי ישכון ישראל בטח, כשיהיה בדד, וזה תלוי בזה.

וכן אמר בלעם (במדבר כג, ט): ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״ — אימתי תהיה לו שכינה ותקומה כשיהיה בדד ולא יתחשב עם גויי הארצות שדרכיהם אינן דרכיו ומחשבותיהם אינן מחשבותיו. ואלו הם היסורים שע״י אפשר להשיג את א״י. כלומר על ידם נבוא לידי הכרה והשגה מה הוא ערכה של א״י.

א״י היא קדושה מכל הארצות ודוד המלך אמר (תהלים פד, יא): "׳בחרתי הסתופף בבית אלוקי׳ — אפילו לא יהא לי לאכול בא״י אלא סיפוף של חרובים בחרתי הסתופף" (תנחומא ראה ח).

קדושה היא כמו אור חשמל, שמי שאינו יודע איך להתנהג בו עלול למות מיד כשיגע בו.

כן כתוב בתורה "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה). וכן אסר הקב״ה על ישראל לעלות בהר ולנגוע בקצהו בשעה שעמד עליו "כל הנוגע בהר מות יומת" (שמות יט, יב).

וגם על הכהן הגדול אסרה התורה ש״אל יבוא בכל עת אל הקודש… ולא ימות״ (ויקרא טז, ב); קדושה עולמית נתן הקב״ה באדמת א״י ואין עם קדוש כישראל המסוגלים לדור בתוכה.

משה לא שלח את המרגלים לראות אם טובה הארץ אלא להיפך אם הם טובים ומוכשרים לנחול את הארץ, אם כבר קיבלו הכנה מספקת בקדושה ובטהרה לספוג אל תוכם את אווירה של א״י; שליחותם לא״י היתה מעין בחינה לישראל לראות אם בני ישראל כבר עומדים על הגובה הראוי והגיעה השעה לרשת את הארץ לקדשה ולהתחבר אליה[1].

אמנם משה חשש שלא איכשר דרא ואין הם ראויים עדיין ללכת לא״י. המרגלים כשבאו לארץ, ראו שהיא ארץ אוכלת יושביה, ודבר זה אמת היה כמו שאמרנו, שארץ הקדושה איננה יכולה לסבול אנשים המטמאים אותה והיא מקיאה את יושביה; אבל המרגלים לא הבינו או לא רצו להבין זאת ועשו מן הברכה קללה ואמרו "לא נעלה". הם ראו בהליכה לא״י לא רק עלייה גופנית אלא גם עלייה רוחנית לעלות בהר ה׳, להתקדש בקדושה, להניח את תענוגי העולם ולהצטמצם בארץ הקטנה והברוכה שהיא גבוהה מכל הארצות בקדושתה ובטהרתה. הם ידעו, כי מי שעולה לא״י לא יעלה במעלות על המזבח, כי א״י דורשת ממנו קרבנות, הסתפקות בחיי צימצום, בחיים קדושים, המתאימים לרוח א״י ולקדושתה.

ולכן טענו ״לא נעלה״! כי למה נקח עלינו אחריות כה גדולה ותפקיד כה קשה, א״י היא בבחינת אליה וקוץ בה, היא דורשת קיום בתנאים קשים וקבלת גזירות שאין רוב הציבור יכול לעמוד בהן. ואם כן למה לנו הצרה הזאת. ניתנה ראש ונשובה מצרימה; טוב לנו לחיות חיים חפשים בגלות מלחיות בארץ חפשית חיים של עבדות, כלומר להיות משועבדים לחוקים ולמשפטים שבלעדם אי אפשר להתקיים בה.

[1] עיין במאמר הקודם רעיון זה בהרחבה.