אור היהדות - קבורת ארץ ישראל והתחיה
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
כֹּה־אָמַר֮ ה’ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם (יחזקאל לז).
קביעת יעקב בארץ־ישראל
א) חז״ל אמרו במסכת תענית (ה,ב): “יעקב אבינו לא מת, דכתיב (בראשית מט, לג): ׳ויגוע ויאסף אל עמיו׳, ולא כתיב ׳וימת׳״. ומתמה הגמרא: “וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדנייא״י ומתרצת: “מקרא אני דורש (ירמיה ל, י): ׳אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים׳ — מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”. אולם אנחנו איננו מוצאים בהיקש זה תירוץ מספיק על קושית הגמרא כי הלא בפירוש כתיב (בראשית נ, יג): ״ויקברו אותו במערת המכפלה״ ?
ב) כן אמרו חז״ל שצדיקים במיתתם קרויים חיים (ברכות יח,א). מה כוונתם בזה? והלא קהלת אמר להיפך, “כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, וטוב כלב חי מן האריה המת. המתים אינם יודעים מאומה כי נשכח זכרם” (עי׳ קהלת ט)?
ג) גם אמרו חז״ל (ברכות י,א) על דוד שנסתכל ביום המיתה ואמר שירה, “ברכי נפשי את ה׳” (תהלים קד, א). למה שמח דוד כל כך במיתתו, עד שמתוך התלהבות פתח ואמר שירה? והמרש״א מדחיק לתרץ הקושיה החמורה, דסמיך אסיפא דקרא (שם, ל): “תשלח רוחך יבראון” ושמח על תחית המתים. ובמקום אחר מצינו, שאדרבא, דוד בקש מאת ה׳ (תהלים קיח, יז־יח): “לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י־ה, יסור יסרני י־ה ולמות לא נתנני”. א״כ הלא רואים מזה כי גם דוד פחד מן המות?
ד) גם אמרו במדרש (בראשית רבה ט, ה) על הפסוק (בראשית א, לא): “וירא ה׳ את כל אשר עשה והנה טוב מאד”, זה המות. וכי אין דבר פלא לציין את המות המר לטוב מאד?
ועוד יש לנו כמה דקדוקים בענין קבורתו של יעקב:
ה) מדוע ולמה השבע השביע את יוסף שלא יקברוהו במצרים אלא יוליכוהו לקברי אבותיו בארץ כנען? המדרש (בראשית רבה צו, ה) נתן לזה כמה טעמים: כדי להנצל מגלגול מחילות וגם מפני הפחד שלא יעשו אותו המצרים לאלו־ה, וזהו באמת טעם חשוב, אולם מכל מקום הוא רק חשש וספק ואין ספק מוציא מידי ודאי שצריך להיפרד עצמו מבניו ומבני בניו ומכל ישראל. וגם הטעם של צער גלגול מחילות אינו מספיק. אין לשער שיעקב יחשוב רק לטובתו הוא ולא ישתתף בצער בניו וגורלם בעת הגלות. הלא הקב״ה הבטיחו (בראשית מו, ד): “אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה”, והיה בטוח שלא יאונה לצדיק כל רעה, ויכול היה להסתפק באותה בקשה שביקש יוסף (שם נ, כה): “פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם” ובזה להציל עצמו מצער גלגול מחילות, ואדרבה: יעקב עצמו ניחם והרגיע את רוחו של יוסף על שלא קבר את אמו רחל במערת המכפלה כי אם בדרך, בבית לחם, באומרו, שמזה תצמח טובה וישועה לעם ישראל, כשנבוזרדן יגרשם מן הארץ ויעבורו ליד קברה של רחל ושם יבכו ויתיפחו וישפכו את מר לבם, ורחל תבכה עמם, שנאמר (ירמיה לא, יד): “קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה”, והקב״ה ירגיע אותה (שם, טו): “מנעי קולך מבכי כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”. ומדוע מנע יעקב מלקברו במצרים כדי שקברו ישמש לבניו גם כן כמקום קדוש, ובצר להם ילכו אל קברו וישפכו שיחם ואת לבם המר ויבקשו שיעורר רחמים במרום עליהם. קברו ישמש להם גם למבצר רוחני לעודד את רוחם ולחזקם בארץ גלותם, חיזוק גופני נפשי, שלא יפול רוחם, לא יתיאשו ולא יאבדו את תקוותם מגאולה העתידה לבוא? וביוסף אמרו חז״ל (תנחומא וישב ט) שמפני שראה דמות דיוקנו של אביו אמץ את לבבו ולא נפל ברשת החטא, ומה טוב ומה נעים היה גם לבני יעקב האחרים לו היו יכולים לעמוד ליד קברו ולהסתכל בדמות דיוקנו הרוחני של יעקב וזה היה מחזק אותם באמונתם והיה מצילם מכל מיני התבוללות בארץ נכריה.
מדוע זה לא התחשב יעקב בחששות וטעמים האלה, החשובים יותר מאותם הטעמים שהמדרש מביאם?
אנסה לתת תשובה אחת על כל השאלות האלה, והיא: התשוקה של יעקב לחיות וגם למות ולהיקבר בארץ ישראל עברה כל גבול. יעקב ידע כי קדושת ארץ ישראל מתדבקת לקדושת השכינה ומי שמתדבק בה מתדבק גם כן בקדושת השכינה, מה שאי אפשר בשום אופן בחו״ל. וחז״ל אמרו (כתובות קיא,א) שהקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח ועוונותיו מתכפרים, שנאמר (דברים לב, מג): “וכפר אדמתו עמו”. ובירושלמי כלאים (ט, ג) מובא, שרבי ור׳ אלעזר ראו ארונות מחו״ל שבאו לארץ ישראל אמר רבי לר״א עליהם אמר הנביא (ירמיה ב, ז): “ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה”. אמר ר״א כיוון שמגיעים לגבולה של ארץ ישראל ונוטלין גוש עפר ומניחים על ארונם כבר יש להם כפרה ונכנסים לארץ ישראל בטהרה דכתיב וכפר אדמתו עמו. ועוד אומרו בכתובות שם: “עולא היה רגיל דסליק לארץ ישראל, נח נפשיה בחו״ל. קרא עליה ר״א: אנת עולא ׳על אדמה טמאה תמות׳ (עמוס ז, יז)?! והיה מצטער על זה. אמרו לו ארונו בא. אמר אינו דומה קולטתו בחיים לקולטתו לאחר מיתה”.
ועל אותו עולא מובא בירושלמי כלאים (ט, ג): “עולא ירד מארץ ישראל לבבל. בשעת פטירתו היה בוכה, א״ל מפני מה אתה בוכה — הרי נעלה אותך לארץ ישראל? אמר: ומה מועיל לי, אני מאבד מרגליתי (נשמתי) בתוך ארץ טמאה, אינו דומה הפולטה בחיק אמו לפולטה בחיק נכריה”. ובמדרש (בראשית רבה צו, ה): למה כל האבות תבעו וחבבו את קבורתם בארץ ישראל? “אמר ר׳ יהושע בן לוי דכתיב (תהלים קטז, ט): ׳אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים”׳, וכשיגיע זמן תחיית המתים, מתיה יקומו תחלה, אבל המת וקבור בחו״ל, שתי מיתות בידו. והכתוב אומר (יחזקאל לז, יב): “הנה אני פותח קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל”, ואח״כ אמר הנביא (שם, יד): “ונתתי רוחי בכם וחייתם”.
וגם ביחזקאל כ״ו (פסוק כ) נאמר: “ונתתי צבי בארץ חיים”, ארץ ישראל נקראת ארץ חיים. ובישעיה מ״ב (פסוק ה) נאמר: “נותן נשמה לעם עליה”.
ובגמרא כתובות (קיא,א): “אמר ר״א מתים שבחו״ל אינם חיים שנאמר: ׳ונתתי צבי בארץ חיים׳”. ומתמה הגמרא עליו, ומתרצת, שיקומו לתחיה רק ע״י גלגול מחילות.
ובמדרש חיי שרה (בראשית רבה נח, ח), למה שמה מכפלה? שכל מי שקבור בתוכה שכרו כפול ומכופל.
ויעקב ידע סוד זה מאברהם אביו, ולכן למרות התקשרותו החזקה לבניו, רגשותיו ורחמי־האב אליהם שלא לעזבם בשעת גורלם המר, הכריעה בכל זאת חיבתו לארץ ישראל וקדושתה את הכף, ולכן דרש מיוסף במפגיע להוליכו רק לשם ושלא להיקבר בארץ טמאה אשר קבורתו שמה תהיה מיתתו. אבל בארץ ישראל, במערת המכפלה, בשכנות אבותיו, אשר אברהם כבר קדשה בחייו יחיה גם לאחר קבורתו. ומה מאושר יהיה שגופו הקדוש יתדבק בקדושת מערת המכפלה. ואולי לזה נתכוונו חז״ל באומרם שיעקב אבינו לא מת, כי המיתה בארץ ישראל גם כן נקראת חיים, לצדיקים וקדושים כיעקב. וחז״ל אמרו במס׳ סוטה (יג,א) של״ו כתרים (והמספר ל״ו עולה שני פעמים ח״י) הניחו על קברו של יעקב האלופים והשרים, לרמוז שהחיים של יעקב היו חיים כפולים חיי עולם הזה וחיי עולם הבא (עין יעקב).
עוד איתא בגמרא שם שעשו בא בטענה שגם לו יש חלק במערת המכפלה שנקבעה עבור ד׳ זוגות, בסמכם את הפסוק (יהושע יד, טו): ״קרית ארבע״ — אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ויעקב כבר קבר שם את לאה והחלק הנשאר שייך לעשיו, ואם יעקב היה ממתין כיוסף להיקבר במצרים תחלה ושיקחו בניו את ארונו רק אח״כ לארץ ישראל, לא היה זוכה עוד להיקבר במערת המכפלה אצל אבותיו ואצל לאה, ופחד מאד שעשו יקח את חלקו שם, ולכן השבע השביע את יוסף להוליכו תיכף ומיד לשם. וגם איתא שם בגמרא כשהגיעו למערת המכפלה אתא עשיו וקא מעכב, בא חושים בן דן שקל גולפא ומחייה ארישיה, נתרן עינין של עשו ונפלו אכרעא דיעקב, פתח יעקב את עיניו ואחיך, והיינו דכתיב (תחלים נח, יא): “ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע״, ונתקיימה נבואת רבקה (בראשית כז, מה): “למה אשכל גם שניכם ביום אחד”. מסיפור זה מוכח בפירוש שצדיקים חיים גם אחר מיתתם, ובסוף כתובות (קג,א) מובא שרבנו הקדוש בא לאחר מותו בכל בי שמשא.
נטיעת התקוה
ועוד טעם אחר היה לו ליעקב כדי לא לרצות להיקבר במצרים, כי חז״ל אמרו על הפסוק (בראשית מט, א): “האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים”, שבקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה השכינה ממנו (בראשית רבה צו, א). והרבה ביאורים נאמרו כבר על זה, מדוע הסתלקה השכינה ממנו בשעה זו ומדוע מנעוהו מן השמים לגלות את הקץ?
ונראה לי לומר הטעם, שלו היה יעקב מוסר להם את הסוד של “ידוע תדע” (בראשית טו, יג) ושיסבלו במצרים גלות קשה ד׳ מאות שנה, היה נופל עליהם פחד ובהלה, ומי יודע אם היו מסכימים לזה, ואם היו מקבלים עליהם את עול הגלות בשעה שהיו עדיין חופשיים לעזוב את הארץ. והיו אולי אומרים, אין אנו רוצים בגלות ולא “בפיצויים של רכוש גדול”, כמו שאילו היו היהודים יודעים מראש את מחשבותיו של היטלר ימשו״ז בטח לא היה אפילו יהודי אחד נשאר בארצות אירופה. ואם היו עוזבים את מצרים היו מונעים מהקב״ה להוציא לפועל את עצתו של “כי גר יהיה זרעך”, ואז היה מוכרח ה׳ להביאם לשם בשלשלאות של ברזל, ולכן נסתלקה ממנו השכינה.
ועכשיו שראה יעקב שמן השמים מנעוהו מלמסור להם את גזרות הגלות והגאולה פחד מאד שלאחר מותו יבואו ימי חושך ועלטה על בניו כמו שאמר המדרש: “למה פרשה זו סתומה, שכוון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל” (רש״י ע״פ בראשית רבה צו, א), והשמים התחילו כבר להתקדר. יוסף פירש את עצמו מן האחים כמו שפירש רש״י על הפסוק (בראשית נ, טו): “ויראו אחי יוסף כי מת אביהם”, כי הימים שהיה אביו קיים היה סועד עימהם והיו על שולחנו וכיון שמת פרש מהם (ילקוט ויחי רמז קסב), והמצרים התחילו להביט עליהם בקנאה ובשנאה הטמונה בלבם. ואם יהיה עוד נקבר במצרים יראו בזה אות כי כבר נחרץ עליהם משפט של כליון ואבדון ר״ל, ואין להם שום תקוה עוד לצאת מן המיצר ולראות עוד את אור השמש לעולם. ומזה פחד גם משה באומרו (שמות ד, א): “והן לא יאמינו לי”, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. מי ששקוע בעבדות אינו מאמין באיזה מהפכה ושינוי לטובתו, ומי שלא ראה אור השמש אינו מאמין בזריחתה. אולם אם יצא ממצרים ויהיה נקבר בארץ ישראל יתנחמו בזה בניו ויאמינו שגם יבוא קץ לגלותם ולשעבודם במצרים ולא יעשה הקב״ה פירוד בין הדבקים, בין יעקב לבניו שנקראו על שמו, וקבורת יעקב בארץ ישראל תשמש לתם לערבות ולביטחון גמור שהגלות היא גלגל החוזר ויבא היום של “פקוד פקדתי” ושהקב״ה יקיים הבטחתו לאברהם “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול” (בראשית טו, יד).
וככל שגברו יסורי הגלות, וכמעט שחשבו שבאו מים עד נפש כן נתחזקו באמונתם של “ואנכי אעלך גם עלה” ובהברכות שהקב״ה בירך את אברהם (שם, ה): “כה יהיה זרעך” שיתקיימו בהם, ומתוך החושך כבר ראו את האור הגנוז בתוכו, ותקוותם ואמונתם זו נתנה להם את הכח לסבול ולקבל עליהם את היסורים בבטחון, באהבה ובאומץ, וכשבא משה לבשר להם את בשורת הקץ בסימן של “פקוד פקדתי” הדגיש שבא אליהם בשם האבות שאלוקי אבותיכם שלחני אליכם, זה שמי וזה זכרי לדור דור, וכמו ששמי מקושר עם האבות ואליהם נתתי את הבטחתי כמו כן גם שמי מקושר עמכם ובכם תתקיים הבטחתי. והקב״ה כפל את דבריו בפרשה זו והבטיחו למשה שישמעו בקולו. והקב״ה ציוה את משה לעשות מהמטה נחש ומהנחש מטה, כדי להראות להם, שלא יפחדו יותר מדי מן הנחשים והעקרבים ומכל הצרות הבאות עליהם, כי עוד מעט וישתנה הזמן, מעז יצא מתוק והנחש ייהפך למטה, לכח חזק אשר בו יעשה משה את האותות והמופתים ובו יקרע לפניהם את הים ובעתיד יראו כיצד היתה גלות מצרים רק לטובתם ולאשרם כדי להכשירם בכור הברזל הזה לעם סגולה ולעם התורה. ומשם יצאו ברכוש גדול, רכוש רוחני של עמידה בנסיון והתחזקות באמונתם, וכל מה שיעבור עליהם בתקופות הבאות, בכל זאת לא יתכחשו לאמונתם ולא יפנו עורף לתורה שקבלו בסיני לנצח נצחים. בגלות מצרים נתקשה ערפם ונעשה צוארם לעמוד של שיש. בגלות מצרים למדו לסבול עבור יהדותם, ובגלות מצרים שאבו את הכח של מסירת נפש לקיים בהם “בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך” “ועליך הורגנו כל היום”. בלי מצרים אין סיני ובלי סיני אין עם ואין ארץ ישראל. וארץ ישראל, תורה ועולם הבא המה השלשה דברים הנקנים רק על ידי יסורין (עי׳ ילקוט ואתחנן רמז תתלז).
עמו אנכי בצרה
יעקב היה סמל לבניו, וכשם שחייו היו שלשלת של צרות ורעות כן גם בניו נתחנכו ב״דם ואש ותמרות עשן” ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ועליהם אמר הנביא (יחזקאל טז, ו): “ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי”. הדם לא הביא מורך בלבבם ולא הפיל על ישראל אימה ופחד, אלא אדרבה, חזקו ואמצו וקשרו עוד יותר אל ה׳ ואל תורתו.
ובמשנה נזיר (סד,ב) מובא שהמוצא מת נוטלו ואת תפוסתו, ומבעי הגמרא היכי דמי תפיסה? אמר רבי יהודה אמר קרא ׳ונשאתני ממצרים׳, טול עמי [הילקוט (ויחי, רמז קנו) גורס: קרקע מצרים טול עמי]. והרמב״ם בפירוש המשניות מדייק: למה הדגיש יעקב ׳ונשאתני ממצרים׳, והלא ידע שממצרים ישאוהו? אלא הכוונה טול עמי מעפר מצרים שאני שוכב בו. ואף שיעקב התרחק מבניו מפני הטעמים הנ״ל ודרש לקברו בארץ ישראל, בכ״ז רצה עד כמה אפשר להתקשר עמהם ולהרגיש את צערם בגלותם. וכשם שרחל היתה מבכה על בניה היה גם הוא מודאג ומצטער גם לאחר מיתתו על עול גלותם ושעבודם הקשה ורצה להשתתף בצרתם אף כי ידע שזה לטובתם ועפ״י כוונת הקב״ה כחולה הנזקק לפעמים לתרופות קשות ואף לניתוח כדי להבריא.
ומפני זה ציוה יעקב לבניו “ונשאתני ממצרים”, כלומר, טול עמי מעפר מצרים והנח העפר בתוך קברי ועל ידו זכור אזכור את בני, ארגיש את צערם ובצרתם אשתתף, ואתפלל אל ה׳ להקל עליהם את השעבוד ולגאלם מהרה מן הגלות.
חסד של אמת
והגאון הרב י. ווינברג בספרו ״לפרקים״ מבאר את הפסוק (בראשית מז, כט): “ועשית עמדי חסד ואמת” באופן יפה מאד. שהמדרש (בראשית רבה צו, ה) מקשה, וכי יש חסד של שקר? ומתרץ: כיון שעל חסד שגומלים עם המתים אינם מצפים לתשלום גמול, וזה נקרא אמת. וע״ז מקשה הגאון, והלא מכל מקום אפשר תשלום גמול מצד הבנים? והגר״א נותן לזה ביאור; מצטט דברי “הכל בו” הלכות אבלות (סי׳ קל): “שקבורת המת והגמול שעושים עם מתים בקבורתם מחזק אצלנו אמונתנו בתחיית המתים, שמיתת אדם אינה מיתה נצחית”. וע״ז מוסיף הרב שהמושג חסד של אמת אופייני הוא למוסר ישראל, כי מקור כל פשעי בני אדם הלא הוא בהעדר חשבון נפש ובמיעוט תפיסה רצינית לגבי החיים. מוסר ישראל בנוי על יחס רציני אל החיים. בשבילנו אין העולם שחוק ושעשועים ומי שהחשבון אינו נעלם מעיניו ובוחן ובודק במצב ומתוך כובד ראש לא בנקל יציב לו “הבל הבלים” כמטרה לשמה. בהכרח הוא נשאר על רמת הטהרה הפנימית ובהכרח האמת נר לרגליו. ועל ידי הרעיון שהוא בעל סוף ותכלית מכיר האדם את תחומיו ואת גבול יכולתו והוא מה שאמר קהלת “החיים יודעים שימותו” (קהלת ט, ה), “ואין שלטון ביום המות” (שם ח, ח). ואם כן, איפוא, רעיון המוות מחנך רגשותיו של אדם, יעקור קלות ראש ויטע כובד ראש ואמת, ומדת חסד ואמת קשורות זו לזו קשר אמיץ, כי על ידי חסד מכיר את האמת ונפגש עמו פנים אל פנים ועל ידי זה נתעורר להיות זריזים, מהירים וחרוצים בעבודתנו. “ופגישה זו מעוררת באדם את רחשי המסתורין הנרדמים על קרקע קיומנו. לפתע אבדה לחיים דמותם המוחשית הכלואה במסגרת הארציות, לפתע נהפכו חיינו לרקמת רזים ומסתורין מרחפים אי שם במרחקים בלתי נודעים בחלל הבריאה”. ודברי פי חכם חן.
ואפשר עוד להוסיף על דברי הגאון שע״י הכרת האמת יגיע האדם לידי הבנה שצריך הוא בעצמו לחסד בגופו ונשמתו ולא להסיח את דעתו מן האמת, וחז״ל דרשו את הפסוק: “חכם לב יקח מצוות” (משלי י, ח), “לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו״ (קהלת י, ב) — בשעה שעסקו ישראל בביזת הים לקח משה את ארונו של יוסף שנאמר (שמות יג, יט): “ויקח משה את עצמות יוסף עמו”. ובשביל מצוה זו שמשה עצמו טיפל בה, זכה שהקב״ה בעצמו היה מטפל בקבורתו שנאמר (דברים לד, ו): “ויקבור אותו בגי”. ובספר יהושע (כד, לב) כתוב: “ואת עצמות יוסף קברו בשכם”, ועל זה מעיר המדרש (שמות רבה כ, יט): “אמר יוסף לאחיו: משכם גנבתם אותי, בבקשה מכם החזירו את עצמותי שמה”. ומדוע בחר משה דוקא אותה שעה שישראל עסקו בביזת הים לטפל בעצמות יוסף? כיון שמשה ראה עד כמה הם שקועים בחמדת הממון ובצבירת השלל עד שהיה מוכרח לגעור בהם ולהסיעם בעל כרחם משם שנאמר (שמות טו, כב): “ויסע משה את ישראל מים סוף”, ואז מצא השעה נכונה לעורר אותם על תפקיד החיים ומהותם שלא ישכחו את יום הפקודה ובכל עת זריחת השמש בחייהם אל יסיחו את דעתם מן היום המר, ואמר להם, ראו את ארונו של יוסף, מי כיוסף שצבר כל כך עושר, כסף וזהב לרוב והיה מלך במצרים ומה נשאר לו מכל אלה, רק עצמותיו הטמונים בארון, כי זה כל האדם. ולא יועיל הון ביום עברה. ומאידך גיסא על ידי קידוש ה׳ שעשה במצרים זכה יותר מכל אחיו שעצמותיו תקברנה בארץ ישראל, וגם על ידו נקרע הים שנאמר (תהלים קיד, ג): הים ראה וינס, ושואל המדרש (שוח״ט קיד) מה ראה? ארונו של יוסף ראה.
ומפני גודל מעלת קבורת האדם בארץ ישראל פוסק השו״ע (יו״ד סי׳ שסג) שמותר לפנות מתים מחו״ל בכדי להעבירם לארץ ישראל. והפתחי תשובה מביא בשם ר״ל בן חביב, שאפילו גילה האב את דעתו בחייו דלאו שפיר למיסק מתנא לארץ ישראל, מכל מקום מותר לבניו להעבירו לארץ ישראל דמצוה קא עבדו. כדעת רבי בר קוריה סוף כלאים, ורק אם ציוה בפירוש שלא להוליכו לארץ ישראל אז יקיימו את צוואתו. כי מצוה לקיים דברי המת.
ואם הקבורה בארץ ישראל היא כל כך ענין נשגב על אחת כמה וכמה החיים שמה! והגמרא פסקה לדינא שאם הבעל רוצה לעלות והאשה אינה רוצה כופין אותה. ואם לאו — תצא בלא כתובה, (כתובות קי,ב; רמב״ם הל׳ אישות יג, כ). וכמה מן הראשונים מונין אותה למצות עשה, ובפרט עכשיו שהעם עסוק בבנין ארצו מחוייב כל אחד על פי תורה לתת את ידיו לבנין הארץ, ואל יפרוש עצמו מן הציבור. וארץ ישראל היא לכולנו.