אור היהדות - ראש השנה
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
יחודו של עם ישראל — יודעי תרועה
“אשרי העם יודעי תרועה, ה׳ באור פניך יהלכון” (תהלים פט, טז).
יש להבין את משמעות יחודו של עם ישראל ביודעו תרועה.
״למה תוקעין בראש השנה, למה תוקעין — רחמנא אמר ׳תקעו׳, אלא למה מריעין, מריעין — רחמנא אמר ׳זכרון תרועה׳, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן” (ראש השנה טז,א־ב).
מהו הכח של הצרוף תקיעה ותרועה, החוזר פעמיים, המערבב את השטן?
ונראה לי ביאור הענין כך.
מי יעלה ומי יקום
בליל רה״ש אחר תפילת י״ח נוהגין לומר מזמור כ״ד “לדוד מזמור” פסוק בפסוק. במזמור הזה מדובר על גדלות ה׳, “לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה”. כמו כן מודגש מיעוט ערכו וקטנותו וקוצר השגתו של האדם, “מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו”.
אנחנו מכירים את חובתנו להיפרד ולפרוש מכל הבלי העולם אשר סובבונו כל השנה, אשר מילאו את חלל לבנו ומחשבותינו, ולעשות חשבון נפש “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש״ (קהלת א, ג), ״א״ר יודן: תחת השמש אין לו, למעלה מן השמש יש לו” (ויקרא רבה כח, א). מי הוא זה המבין את היתרון למעלה מן השמש, מי הוא זה המבין שאושרו, טובתו והצלחתו של האדם היא לעלות למעלה להר ה׳ ולהידבק בשכינה. אמנם, יש רגעים בהם האדם עולה למדריגה גבוהה ולהכרה ברורה שרק למעלה יש יתרון. אולם רגעים אלה אינם נמשכים זמן רב, כי עלולה לבוא נפילה שהיא סכנה גדולה. על כך באה אזהרת המזמור, שבהגיע השעה הגדולה של הימים הנוראים, והאדם פושט את מלבושיו החומריים ומטפס ועולה בהר ה׳ ומתקרב אל קדושתו, יהא נזהר מאד שיקום במקום קדשו, שיחזיק מעמד ולא יפול. אם ח״ו יפול מה יתרון לאדם בעמלו שעמל אפילו למעלה מן השמש, מה הרויח בכל עבודתו — עבודת הקודש — בימים הגדולים האלה, אם כל זה היה רק כעין מבזק חשמלי שהפיץ אור רק רגעים אחדים.
“מי יעלה בהר ה׳”, אבל יותר קשה “מי יקום במקום קדשו”. יש להיזהר, יש להחזיק מעמד במעלה שהושגה ולא ליפול מחמת כל רוח מצויה.
חכמה וענווה
בהמשך המזמור “שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד”. בראש השנה אנחנו ממליכים את הקב״ה למלך יושב על כסא רם ונישא, ומתפללים שיגלה כבוד מלכותו עלינו ויאיר עלינו מאור שכינתו, ויאציל עלינו מקדושתו.
חוזרים אנו ומבקשים “שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד”. ונראה הסבר חזרת הפסוקים על פי הגמ׳ “כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים. דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר ׳שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם׳ וכו׳, כיון שאמר ׳ה׳ אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך׳ (דבה״י־ב ו, מב) מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב״ה על אותו עוון” (שבת ל,א). שלמה היה במבוכה גדולה, הוא התבייש מפני הקהל הגדול שנאסף שם. הוא ראה בזה אות מן השמים שאין להקב״ה חפץ בבית, כמו שאמר הנביא “השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי” (ישעיה סו, א). שלמה ביקש למצוא את הסיבות מדוע מעשהו אינו לרצון עתה לאחר הבטחת הנביא לדוד “בנך היצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי” (מלכים־א ח, יט).
לאחר שהבין בחכמתו הגדולה את הסיבה אשר גרמה לסגירת השערים הוא פנה אל ה׳ בלב נשבר בתפילה “זכרה לחסדי דוד עבדך”, ואז נפתחו השערים.
ונראה לי הסבר הסוד של תפילה זו, שגרמה את פתיחת השערים, מה שלא הצליחו כ״ד רננות. שלמה המלך אמר, “תועבת ה׳ כל גבה לב” (משלי טז, ה), פי׳ אם אדם עושה איזו מצוה או מבצע משימה גדולה, או מחדש חידוש נפלא, ועולה ברוחו מחשבה בלתי טהורה של גאוה על כי רק הוא זכה לקיים המצוה הזאת, זכה לעלות למדריגת החכמה להבין ולהשכיל מה שאחרים אינם מבינים, יצא שכרו בהפסדו, אין הקב״ה מפיק רצון ממצוה כזאת, שלא נעשתה כולה לשם שמים, ונתערבה בה מחשבת פסול.
ומפני זה הרחיקו חכמים את גניבא (עי׳ גיטין לא,ב ושם ז,א), אע״פ שהיה גדול מהם בחכמה, אבל הוא היה מתגאה בזה. חז״ל המשילו את התורה למים: “מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה” (תענית ז,א). ועוד אמרו: “…עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה — תלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה, ורוח גבוהה ונפש רחבה — תלמידיו של בלעם הרשע” (אבות ה, יט).
שלמה המלך עשה דבר גדול, קיים מצוה רבה, בנה בית הבחירה, שלא עלה בידו של שום אדם לפניו. הוא בנה את הבית ברוב פאר והדר מבית ומחוץ. מכל קצוי הארץ ומאיים רחוקים באו לראות המפעל הגדול שעשה שלמה בחכמתו, את הבנין הפלאי אשר בנה. אז התגנבה בלבבו הרגשת התנשאות, שמץ של גאוה. בשעה זאת נסגרו השערים. אף על פי שכל מגמתו היתה לקדש שם שמים, נפגם הבניין ע״י טיפה אחת כזו של גאוה, השערים דבקו זה בזה, ארון הקודש לא יכל להכנס. שלמה הכיר בחכמתו הרבה את עוותתו, הוא התפלל “זכרה לחסדי דוד עבדך”. כונתו היתה בזה לאותם הכללים והמוסרים שלימד דוד המלך, שעל ידם יכול האדם להגיע לשלימות נפשית אמיתית, ומעשיו יהיו רצויים לפני ה׳ כעולה וכקרבן, ואז נפתחו השערים.
היסודות אותם לימד דוד המלך הם, “זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה״ (תהלים נא, יט); “קרוב ה׳ לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע” (שם לד, יט); ״ולבי חלל בקרבי״ (שם קט, כב); “ואנכי תולעת ולא איש” (שם כב, ז), ע״י ענוותנותו זו נתגדל שמו בעולם. לזה כיון ה׳ באמרו לדוד “בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי”, כלומר, אם בנך יהיה דומה לך במחשבותיו והלך רוחו, ובעיקר בהכרת מיעוט ערכו, למרות רוב חכמתו ורוב עשרו וגדולתו, אז יבנה הבית לשמי ותשרה בו שכינתי.
שתי מחיצות
והנה בין האדם החומרי לאדם הרוחני שנברא בצלם אלוקים, ישנן שתי מחיצות המבדילות ביניהן, שתי מחיצות ברזל מבדילות בין האדם לקבלת עול מלכות שמים והכרת חובתו, חובת עבודת הקודש. שתי המחיצות מבדילות בין האדם ובין מה שלמעלה ממנו, הן מונעות את האדם להכיר את הבורא ית׳ ולעבדו בלב שלם. ע״י המסכים המבדילים עלול האדם להגיע לקצה השני. להתרחקות מהבורא על ידי מחשבות רעות ותאוות חומריות, המרעילות את נפשו. הוא עלול להגיע לירידה רוחנית שאין ממנה מוצא.
שתי מחיצות הברזל, שהיצר הקים, הם הלב והעינים. עיניו ולבו של אדם הם תרי סרסורי דעבירה “העין רואה והלב חומד”. היצר משתמש בהם כפי רצונו להוליך את האדם שולל ולהדיחו מהדרך הטובה והישרה, לדרכים עקלקלות. האדם נעשה אסור על ידם, הוא ממלא רצון היצר, כמו איש צבא הממלא את פקודתו של מי שגבוה ממנו. סרסורי העבירה מרדימים את האדם כחולה בעת ניתוח הנתון להשפעת סמי ההרדמה ואינו מרגיש את הנעשה בגופו.
שתי קולות לשבור המחיצות
פעם בשנה מתעורר האדם מתרדמתו ע״י תקיעות השופר, וחרדה גדולה נופלת עליו, בראותו איך נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, איך החליף עולם עומד בעולם עובר, הסיח את דעתו מתורה וממצוות, והלך בשרירות לבו למלא תאוות נפשו, התרחק יותר ויותר מן הדרך הטובה והישרה, נפל קרבן לעצת היצר, שעושה בו כרצונו, תוך השתלטות מלאה על רוחו.
בראש השנה מכיר האדם את שגיאותיו וצועק מרה, “מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה”, “קולי שמעת אל תעלם אזנך לרווחתי לשוועתי”. והוא מתאמץ מתוך התעוררותו לשבור את המחיצה המבדילה בינו ובין הדרך הנכונה. אך יש שתי מחיצות וקשה לשברם. לשם כך צריכים קול שני יותר גדול מן הראשון, קול החודר לנשמת האדם, ועושה מהפכה פנימית. הקול השני הוא התרועה והשברים “גנוחי גנח וילולי ילל”. קולות אלה חודרות אל הלב, הם מקיצים את הנרדמים מתרדמתם, האדם שומע את קול ה׳ הקורא אליו “איכה”, איך עזבת אדם את דרך ה׳ שיש בה אושר נצחי ואוצר חיים ובחרת לך דרכים יורדות שאול.
קולות השופר, התקיעה, התרועה והשברים החודרים אל פנימיות האדם הם מערבבות את השטן הוא יצר הרע, נשברות המחיצות, האדם מתקרב אל ה׳ כבן אצל אביו, כרחם אב על בנו, כן הקב״ה מרחם על האדם, השב אליו בלב שלם, ותמיד מקבלו באהבה וברצון.
בזה מבינים אנו את האמירה הכפולה “שאו שערים ראשיכם”. עלינו לשבור ולעבור את שתי המחיצות. אז יכולה השכינה להיכנס אל ההיכל פנימה, אל נפשנו פנימה. זו כוונת הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה”. את קול התקיעה מבינים גם עמים אחרים, גם הם, בדורות האחרונים שמעו קול תקיעה, תיקנו סדרים ומשפטים טובים, יצרו קולטורה להשריש בלב האנשים מידות טובות. אך אל ה׳ לא התקרבו, הם לא שמעו את קול התרועה, המשבר את יצר האדם. את קול התרועה אין הם מבינים. חסרה להם האמונה בה׳, המדריכה את האדם בכל תחומי החיים. רק אנחנו “אשרי העם יודעי תרועה” אנחנו הבינונו לפתוח את השערים הפנימיים לפני ה׳.
ואוסיף הסבר בדרך הדרוש. “אשרי העם יודעי תרועה”, לשון רעות, התחברות כלל ישראל.
היהודים בכל מקומות פזוריהם מחוברים ע״י התורה, המצוות, מחזור התפילה וכו׳, נשמת היהדות מחברת אותם. “ה׳ באור פניך יהלכון”.
זכרון תרועה
“אמר רבי יצחק: למה תוקעין? למה תוקעין?! רחמנא אמר ׳תיקעו׳! אלא למה מריעין? התורה אמרה זכרון תרועה” (ראש השנה טז,א).
ונראה הסבר דברי ר׳ יצחק לשיטתו דאמר לקמן “כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה” (שם טז,ב), השאלה היא, איפוא, למה מריעין לנו הלא תקעו בתחילתה של שנה. על כך תירץ “התורה אמרה זכרון תרועה”.
העיקר הזכרון, לא התנועות של השופר אלא העיון בשופר, כרבי אבהו שאמר ״למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב״ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם” (שם טז,א). כלומר, הגיעו בעצמכם ושערו בנפשכם את התמונה הנוראה איך יצחק הלך באהבה ובתמימות לקיים את המצוה הגדולה בשמחה רבה. כן חייבים אנחנו ללמוד מזה למסור נפשנו תמיד לפני הקב״ה.
אנו מבקשים ״ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור״. עקדה — פירושה קישור, ע״י שאנו מקשרים עצמנו עם יצחק, עם דור העבר, עם אבותינו, עם התורה, עם אמונת אבותינו. בזכות זו יזכור ה׳ גם אותנו לרחמים. וזה אמר הנביא: “כשופר הרם קולך” (ישעיהו נח, א), העיקר אינו השופר אלא “קולך”. השופר יעורר את לבך לפני ולפנים.
ולכן קוראים אנחנו את החג “יום הזכרון”. העיקר אינו אלא הזכרון, המחשבה, חשבון הנפש, תשובה.
וכמו שבשופר אנחנו מדקדקים על כל תנועה שלא תהיה קצרה וחטופה ועקורה, כן צריכים אנחנו לדקדק בדברים היוצאים מפינו, שלא יהא בהם שמץ של פגיעה. ״כשופר — הרם קולך״ (ישעיה נח, א) — קול ברור וכשר.
חז״ל דרשו במסכת ראש השנה (ח, א־ב): “׳תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו׳, איזהו חג שהחודש מתכסה בו? הוי אומר: זה ראש השנה”.
הקב״ה כיסה את מהותו של החג, שלא ידעו האומות ויעשו תשובה, כי חוק לישראל הוא שיש משפט לאלוקי יעקב, “מגיד דבריו ליעקב וגו׳ לא עשה כן לכל גוי” (תהלים קמז, יט־כ).
ולכן כיסה בתורה טעם החג, והכל מכוסה בערפל, סוד. אבל בשופר הכל מרומז “הפוך בו והפוך בו דכולא בו”.
ועל פי דברים אלה נפרש “אשרי העם יודעי תרועה”. העיקר לדעת ולהבין התרועה לעורר המחשבה, העיון. וע״י כך להגיע לתשובה שלימה.
אשרי העם יודעי תרועה
“אמר ר׳ יאשיה כתוב ׳אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניך יהלכון׳. (תהלים פט, טז). וכי אומות העולם אינן יודעין להריע; כמה קרנות יש להם… ואמרת ׳אשרי העם יודעי תרועה׳? אלא שהן (=ישראל) מכירין לפתות את בוראן בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים וכו”׳ (ויקרא רבה כט, ג). ולהסבר המאמר נקדים מאמר חז״ל והסברו.
“הוא (אברהם) שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעותיו לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו” (בראשית רבה נו, ח).
ונראה להסביר את הבכי מחד והשמחה מאידך.
תנועת המוסר מסבירה כי יצרו הרע של האדם הוא כח התאוה ויצרו הטוב הוא כח השכל. הדרישה היא להיות כובש את יצרו ולא לבטלו, כי יש להזדקק לעתים לכח התאוה לדבר מצוה. משל למה הדבר דומה לרופא טרם שעושה ניתוח לחולה חייב להרדימו. בדומה לכך גם הרופא המנתח מרדים את עצמו במידה מסויימת. כלומר, ממית את כוח הרגש כאשר עליו לנתח את בנו. כמו כן אברהם אבינו פחד שמא כאשר יגיע לעקדה עצמה ידו תרעד ולא יעשה המצוה בשלימות. לכן עשה כל הפעולות להמית את הרגש שלו ולהסיח את דעתו מאהבה ורחמנות. על כן הקב״ה אמר לו, לא אברהם! “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת” (בראשית כב, ב), הזכירו על אהבתו.
גם יצחק מצדו פחד שמא כבר לבו נתקשה כאבן, ולא יקיים את המצוה בשלימות. התחיל לקרוא “ויאמר אבי” ואביו משיבו “ויאמר הנני בני”, אל תשכח כי אבי אתה. והוסיף ואמר “הנה האש והעצים ואיה השה לעולה”, הנני רואה לכאורה, כי אתה אבי אדיש כאילו השה עומד לפניך. השיב לו אברהם: לא, יודע אני, “אלוקים יראה לו השה לעולה, בני”. רגש האבהות לא כבה, על כן בכה. ההרגשות לא נפסקו. כח השכל כבש את כח הרגש אבל לא ביטל אותו.
ולפי יסוד זה נסביר את המדרש “אשרי העם יודעי תרועה”.
התרועה, מלבד הטעמים והרמזים שניתנו ע״י הזוהר ועל ידי רבנו סעדיה גאון; תרועת שמחה על בריאת העולם, זכר לקבלת התורה “וקול שופר חזק מאד”, התעוררות לתשובה, זכר לתחיית המתים “יתקע בשופר גדול”, וכו׳, בתרועה סימן נוסף, אזעקה, פחד, בהלה. כאמור בתורה, “וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה׳ אלוקיכם ונושעתם מאויביכם” (במדבר י, ט).
וכן אומר הנביא “היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו” (עמוס ג, ו).
וכן למדנו במשנה “על אלו מתריעין בכל מקום: על השידפון וכו׳ על אלו מתריעין בשבת, על עיר שהקיפוה גויים או נהר, ועל ספינה המיטרפת בים” (תענית ג,ה).
מאידך, תקיעת שופר מעידה על שמחה.
“תקע בשופר גדול לחרותנו”, “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים” (ישעיה כז, יג).
במאמר מוסגר נסביר “אובדים” נקראים הנפגעים מבחינה רוחנית, אבדת נשמה. ״נדחים״ — הם הסובלים צרות גופניות. במצרים היו הצרות גופניות, עבודה קשה, שעבוד הגוף, אבל בנשמתם לא פגעו. בגלות אשור לא היה שעבוד גופני צרות גופניות אבל אבדו את נשמתם.
וכן מצאנו בכתובים ״שירו לו שיר חדש הטיבו נגן בתרועה״ (תהילים לג, ג); “נריעה לצור ישענו”. (תהילים צה, א), לשון שמחה.
בראש השנה יחד עם התרועה — פחד, יראה, צער אנו תוקעים גם תקיעות של שמחה כדי להמליך את מלכו של עולם. מי הוא היכול לעשות זאת? עם ישראל.
“כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו” (דברים ד, ז). אומות העולם, כשיש להם עת צרה ומשפט מתעטפים שחורים ולובשים שחורים ומגדלים זקנם. ואנחנו עם ישראל לובשים לבנים מגלחין את השיער, ובוטחים בה׳ (טור אורח חיים סימן תקפא). וזה הפי׳ “אשרי העם יודעי תרועה, יודעים לפתות את בוראם בתרועה”, הם יודעים לכבוש את רגשות הפחד, ותוקעים תרועת נצחון לכבוד המלכת המלך. וזה הפי׳ “תקעו בחודש שופר בכסה”, מכסים על פחדם הפנימי ותוקעים לכבוד “ליום חגנו”, מתפללים על תיקון העולם במלכות ש־די, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, ועל ידי כך הקב״ה עומד מכסא דין לכסא רחמים.
ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו
״אמר ר׳ אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו — וישראל אומרים שירה?” (ראש השנה לב,ב).
ויש להבין מדוע “ספרי חיים” הפתוחים לפניו גורמים שלא לאמר שירה, אדרבה, בשביל אותם שנכתבו לחיים צריכים אנו לומר שירה.
ואפשר לבאר, מתי יודעים אנחנו ערכו של טוב, בשעה שרואים את הרע; ומתי מעריכים את האושר, אם רואים מול האושר את הצרות. וכן להיפך. כשרואים אדם מת מתכוץ לבנו מכאב, מפני שרואים סביביו אנשים חיים ורעננים מלאי תקוה, והנה שוכב אדם כאבן דומם, אבד מן הארץ ומן העולם. וזה פירוש הכתוב (ירמיה כב, י): “אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכו להולך”, אם רואים סביב המת כמה וכמה הולכים והוא מונח כאבן דומם, רק אז אפשר לבכות.
דוד המלך המשיל את הקב״ה לרועה בנאות דשא (תהלים כג, ב). דרך הרועה להקדיש את כל תשומת לבו לעדרו. כמו שאמר יעקב: “הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני” (בראשית לא, מ), והנה קורה לפעמים שאחד מן העדר בורח, והרועה רודף אחריו וקורא לו. וכשהוא רואה את הרועה הוא רץ לקראתו, אמנם ישנם כבשים שאם רואים את הרועה בורחים עוד יותר ומתרחקים ממנו, והוא מחפשם עד שהוא מוצא אותם. הקב״ה, הוא רועה ישראל, “הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל” (תהלים קכא, ד). הקב״ה קורא לעם ישראל לשוב אליו.
“אני לדודי ודודי לי”, “שובו בנים שובבים”. יש שנענים לקריאתו ומתקבצים אליו וזוכים לחיים. אמנם, ישנם כאלה שמתרחקים הרבה, אינם שמים לב — לקריאתו של הקב״ה, ואינם זוכים. כאשר הקב״ה רואה את ספרי החיים, אלו שזכו לחיים, אז תבכה נפשו “החפץ אחפוץ במות רשע… הלוא בשובו מדרכיו וחיה” (יחזקאל יח, כג).
מלך חפץ בחיים, הרי הוא מתמלא תוגה על המתים, על אלו שלא זכו, ועל כן אינו יכול לקבל שירה.
תפילת אברהם לאחר עקידת יצחק
כבר כתבתי ואמרתי מעניין העקידה במקומו, ויותר אמרו אחרים לפני. אמנם מקום הותירו לי הראשונים לחדש עוד הפעם דבר מה ולהכניס אור בעניין הקשה והמסובך הזה.
“אמר אברהם לפני הקב״ה, רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני, היה לי מה להשיב ולומר לפניך, אתמול אמרת לי ׳כי ביצחק יקרא לך זרע׳ ועכשיו את אומר, ׳והעלהו שם לעולה׳, ח״ו לא עשיתי כן אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך. כן יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי, שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא, אתה תהא מלמד עליהם סנגוריא, ׳ה׳ יראה׳ את נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים” (ירושלמי תענית ב, ד). וצריך להבין דברי חז״ל הרי לא יעלה על הדעת כי שמו בפי אברהם דברי התפארות על שעשה רצון הבורא.
אמנם בעניין העקידה יש שתי פליאות:
א) אחרי שהקב״ה הבטיח לאברהם “כי ביצחק יקרא לך זרע” (בראשית כא, יב) והוציא אותו החוצה, “הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם. ויאמר לו כה יהיה זרעך” (שם טו, ה), איך יתכן כי הקב״ה יבטל את דבריו בלי שום טעם ואמתלא, הלא הוא “א־ל אמונה ואין עוול” (דברים לב, ד).
ב) הלוא חז״ל אמרו “מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב״ה וחזר בה לרעה” (שבת נה,א), וכן כתב הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה בענין אימות הנביא כאשר ינבא לטוב: “אם הבטיח שטובות תבואנה בזמן מסוים ונתקיימה נבואתו על כל פרטיה הרי הוא נביא אמת. אבל אם לא נתקיימה נבואתו הרי הוא נביא שקר, לפי שה׳ אם הבטיח טובה על ידי נביא הוא מקיימה בהחלט … והוא אמרם ע״ה דבר שיוצא מפי הקב״ה לטובה אפי׳ על תנאי אינו חוזר”. אם כן, קשה איך שמע אברהם לדברי ה׳ השניים שבאו לבטל את דבריו הראשונים שהיו לטובה, על כל פנים היו צריכים לגרום לו ספק אם הנבואה הראשונה, ההבטחה “כי ביצחק יקרא לך זרע”, תקפה או הנבואה השניה הדורשת להקריב את בנו תקפה. הכלל הוא בספק נפשות להקל, והיה על אברהם להימנע מן העקידה או לפחות לעיין היטב בעומק ובשיקול הדעת ולא להזדרז ולהשכים בבוקר.
אמנם מזה אנו רואים את גדולתו של אברהם, שבשעה שהגיעה מצות ה׳ לידו אינו בא בשאלות, דרישות וחקירות כדי לפטור את עצמו ואף אם בדבר זה תלויים חייו וחיי בנו.
התורה צותה “ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך” (דברים ו, ה). אהבת ה׳ צריכה לגבור על כל האהבות שבעולם, ולמענה צריך להקריב את הדבר החביב ביותר והיקר ביותר. יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, צריך להקריב את ממונו וזהו “בכל מאדך”. ויש לך אדם שגופו ונפשו חביבין עליו יותר מממונו, צריך להקריב את נפשו. הכל מה שיש לו לאדם שייך להקב״ה, אם השעה דורשת זאת, הוא מחוייב להקריב הכל.
בזה יובן גודל חטאו של קין, הוא הקריב להקב״ה “מפרי האדמה”, מן הפחות, בכך זלזל בכבוד ה׳, על כן ה׳ לא קיבל את מנחתו. הבל הקריב מן היקר ביותר שהיה לו, מבכורות צאנו על כן “וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו”.
אבל אברהם היה נעלה ממנו, הוא הקריב את היקר לו ביותר — את חייו. הוא הפיל עצמו באור כשדים לכבשן האש, כדי לקדש שם שמים, ובזה הראה לכל שחייו של אדם אינם שייכים לו עצמו אלא לה׳. אם השעה דורשת להקריב את נפשנו למען שמו ית׳, צריכים לקיים זאת בשמחה. בזה יוכח כי כאשר האדם מקריב את חייו ומקדש את ה׳ לא הביא קץ לחייו, אלא אדרבה, בזה נתן טעם ומטרה לכל חייו.
יש חיים שאינם חיים, כמאמרי חז״ל “עני חשוב כמת” (זהר שמות קיט,א), “סומא חשוב כמת” (נדרים סד,ב), “רשעים בחייהם קרויים מתים” (ברכות יח,ב). לעומת זאת יש מיתה הנקראת חיים, כמו שאמרו חז״ל, ש״יעקב אבינו לא מת” (תענית ח,ב). המיתה היא מעין יציאה מן החיים הגשמיים לחיים הרוחניים ומהעולם השפל לעולם הנצחי. מיתה זאת אינה ירידה אלא עליה אל כסא הכבוד.
נמצא שע״י המיתה הגופנית מתעלה הנשמה לחיים רוחניים נצחיים.
כל זה הבין אברהם בשעה שהפיל עצמו אל כבשן האש.
והנה “רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום” (משלי יט, כא), מחשבת ה׳ היתה שאברהם יישאר בחיים, יעשה עוד נפשות רבות, ויקדש שם שמים ברבים. על כן הצילו מכבשן האש ויצא לחיים. עתה הטרידה את אברהם המחשבה איך ובמה יוכל עתה לעבוד את ה׳ בכל לבבו ולמסור לה׳ את היקר לו מכל. את נפשו ומאודו כבר הקריב (והקב״ה לא קיבל ממנו ונתנו לו בחזרה) במה יוכל להגיע למעלת אהבת ה׳.
השאלה הזאת העסיקה אותו תמיד ולא נתנה לו מרגוע, כי האדם צריך לעלות תמיד במדריגות עבודת ה׳. כאשר באה הקריאה “קח נא את בנך” וכו׳ שמח אברהם שמחה גדולה, באה לידו המצוה בה יוכל לקיים “ואהבת את ה׳ א׳ בכל לבבך”, להקריב לה׳ את היקר לו מכל. את בנו יחידו אשר אהב. עד עתה לא יכול היה לחשוב על הקרבת בנו לה׳ כדי שלא יעבור על איסור רציחה. אבל כאשר נצטוה “והעלהו שם לעולה”, הרי הותר לו לקיים מצות אהבת ה׳.
על כן הזדרז, השכים בבוקר לקיים המצוה בשמחה. בזה תתעלה נפשו ונפש בנו למעלת החיים הרוחניים ובזה תתממש מטרת החיים.
וממילא מיושבת הקושיה איך לא פיקפק אברהם בצווי ה׳ שהיה בו משום שינוי מטובה לרעה. אברהם לא ראה שיש בצווי שינוי לרעה, על ידי קיום הצווי יגיע לטובה יותר גדולה ועלייה גדולה.
ומי לנו גדול כאברהם שכה הבין את סוד החיים הנצחיים, אשר החיים בעולם הזה אינם אלא כפרוזדור לחיים האמיתיים, והמיתה אינה אלא מעין עלייה מעולם השפל לעולם שכולו טוב. עתה פירש אברהם את דבר ה׳ “כי ביצחק יקרא לך זרע” במשמעות רוחנית, בקיימו מצות ה׳ ילמד את כל העולם חיוב האדם למסור את נפשו בעד ה׳. כל מי שילמד ממעשה זה יהיה זרעו הרוחני של יצחק. לכן לא שאל שום קושיות ושאלות, אלא הלך בתמימות לקיים מצוות ה׳.
לאחר ששמע את דבר ה׳ “אל תשלח ידך” וכו׳ הבין כי פי׳ דברי ה׳ “כי ביצחק יקרא לך זרע” הוא זרע ממש, לא במשמעות הרוחנית, אלא ברכהו בבנים אשר יוכלו לקיים את מצוות ה׳. על כן התפלל למען זרע יצחק כי בעת צרה לא יאבדו ח״ו מן העולם, ולא תתקיים הברכה “כי ביצחק יקרא לך זרע”. אברהם לא התפאר במעשהו אלא ביקש ללמד סניגוריה על בני ישראל מתוך הפשט שלמד שהפסוק “כי ביצחק יקרא לך זרע” הוא כפשוטו על כן הקב״ה מחוייב להציל את בניו מן הסכנה.
“מה יתאונן אדם חי”
“מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה׳” (איכה ג, לט־מ) עיין רש״י ד״ה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג, לח) על פי המדרש (עי׳ איכ״ר ג, מ): ” ׳מפי עליון לא תצא׳, אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקב״ה (דברים ל, טו) ׳ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב׳ וגו׳ לא יצא רעה וטובה מפיו, אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב, לפיכך ׳מה יתאונן׳, למה יתרעם האדם אם לא על חטאיו”. הקב״ה נתן לנו אוטונומיה, את ממשלת הארץ נתן לבני אדם. התוצאה של מעשינו היא אוטומטית. אנחנו מקבלים טוב והשפעה טובה ע״י עשית טוב. הרעה היא תוצאה של עשית רע, דע כי עין רואה ועל הכל יביאך אלוקים במשפט. על פי דברינו מבוארת הגמ׳ (ברכות ה,א): “אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו” וכו׳. או “ימשמש.” היסורים הם עדים למעשיו הרעים וגורמים אותם. פשפוש — היינו יחפש אחרי עבירות. “פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה”, כי התורה אמרה: “ראה נתתי לפניך… ובחרת” (דברים ל, טו־יט), אך אם לא למד אין לו עיניים לראות ואזניים לשמוע ולב לדעת. אמרה התורה “ראה נתתי לפניך”, כלומר, מפתח החיים מסרתי בידיך, אתה הבוחר וקובע את חייך. זה שאומר הפסוק “מה יתאונן אדם חי” על מצבו הרע, “גבר על חטאיו” החטאים המה האשמים.
חז״ל דרשו הכתוב בדרך נוספת: “׳מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו׳, א״ר ברכיה מה יתאונן על חי העולמים אם מבקש הוא להתאונן גבר על חטאיו”
(איכה רבה ג, מ), פירוש, גבר מלשון התגברות. חובתך היא להתגבר על יצרך כמאמרם, “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע” (ברכות ה,א).
המדרש אומר: ״נרי בידך ונרך בידי, אם שמרת נרי אני משמר נרך — שמור נרי ואשמור נרך” (דברים רבה ד, ד) “נר ה׳ נשמת אדם” (משלי כ, כז), “כי נר מצוה ותורה אור” (שם ו, כג), “כי אתה תאיר נרי, ה׳ אלקים יגיה חשכי” (תהלים יח, כט). ובכן מה יש לך להתאונן האם גברת על חטאיך?
ונראה פי׳ נוסף, אדם אם הנך רוצה להתגבר על החטאים “נחפשה דרכינו”. יש למצוא את שורש המחלה, את שורש החטא ולבערו כדי לא לחזור לחטוא. אנו מבקשים לעלות בהר ה׳ על כן מחויבים אנו להשליך את מטען החטאים ולהגביר את משא התורה נשמת ישראל.
בחינה נוספת:
בשעת שריפה גדולה, אם כל אחד יבוא רק לכבות את השריפה בביתו יאבדו כולם. הם חייבים לעזור איש לרעהו במקום הסכנה. לכך אמר הכתוב: “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו”, עתה בשעת הסכנה אין זו הדרך הנכונה אם כל אחד יתמקד בעצמו בלבד ויבקש רק עבור עצמו. הדרך הנכונה היא “נחפשה דרכינו” יחד, כל יחיד עבור הכלל כולו.
“נשא לבבנו אל כפים”, הלב ידבר. אל כפיים, לא נדבר בידינו, נכה על לבנו.
ועוד, “נשא לבבנו אל כפים” נסיח דעתנו היום בשעה רצינית מצרכינו הגשמיים (=כפיים), ורק נשא לבבנו אל א־ל בשמים — נשאף לדברים רוחניים, תשובה, התעלות, והעיקר לבקש על גלוי כבוד הקב״ה, “מלוך על כל העולם… וידע כל פעול…”