פרשת חיי שרה

הספד

מצווה מדרבנן להספיד את הנפטר. כבכל מצווה דרבנן כך גם במצוות ההספד, חכמים לא המציאו הלכות אלא דאגו לתת מסגרת הלכתית לערכי התורה. 

ביטויה הראשון של מצוות ההספד מופיע בפרשתנו, כשאבינו הראשון מספיד את שרה אשתו:

"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב).

הרמב"ם רואה בקיום מצווה זו מימוש מעשי של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שהיא מצוות עשה מהתורה, כמבואר בדבריו:

"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך; כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות" (הלכות אבל, יד, א).

ועל פי זה נפסק בשולחן ערוך שחייבים להספיד את המת כראוי:

"מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו" (יורה דעה הלכות אבלות שמד, א).

חכמינו נחלקו על מהותה של מצוות ההספד:

"איבעיא להו: הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי"? (סנהדרין מו, ב).

כלומר, האם ההספד הוא לכבודם של בני המשפחה החיים או לכבודו של המת? מסקנת הגמרא היא שההספד נאמר לכבוד המת, וכך נפסק להלכה, ועל כן "מי שציווה שלא יספדוהו – שומעין לו" (הלכות אבלות שמד, י).

ונראה ששתי הדעות נכונות. ודאי שיש בהספד כבוד וחיזוק למשפחת הנפטר, ולא רק למשפחתו אלא לכל הבאים להשתתף בהספד – השומעים על מעשיו הטובים, לומדים מהם ומתוך כך עשויים להוסיף אור וטוב במסלול חייהם. וזה עצמו כבודו של המת, שבזכות ההספד מוסיפה רוחו לחיות בעולם ולפעם בנשארים המפיקים לקח מחייו ופועלו. אם כן כבוד המת וכבוד החיים קשורים זה בזה.

ועם זה, ההלכה הקושרת את ההספד לכבודו של המת נועדה להדגיש כי כבוד המת קודם לכבוד החיים, ועל כן אם ביקש אדם שלא יספידו אותו – יש לכבד את רצונו ולהימנע מלהספידו. החובה לכבד את רצון הנפטר מעידה שאף שגופו אינו חי עוד, נוכחותו עודנה מורגשת בעולם. 

לצערנו הרב לוויות רבות מתקיימות בימים אלו בגלל המרצחים הרשעים. חשוב מאוד להספיד את הנרצחים בכבוד הראוי, לשמוע על חייהם ולפעמים גם על גבורתם במיתתם. מתוך כך אפשר לומר על הצדיקים הללו שגם במיתתם הם נקראים חיים, וכשם שנאמר על יעקב אבינו "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה, ב) – החותם שהשאירו בעולם ימשיך לתת את פריו לעולמים.