פרשת אמור
כל יום חשוב
התורה מצווה אותנו לספור ספירת העומר:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (ויקרא כג, טו-טז).
בכל ערב, ממחרת היום הראשון של פסח ועד ערב שבועות, אנו מברכים בשם ומלכות "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר" ומונים את היום שהגענו אליו.
פירושים רבים נאמרו על מצווה זו. אחד הפירושים החשובים הוא שספירת העומר מסמלת את המעבר מקורבן השעורים המוקרב ביום השני של הפסח לקורבן החיטים המוקרב בשבועות – כראי לתהליך ההתעלות שעבר עם ישראל. השעורים משמשים בדרך כלל מאכל בהמה, ואילו החיטים הן מאכל אדם. ביציאת מצרים היה עם ישראל במדרגה נמוכה, כבהמות שחייהן מרוכזים במענה לצורכי הקיום הבסיסיים, ובמתן תורה התעלה העם למדרגת אדם, שנשמה עליונה מפעמת בקרבו ומדריכה את חייו.
בהלכה מובא שאדם ששכח לספור יום אחד אינו יכול עוד לספור בברכה. הלכה זו מעידה על חשיבותו הרבה של כל יום ויום. שלא כמו בלוחות השנה שבהם כל יום שעובר נתלש ואיננו – התורה מדגישה כי כל יום פועל בנפש האדם. לכל יום בחיים יש ערך מוסף משלו. נוסף על כך ההלכה ממחישה את החיבור שאינו ניתן לניתוק בין פסח לשבועות. ננסה להאיר ולחדד נקודות אלו:
- פסח הוא יום השחרור הפיזי של עם ישראל מעול המצרים, אך משמעותו רבה לאין ערוך – שכן רק בן חורין יכול להחליט לקבל עליו עול תורה מרצון. השחרור הפיזי שהושג בפסח הוא השלב הראשון בתהליך, שלב בסיסי שצריך לזכור ולשמר – וממנו יש לצעוד קדימה בדרך אל היעד. ואולם חשוב לזכור כי גם אחרי שמקבלים את התורה יש להמשיך לחשוב, להחליט החלטות, לקבל אחריות ולהתקדם. כל יום שסופרים מוסיף עוד נדבך באישיותנו – בלי למחוק את כל הנדבכים שעל גביהם הוא נבנה. כל יום בחיינו מוסיף על קודמו.
- פסח הוא היום שבו ניתנו מצוות רבות לישראל, ושבועות הוא יום קבלת התורה. הספירה מלמדת על הקשר העמוק בין עולם המצוות לעולם הלימוד, אשר אי אפשר לאחד בלי משנהו. התורה מעניקה משמעות למעשים, שכן בלי מעשים לא תוכל התורה לרדת מעולם התיאוריה לעולם המציאות. עצירה של יום אחד היא ניתוק בין הדבקים, ועל כן השוכח לספור יום אחד מפריד כביכול בין עולם המצוות לעולם התורה.
שלוש תובנות למדנו אפוא ממצוות ספירת העומר: א. הספירה מבטאת את המעבר של עם ישראל מעם חומרי לעם רוחני; ב. כל יום חשוב, כל מעשה משמעותי; ג. יש לחבר את עולם הלימוד לעולם המעשה.
כבוד הבריות
הכוהנים מוזהרים שלא להיטמא למת:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א).
משמעות האיסור "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא" היא שאסור לכוהן ללוות לבית עולמו חבר או מכר שנפטר, ואסור לו להיכנס לבית שיש בו מת.
ואולם לכלל זה יש יוצא מן הכלל, שנלמד גם הוא מאותו הפסוק. חכמינו דרשו שהאיסור חל רק כאשר המת נמצא "בְּעַמָּיו", כלומר שיש סביבו אנשים שיכולים לטפל בו. אולם אם המת בודד ואין מי שיתעסק בקבורתו – הכוהן נתבע להיטמא לו ולקוברו. ואלו הם דברי חז"ל:
"בזמן שעמיו שם אינו מיטמא, מיטמא הוא למת מצוה" (ספרא אמור פרשה א).
במקרה זה דחתה התורה את כבודה מפני כבוד המת, ומכאן למדו חכמים כלל גדול בהלכה:
"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות יט, ב).
על פי מסקנת הגמרא מדובר בעיקר באיסורים דרבנן, כלומר בנסיבות שבהן תקנת חכמים או אחת מגזירותיהן עלולות לגרום בושה לאדם או לזולתו – התירו חכמים לעבור על דבריהם כדי להימנע מבושת פנים. לדוגמה, בהעדר נייר טואלט חתוך בשבת מותר לחתוך נייר טואלט רגיל משום כבוד הבריות.
ואם זו דרכה של תורה – על אחת כמה וכמה שאנו הקטנים מחויבים להיזהר עד מאוד בכבוד הבריות ולהימנע ככל יכולתנו מלפגוע בזולתנו.
כולו לה' וכולו לכם
חכמי ישראל נחלקו איך ראוי לחגוג את החגים:
רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר "עצרת לה' א-להיך", וכתוב אחד אומר "עצרת תהיה לכם", הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם (פסחים סח, ב).
לפי רבי אליעזר יש שתי הנהגות אפשריות ביום טוב:
- כולו לה' – להרבות בתפילות ובלימוד תורה, ואת הסעודות לסעוד כבימי החול;
- כולו לכם – ללמוד כרגיל ולהתפלל תפילות קצרות כבשאר ימות השבוע, ואת רוב הזמן להקדיש לאכילה ושתייה, בעונג המזכיר לנו שיצאנו מעבדות לחירות – שהרי במצרים לא יכולנו ליהנות ועתה אנו בני חורין.
רבי יהושע חולק על רבי אליעזר וטוען שצריך לחלק את היום: את חלקו להקדיש לה' בתפילה ובלימוד תורה מעבר לנהוג בימות השבוע, ובחלקו השני להתענג יותר מבימות החול.
מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע נסובה על כל החגים, פרט לחג אחד היוצא מן הכלל – חג השבועות. בחג השבועות ברור לכול שהאפשרות של כולו לה' אינה קיימת, וגם רבי אליעזר מודה שצריך לחלקו כדברי רבי יהושע – חציו לה' וחציו לכם:
אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא (פסחים סח, ב).
טעמו של רבי אלעזר מפתיע: דווקא בחג מתן תורה, היום שבו התקדשנו בקבלת התורה – דווקא בו אין לוותר בשום אופן על העונג?!
אכן, פרשתנו מלמדת שחג מתן תורה מחייב שמחה מיוחדת, המתבטאת בקורבנותיו החורגים מקורבנות שאר המועדים: נוסף על קורבנות העולה והחטאת המוקרבים בכל חג, בחג השבועות מקריבים גם קורבן שלמים, ועימו קורבן מנחה העשוי חמץ – בניגוד לשאר הקורבנות שאסור לערב בהם חמץ:
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'. וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים (ויקרא כג, יז-יט).
קורבנות העולה מסמלים את קבלת העול, החטאת מסמלת כניעה, ואילו השלמים – שקדושתם פחותה מקדושת העולה והחטאת – מסמלים את הקִרבה בין ה' לאדם, את השמחה הגדולה להיות יהודי. גם החמץ המוקרב בשבועות מבטא את השפע – לעומת המצה המובאת בשאר החגים ומזכירה את ההסתפקות במועט. קורבנות החג ממחישים שהיום שניתנה בו תורה הוא לפני הכול יום שמח, כי התורה מאפשרת לנו לחיות באיזון בין הצרכים הרוחניים והצרכים האנושיים – איזון המביא לנחת ולשמחה.
רבי אליעזר סובר שאנשים שהקדושה קשה להם יכולים להימנע גם בחגים מעודף של תורה, ואנשים שמחפשים משמעות וקדושה יקדישו את החגים ללימוד ולתפילה. אולם חשוב לדעת שהאידיאל הוא כדברי רבי יהושע – חציו לה' וחציו לכם, ומשום כך גם רבי אליעזר מודה שביום שניתנה בו תורה חייבים לאזן בין השניים.
כאשר מבינים שזהו רצון התורה מגלים שאין כל סתירה בין החצי המוקדש לה' לחצי המוקדש לאדם. תורת ה' ממלאת את האדם שמחה, ומי שחי את חייו בשמחה על פי ערכי התורה מבטא בעת ובעונה אחת חיים של "כולו לה' וכולו לכם".
מעיין של קדושה
בפרשתנו אנו לומדים על איסור אכילת תרומה למי שאינו כוהן:
"וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ" (ויקרא כב, י).
חכמינו פירושו כי המילה "קֹדֶשׁ" בפסוק מיוחסת לתרומה, שכמו בשר קורבנות גם היא מותרת באכילה רק לכוהן בשעה שהוא טהור. אורח שאיננו כוהן המוזמן לסעוד על שולחנו של הכוהן אינו רשאי לאכול מן התרומה – בניגוד למעשרות הניתנים ללוי, שאינם נאסרים באכילה למי שאיננו לוי.
מה ההבדל בין תרומה למעשר?
המפתח להבנת קדושתה המיוחדת של התרומה טמון בשיעור ההפרשה המחויב מן התורה: המעשר שהחקלאי נדרש לתת ללוי הוא עשירית מן התוצרת החקלאית, אולם כדי לצאת ידי חובת תרומה מן התורה די בחיטה אחת בודדה[1].
ההבדל בין השיעורים נובע מהמהות השונה של המעשר והתרומה:
המעשר הוא מעין תשלום ללוי תמורת עבודתו במקדש, כפי שמובא בפרשת קורח:
"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר יח, כא).
הואיל והמעשר הוא בבחינת תשלום שכרו של הלוי – ראוי שיהיה בשיעור מכובד, ומותר ללוי להשתמש בו כפי הבנתו.
לעומת זאת, התרומה לא נועדה לזון ולפרנס את הכוהן, אלא היא משפיעה
[1]. אף שזהו השיעור מן התורה, מדברי חכמים יש להפריש בערך אחד מחמישים.