פרשת דברים
לא תכירו פנים במשפט
בפרשתנו יש כמה וכמה ביטויים המלמדים על האיסור להטות משפט:
"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו (דברים א, טז-יז).
חכמינו זיכרונם לברכה לימדונו שהציווי "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" איננו מכוון ישירות לשופטים אלא לאחראים על מינויָם, כפי שביאר רש"י:
לא תכירו פנים במשפט – זה הממונה להושיב הדיינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר, והוא אינו בקי בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב, מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין.
וכך נפסק בשולחן ערוך:
כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה (חושן משפט ח, א).
הפוסקים הרחיבו את האיסור מעבר למינוי הדיינים וקבעו כי הוא חל על כלל המינויים, שכולם צריכים להיות ענייניים. ואלו דברי ערוך השולחן:
אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות הענין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד (ערוך השולחן חושן משפט ט, ה).
גם הרמ"א הרחיב את היריעה:
טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה (חושן משפט לז, כב).
ועוד הוסיף הרמ"א במקום אחר:
כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב (שם קסג, א).
הרי לנו הוראה ברורה לכל האחראים על כספי הציבור שכל המינויים שהם ממנים יהיו ענייניים וללא שום נגיעה אישית, כדי שכל ההחלטות שתתקבלנה תהיינה לטובת הציבור ולא לטובת עצמם.
שמירה על זהות עַם ישראל
השבוע נשאלתי שאלה מעניינת: משפחה שמתכננת לנסוע לחופשה בחוץ לארץ חיפשה מקום כשר לאכול בו בחופשה, ומצאה מסעדה שמוכרת דגים כשרים. אומנם הכלים במסעדה אינם כשרים, אך בעל המסעדה מוכן לבשל בעבורם את הדגים בסיר משלהם שיביאו לו במיוחד לשם כך. האם יהיה מותר להם לאכול את הדגים?
עניתי להם כי הדבר אסור מדין בישולי נוכרים, הנלמד מפרשתנו.
בפרשה מסופר שבני ישראל שולחים שליחים לסיחון מלך חשבון ומבקשים את אישורו לעבור בארצו בדרכם לארץ ישראל. הם מתחייבים לשלם על כל מה שיצרכו:
"אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי" (דברים ב, כח).
מבקשתם של ישראל לקנות בכסף מלא אוכל ומים. חכמינו זיכרונם לברכה למדו מפסוק זה הלכה מעניינת:
המשנה במסכת עבודה זרה מונה דברים של גויים שאסורים על ישראל, ובהם "שלקות", כלומר ירקות מבושלים. בגמרא מבררים מנַיין לומדים שאסור לאכול ירקות שנתבשלו על ידי גויים:
"והשלקות – מנהני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אמר קרא: 'אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי' […] כמים – מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור, אף אוכל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור" (עבודה זרה לז, ב).
כשם שהמים מופיעים בצורתם הטבעית, כך האוכל שביקשו ישראל היה אוכל "טבעי" בלבד, אוכל חי ולא אוכל מבושל – ומכאן שאסור לאכול תבשיל שבושל על ידי אדם שאינו יהודי, גם אם הכלי שייך ליהודי. האיסור נועד לשמור על מרחק בינינו לבין הגויים כדי למנוע התבוללות.
אומנם יש פוסקים שמקילים כאשר הגוי עובד אצל היהודי, כמובא בשולחן ערוך:
"יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד (תשובת הרשב"א ס' ס"ח). הגה: ובדיעבד, יש לסמוך אדברי מתירים" (יורה דעה קיג, ד).
בדרך כלל איננו פוסקים כדעה זו, וכשהולכים למסעדה יש לוודא שאכן עובד במטבח איש יהודי שאחראי על הבישולים – כדי להימנע מלעבור על איסור בישולי נוכרים. ואולם בשעת הדחק ובמקרי קיצון, כגון באנשים מבוגרים מאוד או בחולים סיעודיים הנתמכים בעובד זר המסייע להם לחיות את חייהם, יש מקום לסמוך על שיטת המקילים.
ההקפדה על הלכה זו, לצד הלכות נוספות שנועדו לצמצם את הקִרבה בין ישראל לגויים, היא אשר שמרה על זהותם של ישראל לאורך הדורות.
דין פרוטה כדין מאה
פרשתנו מלמדת כי יש לדון בצדק אדם פשוט כאדם חשוב, בלי כל הבדל ביניהם:
לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן (דברים א, יז).
הגמרא תמהה על הפסוק, שכן דין זה כלול לכאורה כבר באיסור "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט, טו), מה אפוא מוסיף הציווי לשמוע "כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל"? תשובת הגמרא:
כקטן כגדל תשמעון – אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה (סנהדרין ח, א).
לפיכך, אם באים לפני בית הדין שני אנשים המתווכחים על סכום מועט, ואחריהם מגיעה מחלוקת בין שני עשירי עולם – יש לדון קודם בדינם של בעלי הדין שהגיעו ראשונים, לעיין היטב בדבריהם ולא לזלזל בהם כהוא זה עקב הסכום הפעוט.
אומנם ברור כי על פי פשט הכתוב "קטון וגדול" הם אדם פשוט ואדם חשוב, אולם דרשת החכמים אינה מבטלת את הפשט אלא נובעת ממנו. התביעה לדון דין אמת ולכבד את האדם הפשוט כשם שמכבדים את האיש החשוב מלמדת ערך יסוד ביהדות: אין אנשים קטנים ולא חשובים. כולם חשובים, כולם גדולים, ואין שום בעיה אנושית שאינה חשובה דיה כדי לדון בה – וממילא "דין פרוטה כדין של מאה מנה".
וכמו בבית הדין כך בעת מלחמה יש להפנים כי אין להבחין בין יהודי ליהודי, ואין כל הבדל בין יהודי שנהרג בתל אביב ליהודי שנהרג בגליל או בעוטף עזה. יש להרגיש אחריות שווה כלפי כל יהודי ויהודי, בלי כל קשר למקום מגוריו או למצבו הכללי או הכלכלי.
כל אדם חשוב בפני עצמו, וכל ישראל ערבים זה בזה – כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל.
לא תגורו מפני איש
תורתנו דורשת מן השופטים לשפוט משפט צדק. דין זה מורכב מפרטים רבים, ובהם "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ":
"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" (דברים א, יז).
מה משמעותו של איסור זה?
הפירוש הראשון בגמרא מורה לשופט שלא לפחד מאדם אלים שיש לו דין עם אדם חלש:
"רבי יהושע בן לקיש אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש" (סנהדרין ו, ב).
גם אם קיים חשש שבעל הדין הקשה ינסה לפגוע בשופט אסור לשופט להתחמק ממתן פסק הדין לאשורו. מכאן אנו לומדים על תפקידם הקשה של השופטים – להתמקד בראיות המובאות לפניהם בלי להתייחס לרעשי רקע, שמנסים, לעיתים באלימות, להכריע לטובת צד אחד. עליהם לרדוף אחרי האמת גם אם היא אינה פופולרית ועשויה להכעיס צד זה או אחר.
פירוש נוסף בגמרא פונה לתלמידי החכמים באשר הם:
"רבי יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר – מניין שלא ישתוק? שנאמר לא תגורו מפני איש. רבי חנין אומר: לא תכניס דבריך מפני איש" (שם).
הבנת ההבדל בין דברי רבי יהושע בן קרחה לדברי רבי חנין טמון במשמעות שנותן כל אחד מהם לביטויים "לֹא תָגוּרוּ" ו"אִישׁ":
רבי יהושע בן קרחה מפרש את הביטוי "לֹא תָגוּרוּ" מלשון מָגוֹר, שפירושו יראה ופחד. אם התלמיד חושב שיש לזכות את העני ולחייב את העשיר עליו לומר את דברו בלי לפחד מה"אִישׁ" – הלוא הוא העשיר.
לדעת רבי חנין הציווי "לֹא תָגוּרוּ" נגזר משרש אג"ר, שפירושו לכנס ולצבור, וה"אִישׁ" הוא אב בית הדין. התלמיד מצווה שלא לצבור את דעותיו בליבו גם אם הן מנוגדות לדעת אב בית הדין. עליו לומר את דעתו ולשטוח את ראיותיו בלי מורא, ולא לבטל את עצמו מפני החכם הגדול ממנו – בידיעה שהמשפט לאלוקים הוא. האמת שייכת רק לה', ושום "אִישׁ", גדול ככל שיהיה, אינו יכול לטעון כי הוא בעל האמת וכי רק דבריו הם דין תורה.
כך מובא גם במסכת הוריות (ב, א) שתלמיד חכם שפעל על פי הוראה מוטעית של הסנהדרין – אף שידע שבטעות יסודה – חייב בקורבן חטאת, כי היה עליו לנהוג על פי האמת הידועה לו בלי להתבטל מפניהם.
מכאן שגם הוויכוחים ההלכתיים בימינו צריכים להיות ענייניים, והכרעתם צריכה להימדד לפי תוכן הדברים הנאמרים ולא לפי זהות הדוברים.
לא תגורו מפני איש!