פרשת חוקת
הספד
אהרן הכוהן מת, וצער עמוק ממלא את כל עדת ישראל:
"וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, כט).
בבכיים על אהרן קיימו בני ישראל את המצווה להספיד את הנפטר, כפי שנפסק בשולחן ערוך:
מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג (יורה דעה שמד, א).
חכמינו זיכרונם לברכה נחלקו אם חובת ההספד נועדה לכבודו של הנפטר או לכבודם של האבלים.
לכבודו של הנפטר כיצד? הלוא הוא איננו עוד בין החיים!?
כל אדם אוסף במהלך חייו מצוות ועבירות, ולאחר מותו הוא נשפט על מעשיו בעולם האמת. כאשר מספידים את המת ומאירים את המצוות ואת החסדים שעשה עולים הדברים לבית דין של מעלה, והרושם הטוב שהשאיר בעולם על כל קרוביו ומכריו מעיד שזו הייתה מהות חייו. כבוד זה שחולקים לנפטר מועיל לו אפוא בבית המשפט העליון.
לכבודם של החיים כיצד?
משפחתו של הנפטר איבדה זה עתה את היקר לה מכול, והכאב קשה מנשוא. כאשר מזכירים באהבה את מעלותיו ומספרים בשבחו, המשפחה כולה מתחברת למידותיו ולטובו וחפצה לדבוק בדרכיו. הדגשת היותו של הנפטר איש טוב וצדיק מרוממת ומחזקת את המשפחה ואת כל מכיריו.
כמובן ששתי הדעות משלימות זו את זו ושתיהן אמת. ההספד נאמר לכבודו של הנפטר ולכבודם של החיים גם יחד – אך כבוד הנפטר קודם לכבוד החיים. ועל כן אם ביקש אדם, מטעמיו הכמוסים עימו, שלא יספידו אותו – יש לכבד את רצונו ולהימנע מלהספידו.
מצוות ההספד משמשת בעבור האבלים מעין מַטעֵן המאפשר להם להתמלא מחדש בכוחות. ההספד קורא לנשארים להמשיך את מעשיו הטובים של יקירם עלי אדמות, ומכוח הדבקות במעשיו נשארת דמותו חיה בקרבם.
בני ישראל בוכים על אהרן הכוהן – ובבכיים הם מקבלים עליהם למעשה להמשיך ולהיות מתלמידיו:
"הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א, יב) .
מזוזה
מצוות עשה לקבוע מזוזה בפתח הבית, שעליה כתובות שתי פרשיות – "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע". כלפי חוץ נראות במזוזה שלוש האותיות ש-ד-י, שצירופן הוא אחד משמותיו של ה' – וגם ראשי התיבות של שומר דלתות ישראל. אנו מאמינים שמצוות המזוזה שומרת ומגינה עלינו, אך כיצד פועלת המזוזה את פעולת השמירה? כך כותב הרמב"ם:
"חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (הלכות מזוזה ו, יג).
הרמב"ם מבהיר שהמזוזה איננה סגולה, ואין היא פועלת בדרך מסתורית להצלת האדם. במה אפוא טמון כוחה? המזוזה מזכירה לאדם את תפקידו עלי אדמות, ובזכותה הוא מתרחק מהבלי העולם וזוכה לשמירה ולהגנה. מהיכן למד הרמב"ם שאין כוח סגולי במזוזה?
בפרשתנו מסופר שבני ישראל חטאו והטיחו את תלונותיהם באלוקים וממשה, וה' שילח בהם נחשים ושרפים. לאחר שהמיתו הנחשים עם רב בישראל התחרטו בני ישראל על חטאם וביקשו ממשה להסיר את הנחשים מעליהם. בתגובה ציווה ה' את משה לפסל נחש מנחושת ולהעמידו על נס – וכל מי שייפגע מנשיכת נחש יביט בו ויתרפא:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כא, ח)
לכאורה נראה מפשט הפסוק שנחש הנחושת פעל פעולת כישוף, שהרי כל מי שהביט בו נרפא מחוליו, ואך טבעי הוא לחשוב שכך פועלת גם המזוזה. האומנם?
חכמינו זיכרונם לברכה רואים בהבנה זו עבודה זרה. לא פסל הנחש הוא המרפא, אלא לב האדם המביט מעלה ונזכר בריבונו של עולם, ומתוך כך חוזר אל מהות קיומו ואל כוחות בריאותו:
"כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי, וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים" (ראש השנה כט, א).
המזוזה ונחש הנחושת הם רק אמצעים המזכירים לאדם את מקומו, ואין הם פועלים במקומו. הקדוש ברוך הוא חפץ בליבו של האדם, בתורתו ובמעשיו הטובים – והם אשר שומרים עליו מפני המזיקים.
השתלת איברים
פרשתנו מפגישה אותנו עם מיתתה של מרים:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם (במדבר כ, א).
המילה "שָׁם" מופיעה פעמיים: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". מה פשר הדבר?
הואיל והתורה הדגישה את מקום קבורתה של מרים ולא רק את מקום מותה משמע שהקבר איננו רק פתרון טכני לאחסון הגופה, אלא מקום בעל חשיבות עליונה בזכות המת הקבור בו. זהו מקומו של המת עד לתחיית המתים – ואותו יפקדו אוהביו כדי לחלוק לו כבוד, להתחבר לנשמתו וללמוד על דרכיו. חז"ל למדו מכאן על קדושתו של המת גם לאחר פטירתו, וקבעו כי המת אסור בהנאה.
האיסור ליהנות מן המת מובא בהלכה:
מת, בין עובד כוכבים בין ישראל, תכריכיו אסורים בהנאה (יורה דעה שמט, א).
כלומר לא רק המת עצמו אסור בהנאה אלא אף הבגד שהיה על גופו בקבורתו.
הלכה זו מלמדת אותנו כמה ערכים חשובים:
- גוף האדם אינו רק מעטפת לנשמה – יש בו קדושה גם מצד עצמו.
- יש לנהוג כבוד בנפטר.
- אין לנצל מצוקה של הזולת להנאות אישיות.
בשל האיסור ליהנות מן המת יש מן הפוסקים שאסרו להשתמש באיבריו של הנפטר להצלת חייו של אדם אחר. ואולם לא כך נפסק להלכה, משתי סיבות:
- כלל גדול בהלכה שפיקוח נפש דוחה איסורים, ועל כן למען הצלת חיי אדם מותר להשתיל איבר מן הנפטר.
- הרב אונטרמן הוסיף כי האיבר המושתל אינו נחשב מת – שכן הוא חי ונושם באדם אחר. זוהי מצווה עצומה וחסד גדול שגומל הנפטר עם זולתו.
אנשים רבים מחפשים דרכים שונות להנציח את יקירם שנפטר ולקיים מצוות לעילוי נשמתו. אין עילוי גדול יותר ממתן חיים לחלקים מגופו – הממשיכים לחיות בגוף אחר ומעניקים לו חיים ושמחה.
כמה גדולים הם בני עמנו המתגלים במלוא הדרם גם בתקופת מלחמה – וכשחייל נהרג מתוך הגנה על כולנו מוסיפים הוריו ותורמים את איבריו להצלת אנשים נוספים. איזו אצילות!
זאת התורה
אדם שנמצא בחדר שיש בו מת נטמא מייד, אף אם לא נגע כלל במת:
"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר יט, יד).
ההשלכות של טומאה זו מבוארות בהמשך:
"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא" (במדבר יט, כ).
כלומר אם האדם אשר נטמא בטומאת מת נכנס לבית המקדש בלי לטהר את עצמו תחילה הוא נענש בכרת, ומכאן שהטמא יכול להמשיך בשגרת חייו – וטומאתו גוזרת עליו רק התרחקות מבית המקדש.
לאור זאת נראה לכאורה שמדובר בהלכה שולית למדיי, שאינה נוגעת לנו היום בהעדר בית מקדש. מדוע אפוא פתחה התורה את הפסוק בהכרזה החגיגית "זֹאת הַתּוֹרָה" – כאילו טמונים בהלכה זו יסודות התורה כולה?!
אכן זוהי הלכה יסודית ביותר, משום שהיא נוגעת בהבנת מהותו של אדם.
טומאה מבטאת חיסרון, והחיסרון הבולט ביותר הוא חסרונו של אדם שנפשו סרה מעליו. לעומת הטומאה, הטהרה מבטאת תוספת. אנשים טהורים מקבלים על עצמם לנהוג בקדושה יתרה מזו של כל אדם.
טומאת מת שונה משאר הטומאות: רוב הטומאות מועברות בדרכים שונות של מגע, ואילו טומאת המת מועברת בלי כל מגע, מעצם ההימצאות תחת קורת גג אחת עם המת, ולא רק האנשים הנמצאים בחדר נטמאים אלא גם כל הכלים שבאותו החדר.
דינים אלו מלמדים על גודל החלל שנוצר בעקבות הסתלקותו של אדם מן העולם. האדם מורכב מגוף ונשמה; נשמתו מחוברת לנשמותיהם של אחרים, ובמותו נגרעים מקצת מכוחות החיים של סובביו שהושפעו מרושם נשמתו. גם הכלים שנמצאים בביתו נטמאים, כי כלי האדם מקבלים את משמעותם מכוח האדם החי והפועל בהם, וערכם נמדד ביחס אליו בלי קשר לערכם בשוק.
אומנם אין גוזרים טומאה על העולם כולו, אך הטומאה החלה על מי ששהה בחדרו של המת ממחישה את השפעת האדם על סביבתו – ואת חסרונה הנובע מהסתלקותו.
אם כן, תורת "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" היא תורה חשובה ביותר, "זֹאת הַתּוֹרָה", כי היא מבטאת את גדלות האדם ואת גודל נשמתו שאינה מצטמצמת בדל"ת אמותיו אלא שולחת את אורה הרבה מעבר לו, מתקשרת לנשמות הסובבות אותו ומשפיעה באופן ממשי על ביתו ועל קרוביו ואוהביו.