פרשת צו

אין מלאכה בזויה

פרשתנו מונה מצוות רבות הקשורות להפעלת מערכת הקורבנות בבית המקדש, ובהן מצוות תרומת הדשן:

"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר" (ויקרא ו, ג-ד).

ניקוי המזבח מהאברים המאוכלים על גביו נעשה בשני שלבים:

• הוצאת הדשן מהמזבח בכל בוקר והנחתו בערימה על גבי המזבח במקום הנקרא "תפוח".
• ריקון התפוח מפעם לפעם מהאפר שהצטבר בו, והוצאתו למקום המיועד לכך מחוץ לירושלים.

השלב הראשון הוא מצוות עשה, כפי שכתב הרמב"ם:

"הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה, שנאמר והרים את הדשן, והיא עבודה מעבודות כהונה. ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות, שנאמר 'ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן' – אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדרה לרבו" (הלכות תמידין ומוספין ב, י).

השלב הראשון שומר על כבודו ועל ניקיונו של המזבח. "הוצאת הזבל" איננה בושה אלא צורך חיוני להמשך עבודת הקורבנות, ולא זו בלבד שיש בה צורך גדול – מלאכה זו היא מצוות עשה, קיום רצון הבורא.

השלב השני, פינוי האשפה למקום המיועד לה מחוץ לירושלים, איננו מצוות עשה – ואף על פי כן לא נמנעו הכוהנים מלבצעו:

"כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן, ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס אלא כל הרוצה, ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן" (רמב"ם שם ב, יד).

מצוות תרומת הדשן מעידה כי אפילו ניקיון פשוט יכול להיכנס לגדר של מצוות עשה – בדיוק כמו הנחת תפילין ואכילת מצה. עוד מלמדת אותנו מצווה זו על חשיבות ההקפדה על הניקיון.

התנדבות הכוהנים בשמחה לביצוע השלב השני, אף שאיננו מצוות עשה, מלמדת שכל פעולה המסייעת לציבור היא מצווה גדולה ביותר, אף אם אינה זוכה לכותרת "מצוות עשה", כי היא מעידה על אכפתיות כלפי הזולת. התורה מלמדת אותנו לכבד את כל המלאכות ואת כל בעלי המלאכה – את איש הניקיון, את מנהל העסק, את החנווני ואת יזם ההייטק.

גם גדולי חכמינו לא נרתעו משום פעולה. בגמרא מסופר על גדולי האמוראים שהיו טורחים בעצמם לכבוד השבת בלי לבקש עזרה מעובדיהם:

"כי הא דרב ספרא מחריך רישא [כגון רב ספרא שהיה חורך ראש של בהמה להסיר שערותיה], רבא מלח שיבוטא [רבא היה מולח את הדג]" (קידושין מא, א).

ונסיים בדברי חכמינו, המלמדים שטוב לו לאדם שיעבוד לפרנסתו ולא יזדקק לבריות, שכן כל עבודה מכבדת את בעליה:

"פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא: כהנא אנא, וגברא רבא אנא, וסניא בי מילתא ואינו לכבודי [פשוט עורות של נבלות בשוק וקח שכר, ואל תאמר: כוהן אני, ואדם גדול אני, ומאוס עלי הדבר ואינו לכבודי]" (פסחים קיג, א).

מצוות תרומת הדשן מלמדת אפוא שכל המלאכות חשובות הן – ואין מלאכה בזויה!