פרשת תולדות
איסור יציאה מן הארץ
יצחק אבינו נולד בארץ ישראל וחי בה כל חייו, עד יומו האחרון. הוא פיתח את הארץ, זרע בה גידולים וחפר בה בארות. במילים אחרות, הוא דאג להתפתחותה הכלכלית של ארץ ישראל. גם בימיו, כבימי אברהם אביו, היה רעב בארץ, ויצחק חשב ללכת בדרכי אביו ולרדת למצרים עד יעבור זעם.
ואולם הקב"ה אוסר זאת עליו מפורשות:
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כו, ב).
אנו למדים כי במצוות יישוב הארץ ישנם שני מרכיבים: המצווה להתיישב בארץ ישראל ולפתח אותה – והאיסור לצאת מן הארץ.
הרמב"ם פוסק על פי הגמרא כי "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם, ויחזור לארץ" (הלכות מלכים ה, ט). היציאה ללימוד תורה ולנשיאת אישה היא יציאה לצורך מצווה, והיציאה "להציל מן העכו"ם" מטרתה לגבות חוב כספי – להשיב מידיו של גוי כסף השייך ליהודי, כלומר זוהי יציאה לטובת המדינה ויושביה.
מה משמעותו של האיסור לצאת מן הארץ, המוטל על היהודים החיים בה – ומה הוא מוסיף על מצוות הישיבה בארץ החלה על כל יהודי באשר הוא?
נסביר איסור זה בשתי דרכים, האחת מתמקדת בארץ, השנייה מתמקדת באדם:
- מצד הארץ: יהודי המתגורר בחוץ לארץ וטרם זכה לעלות לארץ – אפשר להבין שכוח ההרגל הוא אשר משאירו בנֵכר, שהרי כל כך קשה לשנות דרך חיים! ואולם יהודי שכבר חי בארץ ומבקש לצאת ממנה הריהו כמכריז שהארץ איננה טובה חלילה. זוהי מאיסה בארץ חמדה.
- מצד האדם. מי שלא זכה לטעום את טעם קדושתה של הארץ מתבקש לעשות מאמץ להתקרב ולהתיישב בארץ שבה שוכנת השכינה, אך מי שזוכה לשכון תדיר בארץ השכינה – היציאה מן הארץ כמוה כוויתור על רמת הקדושה שכבר הגיע אליה מכוחה של הארץ.
ומה דינו של טיול בחוץ לארץ?
לפי פשט הגמרא והשולחן ערוך אסור לצאת מן הארץ אף לצורך טיול. אומנם ישנם פוסקים הטוענים שהאיסור בגמרא מתייחס ליציאה לפרק זמן משמעותי – ואילו היום כשקל ופשוט לעבור מארץ לארץ והנסיעות מוגדרות לזמן מוגבל אפשר להקל. על שיטות אלו סומכים בוודאי היוצאים לחופשות בחוץ לארץ, ועם זאת רצוי לשלב בכל חופשה מעשים שיעניקו לה ערך של מצווה, כגון לימוד תולדות ישראל במקומות שחיו בהם יהודים, או חיבור לקהילות יהודיות ודיבור עם חבריהן על טוב הארץ.
טובה הארץ מאוד מאוד!
תחיית המתים
הרמב"ם מונה שלושה עשר עיקרים המבטאים את יסודות האמונה היהודית. העיקר השלושה עשר הוא האמונה בתחיית המתים:
"וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים."
תחיית המתים קשורה באמונה הבסיסית שהאדם איננו רק גוף – אלא גוף ונשמה המופיעים יחדיו, ומי שחושב שהאדם מורכב מחומר בלבד כופר ממילא בתחיית המתים.
בפרשתנו מסופר על עשו, שהיה להוט לגמוע מנזיד העדשים שבישל יעקב. לשמע התנאי שהציב יעקב – מכירת בכורתו של עשו תמורת נזיד העדשים – ענה עשו:
"הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (בראשית פרק כה, לב).
חז"ל ראו בדברי עשו כפירה בתחיית המתים:
"וכפר בתחיית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות" (בבא בתרא טז, ב).
עשו ביזה את הבכורה, הנושאת אחריות רוחנית להמשך מורשתו של יצחק. הוא לא האמין שיש המשכיות כלשהי אחרי המוות. לשיטתו האדם עשוי מגוף בלבד, ובהגיע המוות הולך הגוף אל הקבר והקץ מקיץ על האדם. באין נשמה – המוות הוא הסוף המוחלט, ואם כן כדאי לו לאדם לנצל עד תום את חייו החומריים וליהנות מכל רגע ורגע.
איננו יודעים כלל כיצד תיראה המציאות בתחיית המתים, ולכאורה קשה להאמין בדבר הרחוק מבינתנו, אולם הרמב"ם באיגרת תחיית המתים התווה לנו שני עקרונות חשובים:
- האמונה בתחיית המתים שזורה באמונה בבריאת העולם.
יסוד האמונה מושתת על ההבנה שהעולם איננו קדמון אלא נברא על ידי הבורא – ומי שברא יש מאין יכול בוודאי גם להחיות מתים. מכאן שאמונתנו בתחיית המתים נובעת מאליה מאמונתנו בא-ל בורא יש מאין.
- אין זהות בין המושגים "תחיית המתים" ו"חיי העולם הבא". העולם הבא הוא עולם השכר השלם, עולם הנשמות, ואילו תחיית המתים היא שלב מוקדם יותר – שבו הנשמה שבה אל הגוף.
וכאן יש לשאול – לשם מה נדרשת תחיית הגוף לפני העולם הבא, עולם הנצח?
אין זאת אלא שהבריאה היא חיבור בין גוף לנשמה. האדם מתמודד בחייו עם צורכי הגוף ועם צורכי הנשמה, שאינם עולים תמיד בקנה אחד. לעיתים הוא מרגיש קרוע בין השניים, אולם ייעודה של הבריאה וייעודנו אנו, בני האדם, טבועים בחיבור ביניהם. חזרת האדם לעולם המעשה בתחיית המתים מאפשרת לו להשלים את משימת החיבור בין גופו לנשמתו ולהגיע שלם ומוכן לחיי העולם הבא.
אמונה בתחיית המתים היא אפוא הכרה בא-ל הבורא יש מאין ובתפקידנו עלי אדמות לשלב בין גוף לנשמה.
תפילת צדיק בן רשע
יצחק ורבקה מתפללים שניהם לה' שייתן להם היריון: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כה, כא), אך הקב"ה נעתר רק לתחינת יצחק, שנאמר: "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (שם).
מדוע רק "לוֹ" – ולא "לה" או "להם"? רש"י מפרש: "שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע".
אפשר לפרש שתפילתו של צדיק בן צדיק גדולה יותר כי מצטרפות אליה זכויותיו של אביו, מה שאין כן בצדיק בן רשע. ועם זאת אמירה זו תמוהה, שכן לכאורה זכותו של צדיק בן רשע גדולה יותר – כי הוא בחר לחיות חיי צדקות על אף שגדל בבית של אב רשע!
על כן נראה שכוונת המדרש היא שהיענות הקב"ה לתפילת יצחק לא הייתה מצד בקשת ההורים העקרים המתאווים לפרי בטן אלא מצד הרצון להמשיך את מסורת אברהם בעולם, ולכן במקרה ייחודי זה התפילה שפעלה את פעולתה הייתה תפילתו של יצחק – צדיק בן צדיק.
ואכן בהלכה המתייחסת לבחירת חזן מובא בפוסקים שיש להעדיף צדיק בן רשע, כי זכותו של בעל תשובה היא זכות עצומה. וכך מובא בט"ז, אחד הפרשנים המרכזיים על השולחן ערוך:
"בטור כתוב בשם הרא"ש שאין מעלות הש"ץ תלוי ביחוס משפחה, דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב" (ט"ז אורח חיים נג, ס"ק ג).
אומנם רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) ביקש לצמצם את הדין למצב שבו אין אדם מיוחס ראוי:
"וכתב רש"ל מכל מקום אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס, כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע" –
אולם הט"ז עצמו חולק עליו, ולדעתו גם אם שניהם שווים צריך לבקש שהצדיק בן הרשע יעלה ויהיה שליח הציבור:
"ולעניות דעתי מדכתב הרא"ש טוב לקרב מזרע רחוקים שמע מינה שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים, דלשון 'טוב לקרב' משמע שיש ברירה, ואפילו הכי טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה, דרחמנא ליבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק, וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ"ל".
מכאן שחשוב לכבד כל אחד ואחד במצוות ולא לשמור אותן למיוחסים בלבד. כולם שווים לפני ה'.
תלמוד תורה עם דרך ארץ
בשולחן ערוך נפסק שיש לעבוד כדי להתפרנס:
"אחר כך [אחרי תפילת שחרית ולימוד תורה] ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו; ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו, וישא ויתן באמונה" (אורח חיים קנו, א).
חשיבות העבודה מופיעה בפרשתנו בכמה צמתים:
- התורה מעידה שיצחק אבינו זרע באדמת ארץ ישראל והקדוש ברוך הוא בירך את פועלו:
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" (בראשית כו, יב-יד).
- כשרצה יצחק לברך את עשו בנו הגדול הוא ביקש ממנו שיצא אל השדה לצוד:
"וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם כז, ג-ד).
שני דברים ביקש יצחק מבנו: (א) "וְצֵא הַשָּׂדֶה" – לצוד רק במקומות שהם הפקר מובהק, כדי להתרחק מכל חשש של חוסר יושר בפעולתו. (ב) לעבוד ולעמול כדי להביא את האוכל – "וְצוּדָה לִּי צָיִד".
עשו נענה חלקית לבקשת אביו. הוא היה מוכן לעבוד כדי להרוויח את כספו, אך לאו דווקא בדרך הישר, כפי שמעיד הפסוק: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא" (שם פסוק ה) – "מהו להביא? אם לא ימצא ציד יביא מן הגזל" (רש"י שם).
אומנם קיים עשו את מצוות "ילך לעסקיו", אך הוא ויתר על עשיית ערכי התורה עיקר ולא קיים את התנאי "וישא ויתן באמונה" – ומשום כך נטרד מהבכורה.
ומנגד ניצב יעקב אבינו. יעקב היה צדיק גדול אשר קיים בצדקותו את החובה לעשות את התורה עיקר: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (שם כה, כז). חובה זו היא בוודאי התנאי הראשון להקמת מלכות ישראל, אך אין בה די. יעקב אבינו נדרש גם לעבוד כפי שעשה יצחק אביו, ולפיכך הוא נשלח ללבן:
"קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְאֵ־ל שַׁ־דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן
אֱ־לֹהִים לְאַבְרָהָם" (בראשית כח, ב-ד).
שם, בבית לבן, יעבוד יעקב אבינו לפרנסתו ויזכה להקים את בית ישראל.
"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות ב, ב) – לימוד תורה המעורב בחיי המעשה, זה עם זה, זהו האידיאל היהודי.