נספח – גזרת הנכנסים והיוצאים

הרב שאול דוד בוצ’קו

שתי התקנות

מצאנו בגמרא שתי תקנות שטעמן “גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין”, כלומר למנוע טעות הן מאנשים המגיעים באיחור לבית הכנסת ונכנסים באמצע קריאת התורה, והן מהיוצאים לפני סוף הקריאה.

התקנה הראשונה היא לעניין ברכת העולים לתורה: מעיקר הדין, העולה הראשון מברך ברכה ראשונה, העולה האחרון מברך ברכה אחרונה ושאר העולים אינם מברכים כלל. ותיקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך לפני עלייתו ובסוף עלייתו, כדי שהנכנסים באיחור, שלא שמעו את הברכה הראשונה, לא יחשבו שמותר לקרוא בתורה בלי ברכה לפניה; וכדי שהיוצאים מוקדם לא יחשבו שאין חובה לברך לאחר הקריאה[1].

התקנה השנייה נוגעת למקום שמסיים בו העולה קריאתו, ביחס לרווח המסמן בתורה את חלוקת הפרשייה. התקנה היא שסיום קטע העלייה של כל עולה יהיה רחוק שלושה פסוקים מתחילת פרשייה ומסופה. ההרחקה מסוף הפרשייה היא כדי שהיוצא מוקדם לא יחשוב שהקורא הבא יקרא רק עד סוף הפרשייה, וכך יקרא שני פסוקים בלבד, דבר שאסור על פי ההלכה. וההרחקה מתחילת הפרשייה היא כדי שהנכנס כעת לא יחשוב שהקורא הקודם קרא מתחילת הפרשייה, וכך קרא רק שני פסוקים.

המציאות בשעת התקנה

להבנת גזירה זו עלינו לדעת שבניגוד להיום, בעבר לא הייתה מסורת היכן מפסיק כל עולה, ואף טרם נהגה חובת קריאת “פרשת השבוע” כפי שהיא היום. הנוהג היה שעלו לתורה מספר עולים על פי חובת היום, וכל עולה קרא לפחות שלושה פסוקים, ועצר היכן שרצה. כך מספר הפסוקים היה בשבת לפחות 21 פסוקים, ובחול לא פחתו מעשרה פסוקים. גזרות אלו אינן שייכות
כיום, כיוון שבימינו ברור לכל מה קורא כל עולה, וכפי שלימדו אותנו בעלי התוספות בעניין זה (מגילה כב ע”א ד”ה “אין”), אין חוששים לטעויות כאלו בדברים שידועים לכל.

הקושי בהבנת תקנות אלה

אמנם, תקנות “הנכנסים והיוצאים” קשות להבנה גם בזמן חז”ל, שהלא חוששים כאן לדברים הנראים רחוקים. הנכנסים והיוצאים נמצאים בבית הכנסת בימים אחרים, וכן בקריאה זו בשאר העליות, ויכולים לשים לב שתמיד הראשון והאחרון מברכים, וכן שקראו לכל אחד לכל הפחות שלושה פסוקים. מדוע שיעלה על דעתם שבזמן שהם אינם נמצאים עשו באופן אחר? גזירות אלו נראות רחוקות מאוד.

שתי הקדמות

להסביר את העניין אזכיר מה שכתב אמו”ר בכמה מקומות, שצריך לרדת לעומקן של גזירות חכמים, ואין להיות אדוק רק למשפט הכתוב, אלא להתעמק ולהבין מה מסתתר מאחורי המילים שנאמרו בצורה קצרה.

ויש להוסיף ולהסביר את עניין “מראית העין”, שהוא דבר שאין בו עצמו איסור ובכל זאת אסרו לעשותו, שמא יחשבו הרואים שהמעשה אינו כהוגן[2]. וקשה, שהלא על הרואה לדון את חברו לכף זכות, ולא לתלות בו אשמה, ובכל זאת אנו חוששים לאנשים שיעברו על כך, ויחשבו שחברם עבר עברה. נראה להסביר שאין אנו חוששים רק ל”מה יגידו”, אלא שמעשה שנראה לא טוב יש בו משהו שלילי בעצמו. למשל: אסור לתלות כביסה בשבת משום “מראית העין”, שמא יחשבו שהוא כיבס בשבת[3]. ואמנם על הרואים לדון אותו לכף זכות, שכיבס לפני שבת, אולם סיבת האיסור היא שעצם תליית הכביסה פוגעת בשבת, אף שלא עשה מלאכה, בכך שלא התנתק ממלאכת הכביסה. מטעם זה הדברים שנאסרו משום מראית העין אסורים גם כשאף אחד אינו רואה.

התקנה הראשונה: מי מהעולים מברך

השאלה הראשונה שעמדה בפני חז”ל הייתה מי מהעולים יברך. עלינו להבין שהברכות לפני ואחרי הקריאה חשובות מאוד. הברכה הראשונה מדגישה שהעיסוק בתורה נובע מכך שה’ בחר בנו ונתן לנו את התורה, ולכן הקריאה והלימוד בתורה שונים מכל לימוד אחר שמטרתו לקנות ידיעות: לימוד תורה הוא עבודת ה’, והברכה שאחרי הקריאה היא הודאה על מתנה זו, שנותנת לנו חיים אמתיים.

בתחילה חשבו שדי שהראשון יברך ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה, כי קריאת התורה היא מכלול אחד, ויש לברך לפניה ולאחריה. אבל במציאות שבה אין כל אחד שומע את חברו, הקריאה בלי ברכה בתחילה ובסוף ממעיטה בעיניו את חשיבות הברכה. למעשה לא כל העולים מרגישים את הקשר שלהם לתורה. במציאות זו ראו חכמים לנכון שכל עולה יברך, ובכך תודגש חשיבות ברכות אלה, וניסחו זאת בכך שהבעיה היא שהנכנסים והיוצאים לא ישמעו את הברכות. לפי ראייה זו, עצם העלייה בלי ברכה יכולה להמעיט את חשיבות הברכות. העובדה שתיקנו שכל עולה יברך מפאת החשש שמא יחשוב מישהו שאין ברכה, מעידה עד כמה הברכה חשובה.

התקנה השניה: היכן לעצור

כדי להבין את התקנה בדבר מקום הפסקת העולה, כדאי לעיין בדברי הרשב”א על סיבת התקנה[4].

הרשב”א מתאר את מחשבת הנכנס או היוצא, התמה על מקום העצירה: מדוע סיים העולה סמוך לסיום הפרשייה, ולא בסיום עצמו?

מכאן יש ללמוד שהעיקר הוא שלא להפסיק סמוך לסיום פרשייה. ראינו שחכמים תיקנו שלא יפחתו לקורא פחות משלושה פסוקים; הטעם לכך הוא
שקריאה של פחות משלושה פסוקים יש בה זלזול בתורה. הדבר נרמז בדברי הגמרא[5] שמספר זה כנגד תורה נביאים וכתובים, כלומר שהוא מייצג מכלול שלם[6]. וכשם שבקריאת פסוק אחד או שניים יש זלזול בתורה, כך גם בעצירה פסוק או שניים סמוך להפסק הפרשייה. לכן תיקנו חכמים לעצור בסוף עניין, או לכל הפחות להשאיר מספר פסוקים שראוי להתכבד בהם, כלומר שלושה פסוקים, שמספיקים לקורא אחר.

ולשון חכמים “גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין”, עיקרו הוא מפאת האמת שבמחשבת הנכנסים והיוצאים, מפני שאין זה מכבוד התורה להשאיר פסוק או שניים בתחילת הפרשייה או בסופה, אלא יש לסיים את העלייה בסיום העניין.

ובאמת תקנה זו הגיונית ביותר: יש לעצור בין הפרשיות, או במרחק עניין שלם מהפסק הפרשייה. לכן פרשה של חמישה פסוקים תיקרא על ידי עולה אחד, משום שאין בה מספיק פסוקים לחלקה לשני עולים, ולכן יש לגמור את הפרשה ואז לעצור. וראיה לפירוש זה היא ההלכה שכשיש פרשייה שאורכה שני פסוקים, מותר לעצור בתחילתה או בסופה, ואין חוששים בה לנכנסים וליוצאים, כיוון שסוף העניין הוא מקום ראוי לעצירה.

[1]. לשון הגמרא (מגילה דף כא ע”ב): “תנא: הפותח מברך לפניה, והחותם מברך לאחריה. והאידנא דכולהו מברכי לפניה ולאחריה – היינו טעמא דתקינו רבנן: גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין”. ובשו”ע התבאר בסימן קל”ט, ד.

[2]. ראה על כך בהרחבה בספרי “בעקבות המחבר”, בפרק הדן בכך, החל מעמוד קל”ג.

[3]. שו”ע או”ח ש”א, מה.

[4]. בגמרא שם ד”ה “ליקרי תרי מהא וחד מאידך, אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים”. וזו לשונו: “פירוש: כיש אומרים דלקמן, גזרה משום הנכנסין, שמא יכנסו בשעה שמתחיל הרביעי ויאמרו: ‘כיון שזה מתחיל בפסוק שני של תחלת הפרשה, ש”מ שהפסוק הראשון לבדו קרא הקורא שלפניו, שאלמלא כן מפני מה לא סיים הקורא הראשון בסוף הפרשה שלמעלה? ולמה לו להתחיל בפסוק אחד של פרשה זו?’. וה”ה והוא הטעם לנכנסין בשעה שיקרא השלישי אותו פסוק ראשון של פרשה זו, שיאמרו כן”.

[5]. מגילה כד ע”א.

[6]. הדבר קשור לראיית המספר שלוש כקביעות, כבחזקה ובמקומות נוספים.