כמה ראוי ליתן לכל אחד - סימן ר"נ

בסימן זה ה' סעיפים

סימן זה עיקרו נועד להסביר את הפסוק, שהוא מקור חיוב הצדקה: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז – ח), מה הכוונה "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ"? חובת הצדקה מוטלת על כל יחיד. אמנם למעשה, על אף שחובת הצדקה מוטלת על כל אדם באופן אישי, הרי שבפועל אורגן בכל ערי ישראל, מאז ומתמיד, מנגנון מסדר של גבאי צדקה, שמונו בידי פרנסי הציבור, לגיוס הכספים וחלוקתם לצרכים השונים. לפיכך, ההוראות בסימן זה מופנות במידה רבה אל גבאי הצדקה, בידם נתונה האחריות לפקח ולנהוג ביושר במלאכת הגיוס וחלוקת הצדקה.

סעיף א

(א) ^א כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד (ב). וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך. ^ב הראוי לתת לו פת, נותנים לו פת. עיסה, נותנים לו עיסה. מטה, נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה, חמה. צונן, צונן. להאכילו לתוך פיו, מאכילין. ^ג אין לו אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה. הגה: ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו (ג), אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת (ד) (ב"י ודלא כמשמעות הטור, וכמו שנתבאר סימן רמ"ט).

^א ברייתא כתובות דף סז, ב. ^ב טור בשם ספרי. ^ג ברייתא בכתובות שם ע"ב.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה נותן דוגמאות, על צורכי העניים המרכזיים, להבהרת תחומי חובת הצדקה.
• קונה לו סוס ועבד – זו הגזמה כמובן, אך היא מלמדת כי סך התמיכה נמדד באופן אינדיבידואלי.
• היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו – למרות שהפרשנות הפשוטה של הפסוק אומרת שלכל יחיד יש חובה לתת לנזקק את כל מה שחסר לו, כפי שהבינו פוסקים רבים. דעתו של הרמ"א היא, שאין להטיל את צרכי הנזקק כולם על אדם אחד. דין זה נובע ממה שנלמד להלן (סעיף ג) לגבי עני המחזר על הפתחים, שאין חיוב לתת לו כל מחסורו. ולמעשה, החיוב תלוי במצב הספציפי. לפעמים יש ידיד או קרוב משפחה או שכן שהורע מצבו הכלכלי, ונעשה עני. אם אפשר לעזור לו, צריך לנתב אליו את הצדקה, כדי שלא יצטרך לחזר על הפתחים.
• אם ידו משגת – כלומר, אם אין גוף צדקה מסודר, ואין הקהילה יכולה לתמוך בו כלכלית, חייב היחיד, שיש בידו יכולת, למלא את "די מחסורו" של העני.

סעיף ב

^ד אשה שבאה לינשא, לא יפחתו לה מנ' זוז (ה). ואם יש בכיס, מפרנסים אותה לפי כבודה (ו) (ועיין לקמן סימן רנ"ז אם הגבאים צריכים ללוות).

^ד משנה שם ע"א.

• לא יפחתו לה מנ' זוז – מדובר בערך של 30 גרם כסף טהור. עם זאת, איננו יודעים מהו כח הקניה של חמישים זוז, ונראה כי הכוונה לסיוע כלכלי משמעותי.
• מפרנסים אותה לפי כבודה – כלומר, מסייעים לכלה ברכישת המוצרים הנחוצים לבית, בהתאם לצרכים של כל דור. לדוגמא, בעבר לא היה צורך במקרר בבית, אך כיום זהו צורך בסיסי.

סעיף ג

^ה עני המחזר על הפתחים, אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה, אלא מתנה מועטת (ז).

^ה טור בשם הרמב"ם פ"ז מהלכות מתנות עניים מעובדא דההוא עניא דהוה מחזר על הפתחים, דאתא לקמיה דר' פפא (ב"ב דף ט, א).

• מתנה מועטת – כי ברור שהוא מבקש מכל אדם. לכן, אין לרוקן את הקופה בשבילו.

סעיף ד

^ו אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מִכִּכָּר בְּפּוּנְדְּיוֹן (ח) (הרמב"ם פירש שמשקל הפונדיון הוא שמונה גרעיני שעורה) מארבעה סאין בסלע. ואם לן, נותנין לו ^ז מצע לישן עליו (ט) וכסת ליתן מראשותיו (י) ושמן וקטניות. ואם שבת, נותנין לו מזון ג' סעודות ^ח ושמן וקטנית ודג וירק (יא). ^ט ואם מכירין אותו, נותנין לו לפי כבודו.

^ו גם זה שם, ושם ממשנה ז פרק ח דפאה. ^ז שבת דף קיח, א. ^ח תוספתא דסוף פאה. ^ט גם זה שם בתוספתא ובכתובות דף סז, ב.

• מִכִּכָּר בְּפּוּנְדְּיוֹן – לחם שעולה פונדיון, כשארבעה סאין קמח שווים בסלע. החישוב קצת מסובך, וקשה לתרגם את זה למציאות של ימינו. ונראה שהכוונה לכאורה ללחם ששוקל 660 גרם[1].
• מצע לישן עליו – מזרון וסדין.
• וכסת ליתן מראשותיו – כסת זו כרית, ולא טוענים שכרית היא מותרות.
• ושמן וקטנית ודג וירק – זהו המינימום שצריך לתת לו.

סעיף ה

^י עניי העיר מרובים, והעשירים אומרים: יְחַזְּרוּ על הפתחים (יב), והבינונים אומרים: שלא יְחַזְּרוּ  על הפתחים אלא תהיה פרנסתן מוטלת על הצבור, לפי ממון, הדין עם הבינונים (יג). הגה: כי עיקר חיוב הצדקה לפי הממון (יד) (תשובת הרשב"א הביא הב"י). ויש מקומות נוהגין ליתן לפי הנדבה (טו), ויש לפי המס (טז). והנותן לפי ברכתו, ראוי יותר לברכה (יז) (גם זה תשובת הרשב"א הובאה בב"י).

^י תשובת הרשב"א.

• והעשירים אומרים: יְחַזְּרוּ על הפתחים – כדי שלא יידרשו לתת הרבה יותר מהבינונים.
• הדין עם הבינונים – חלוקה לפי ממון משמעותה, שהעשירים משתתפים הרבה יותר.
• עיקר חיוב הצדקה לפי הממון – לפי היכולת הכלכלית של האדם.
• נוהגין ליתן לפי הנדבה – כל אחד נותן לפי רצונו. אך זה דווקא במקומות שבהם אין לבית דין סמכות לחייב לפי ממון.
• ויש לפי המס – התרומה נגבית בהתאם להשתתפותם במס הקהילה. מס הקהילה הוא מס שחברי הקהילה משלמים כדי לממן את השליח ציבור, הרב וטיפול בבית הכנסת. גם הבינונים תורמים, שכן מדובר בשירות לכולם. אמנם העשירים תורמים יותר, אך לא באופן גבוה יחסי יותר מהבינונים. לכן, כדאי לעשירים שגביית הצדקה תתבצע בצורה דומה.
• ראוי יותר לברכה – כלומר, הנותן בצורה משמעותית יותר בהתאם ליכולתו, יזכה לברכה מאת ה'.

קיצור כמה ראוי ליתן לכל אחד (סימן ר"נ)

• חיוב הצדקה הוא לספק לעני את צרכיו ההכרחיים: כסף לאוכל, ביגוד, עזרה לחתונה וכדומה [א].
• עקרונית, חיוב זה חל על כל יחיד. אולם בפועל, החיוב מוטל על הציבור, להקים מערך של איסוף, גבייה וחלוקת הצדקה.
• חובת הצדקה היא בהתאם לממון. עשירים חייבים לתת יותר מבינוניים.
• צריך לתת צדקה למחזר על הפתחים, אבל אין חיוב לתת לו מתנה מרובה.

[1] בסלע יש 48 פּוּנְדְּיוֹנִים, והסאה מכילה בערך 8 ליטר. כך שארבעה סאה, הם 32 ליטר. אם כן, משקל הלחם בפוּנְדְּיוֹן הוא 32/48, שזה כ-660 גרם לחם.