סימן נ"א

דיני פסוקי דזמרה ובו ט' סעיפים.

חכמים תיקנו שיש לשבח את הקב"ה לפני התפילה. הדבר הוא חלק מתקנת רבי שמלאי (ברכות דף לב ע"א): "לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל". ועוד, שישנה חובה להלל את ה' מדי יום, ואכן פסוקי דזמרה נקראים "הלל שבכל יום" (שבת דף קי"ח ע"ב). ואמנם, גם בקריאת שמע וברכותיה נאמרים שבחים למקום, אולם אין זה עיקר עניינן (אלא עיקרן קבלת מלכות שמים), ולכן יש לומר לפניהן את "פסוקי דזמרה", שכל עניינם להלל לה' יתברך.

עיקרם של פסוקי דזמרה הם ששת הפרקים שבסוף ספר תהילים, ממזמור קמ"ה, "תהילה לדוד", עד סוף הספר. לכך נוספו תהילות הנאמרות לפניהם ולאחריהם (כמפורט בס"ק י), וכן קבעו חכמים ברכה לפני קריאת פסוקי דזמרה וברכה בתום קריאתם. ובשבת נאמרים מזמורים נוספים (כמובא בסימן רפ"א).

סעיף א

^אאומרים 'ברוך שאמר' קודם פסוקי דזמרה, ו'ישתבח' לאחריהם (א).

^אהרי״ף והרא״ש בפרק ה' דברכות.

• לאחריהם – עניינה של ברכת ברוך שאמר הוא להתכונן למצוַת אמירת פסוקי דזמרה, כפי שנאמר בה: "ובשירי דוד עבדך נהללך ה' א-להינו". וישתבח היא ברכה לסיום קיום מצווה זו, ובה אנחנו אומרים שלא הסתיימו שבחיו, ואנו מעוניינים שישתבח שמו לעד.

סעיף ב

^באם סיים 'ברוך שאמר' קודם שסיים החזן, עונה אחריו אמן (ב).

^בטור.

• אמן – ואין זה נחשב להפסק בין הברכה למצווה. אבל אם סיים ביחד עם שליח הציבור – לא יענה אמן, משום שנראה כעונה אמן על ברכת עצמו. בדרך כלל אין לענות אמן על ברכת עצמו, אלא רק על ברכת אחרים, משום שכל עניין עניית האמן הוא אימות וקבלת הדברים שאמר האחר.

סעיף ג

^גאחר ישתבח יש לו[1] לענות אמן אחר ברכות עצמו (ג). הגה: ועיין לקמן סימן רט"ו (ד).

^גתוספות בברכות מ״ה ע"ב בשם ר״ח, ובה״ג, והרא״ש.

• ברכות עצמו – כאשר אדם מברך מספר ברכות ברצף, דעת המחבר היא שלאחר הברכה האחרונה יענה אמן על ברכות עצמו. בכך מחבר המברך את כל הברכות ליחידה אחת, וזהו אות לכך שסיים את קבוצת הברכות האלה.
• סימן רט"ו – שם כתב הרמ"א שאין לענות אמן גם בסיום רצף של ברכות, מלבד בברכת "בונה ירושלים" שבברכת המזון[2].

סעיף ד

^דצריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף שמונה עשרה (ה). הגה: ואפילו לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח (ו). ועיין לקמן סימן נ"ג ונ"ד (ב"י בשם כל בו).

^דהרי״ף והרא״ש בפרק ה' דברכות.

• סוף שמונה עשרה – שהלא קבעו חכמים את פסוקי דזמרה כשבח הנאמר לפני התפילה, וממילא אין להפסיק ולאבד את הרצף שקבעו חכמים. אם דיבר אינו צריך לחזור מההתחלה, ולכן נקט המחבר בלשון העדינה "צריך ליזהר". ואינו חוזר אפילו אם הפסיק לזמן רב, שאפשר לומר בו את פסוקי דזמרה כולם; ואפילו אם הפסיק מסיבה הלכתית כלשהי, כגון שנצרך לנקביו, אינו חוזר אלא למקום שפסק[3].
• לישתבח – דעת הרמ"א היא שגם לצורך מצווה אין להפסיק באמצע פסוקי דזמרה[4]. ונראה שכן היא דעת המחבר, שהביא היתר לדבר בדבר מצווה דווקא לאחר ישתבח, ולא לפני כן[5]. אולם מותר לענות למה שהותר בברכות קריאת שמע (סימן ס"ו סעיף ג): קדיש, קדושה, ברכו והמִלה "מודים". ונראה שדעת המחבר והרמ"א היא שדווקא לעניינים אלו מותר להפסיק[6], אך לא יענה אמן על ברכות אחרות, ולא יאמר 'אשר יצר' או ברכת הרעמים[7]. ואם נזדמנו לו כעת טלית ותפילין, ימתין עם ברכתם עד אחר שיאמר ישתבח, משום שאין זו מצווה עוברת.

עוד דנים הפוסקים בנתינת צדקה לאחר ישתבח. כמדומה לי שאין נוהגים היום לתת צדקה בין ישתבח לברכו, אולם היתרם של כמה מהפוסקים לתת כאן צדקה מלמדנו עד כמה צריך להזדרז בפסיקת צדקה, וכי אין להשהות את העזרה לזולת.

סעיף ה

^הבין המזמורים האלו שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם (ז); ובאמצע המזמור, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד (ח).

^הטור.

• לכל אדם – היינו שמותר להקדים שלום לאדם מכובד, ולכל אדם שאומר לו שלום יש לענות. היום גם המכובדים אינם מקפידים אם אדם המתפלל אינו שואל בשלומם, וכן אין נהוג היום  לגשת לאדם המתפלל ולדרוש בשלומו, ולכן דין זה אינו מציאותי כל כך. ונלמד מכאן על חשיבות אמירת השלום לבריות, שהתירו להפסיק באמצע התפילות כדי לומר שלום או לענות שלום, כדי שלא לפגוע באדם חס ושלום.
• מפני הכבוד – השולחן ערוך והרמ"א השוו בין ההפסק בפסוקי דזמרה להפסק בקריאת שמע וברכותיה[8], ולכן הקבילו בין דין 'בין הפרקים' שבקריאת שמע לבין 'בין המזמורים' של פסוקי דזמרה, ובין הדין של אמצע הפרק בקריאת שמע לדין אמצע המזמור כאן.

סעיף ו

^וצריך להפסיק בין 'אלילים' ובין 'וה' שמים עשה' (ט).

^וטור.

• שמים עשה – לשון הפסוק הנאמר ב"הודו לה'" (דבהי"א ט"ז, כו): "כי כל אלוהי העמים אלילים, וה' שמים עשה"; ואם יטעה בפיסוק ויצרף את המילה ה' לנאמר לפניה, יישמע כאילו חלילה אומר על ה' שהוא אלילים. מכאן יש ללמוד שיש להקפיד על פיסוק נכון של התפילות, וגם כאשר שרים את המילים, אסור שהניגון יקלקל את המשמעות ובכך יבטל את כל עניין התפילה.

סעיף ז

(י) ^זצריך לכוין בפסוק 'פותח את ידך'. ואם לא כיון, צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת (יא). הגה: ואומרים פסוק 'ואנחנו נברך יה' אחר תהלה לדוד (יב) (טור וכל בו); וכופלין פסוק 'כל הנשמה תהלל יה', לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה (טור), וכן פסוק 'ה' ימלוך לעולם ועד' (יג) (אבודרהם). כשמגיע ל'ואתה (ה') א-להינו מודים אנחנו לך' או לפסוק 'וכל קומה לפניך תשתחוה' אין לשחות ולהשתחות שם (יד), כדלקמן סי' קי"ג (ר' יונה ס"פ אין עומדין, ור' ירוחם נתיב י"א). ונהגו לעמוד כשאומרים 'ברוך שאמר', 'ויברך דויד' ו'ישתבח' (טו).

^זרבנו יונה בשם הגאונים אהא דברכות ד׳.

• הקדמה – נפרט כאן את תוכן פסוקי דזמרה הנהוג אצלנו: עיקר פסוקי דזמרה הוא פרק קמ"ה בתהילים, "תהילה לדוד", המבוסס על אותיות האלף-בית (מלבד האות נ'). אחריו ממשיכים ב"הלל שבכל יום", הלא הם המזמורים שבהמשך, עד סוף ספר תהילים. למזמור "תהילה לדוד" מקדימים את הפסוק האחרון שבמזמור שלפניו: "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-להיו", ומקדימים לו פסוק נוסף המתחיל ב"אשרי" (תהילים פ"ד, ה): "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", שמבטא את ייעודנו להלל לה' יתברך.

לפני מזמורים אלו נוהגים לומר קטעים שונים, ובהם "הודו לה'", שהוא מזמור שאמר דוד לפני הארון (דבהי"א ט"ז), ונוסף לו לקט של פסוקים מתהילים שמבטאים את ציפייתנו להופעת ה' בעולם (הפותחים ב"רוממו ה' א-להינו"). בנוסח ספרד ועדות המזרח נוהגים לומר קטעים אלה לפני ברכת "ברוך שאמר", מפני שאינם מעיקרם של פסוקי דזמרה (שהם פרקי ה"הללויה" שבסוף ספר תהילים), ובנוסח אשכנז אומרים אותו לאחר "ברוך שאמר", כדי שייכלל בברכה הנאמרת על פסוקי דזמרה. עוד מוסיפים לפני ברכת "ברוך שאמר" את "מזמור שיר חנוכת הבית", "למנצח", ו"ה' מלך", ולאחריה את "מזמור לתודה" (תהילים ק'), המבטא את החיוב להלל את השם יתברך, ולכן ראוי להקדימו לפסוקי דזמרה. וכן אומרים עוד לקט פסוקים (קטע הפותח ב"יהי כבוד") המבטאים את גודל מלכותו של ה' בהנהגת העולם, ומדגישים את בחירתו בארץ ישראל ובעם ישראל.

לאחר פסוקי דזמרה אומרים לקט של פסוקים המסיימים שלושה מספרי תהילים; ומעלה נוספת בהם, שבשניים מהם נאמרת המילה "אמן", ויש בכך כדי לסמן שנסתיימו פסוקי דזמרה. מתקופת הגאונים נוהגים להוסיף עוד פסוקי שבח מפרק כ"ט של דברי הימים א' ("ויברך דוד") ומפרק ט' בנחמיה ("ויברכו שם כבודך"). וכן לומר את שירת הים; ומסביר הטור שזאת משום שברכת ישתבח הסמוכה בנויה על פרשיות אלה. הקטעים שנוספו מדגישים במיוחד את הקשר המיוחד שבין ה' לעמו.

• פעם אחרת – פסוק זה הוא הפסוק העיקרי של הפרק, והוא מבטא את אמונתנו בא-ל המשגיח ודואג לפרנסת כל הבריות. וכאמור, מזמור "תהילה לדוד" הוא הפרק המרכזי בפסוקי דזמרה, ואם לא כיוונו בפסוק החשוב ביותר שבו חסר עיקרם של פסוקי דזמרה.
• אחר תהילה לדוד – פסוק זה מסיים מזמור אחר בתהילים[9], והביא הבית יוסף שני טעמים למנהג להוסיפו אחר "תהילה לדוד": האחד, משום ששאר המזמורים שבפסוקי דזמרה מסתיימים ב"הללויה", ורצו לסיים כך גם פרק זה. ועוד, שאמרו חז"ל (ברכות דף ד' ע"ב): "כל האומר 'תהלה לדוד' בכל יום שלש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא", ולכן הוסיפו פסוק המרמז שנברך י-ה מעתה (בעולם הזה), ועד עולם (בעולם הבא).
• לעולם ועד – כופלים את פסוק "כל הנשמה" כיוון שהוא מסיים את פסוקי דזמרה, ואת "ה' ימלוך" – משום שמסיים את שירת הים. ונוהגים זאת גם הספרדים[10].
• ולהשתחוות שם – הראשון הוא פסוק מתוך "ויברך דוד", והשני משפט מ"נשמת כל חי" הנאמר בשבתות ובימים טובים. ואין כורעים בהם, מאחר שאין לכרוע אלא במקום שקבעו חכמים[11]. ויש להעיר שאין כאן חשש שנראה כמשקר בכך שאומר ואינו עושה, משום שהפסוק "מודים אנחנו לך" אינו מדבר כלל על השתחוויה, והמשפט מ"נשמת" אינו אומר שכעת אנו משתחווים, אלא שמן הראוי שכל הברכיים יכרעו לפני הא-ל מפאת גדולתו.
• וישתבח – לדעת הרמ"א ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" הן כעין ברכות המצוות, שראוי לומר אותן בעמידה[12]. "ויברך דוד" היא תהילה שאמר דוד לאחר שאסף מן העם את הכסף והזהב וכל מה שנצרך לבניית בית המקדש, ככתוב בדברי הימים שם. ומשום שדוד המלך עמד בפני העם לכבודם, אף אנחנו עומדים באמירת פסוקים אלו (עד סוף הקטע מדברי הימים, המסתיים במילים "ומהללים לשם תפארתך")[13].

סעיף ח

^חאין אומרים הזמירות במרוצה, כי אם בנחת (טז).

^חספר ארחות חיים בשם ר׳ נתן.

• בנחת – יש להקפיד לאמרן בנחת, כיוון שבאמירת פסוקי דזמרה מקיימים את המצווה להלל את ה', ואמירתם במרוצה אינה הילול ראוי.

סעיף ט

^ט'מזמור לתודה' יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה (יז). הגה: ואין אומרים מזמור לתודה בשבת ויום טוב (טור); או בימי פסח, שאין תודה קריבה בהם משום חמץ; ולא בערב פסח, ועיין לקמן סימן תצ"ט; ולא בערב יום כפור, ועיין לקמן סימן תר"ד, וכן נהגו במדינות אלו (יז) (מנהגים).

^טשם בארחות חיים.

• ממזמור לתודה – חשיבות אמירת מזמור זה מקורה במדרש (ויקרא רבה, צו, פרשה ט, ז): "לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל; כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה". ומשום חשיבותה זו של מידת הכרת הטוב כתב הארחות חיים שיש לאומרו בנגינה. ולא ראיתי ברוב המקומות ששרים את המזמור הזה, וכנראה שאין זה חיוב, אלא מעלה טובה (שהלא המקור לכך אינו מהתלמוד, אלא ממדרש. ואף במדרש לא הוזכר לאמרו בנגינה, אלא רק שלא יתבטל לעתיד לבוא).

במדינות אלו – "מזמור לתודה" הוא המזמור המלווה את הבאת קרבן התודה. קורבן זה הוא קרבן נדבה שבשרו נאכל על ידי מקריבי הקרבן, והוא מלווה בלחמי חמץ. זמן אכילתו הוא יום ולילה. תודה לא הייתה קריבה בשבתות ובימים טובים, שבהם מקריבים רק קרבנות חובה, ולא בימים שאין בהם אפשרות לאכלה בלילה שלאחר ההקרבה: ערב יום כיפור, פסח וערב פסח. דעת הרמ"א היא שבימים שלא היו מקריבים בהם קרבן תודה אין לומר את המזמור, אולם לא כן דעת המחבר, ולדעתו המזמור החשוב עומד בפני עצמו. ולהלכה מנהג הספרדים לאמרו בימים אלו, ומנהג האשכנזים שלא לאמרו.

[1] "יש לו" פירושו צריך. ובדפוסים במקום מילים אלו נדפס "יכול לענות". ראה בשולחן ערוך השלם הערה ו'.

[2] ושם אומר "אמן" כדי להבדיל בין שלוש הברכות הראשונות בברכת המזון שהן מהתורה, לבין הברכה הרביעית שהיא מדרבנן.

[3] ולעניין הפסק בקריאת שמע, עיין בתחילת סימן ס"ה.

[4] וכן משמע מדבריו בסימן נ"ד סעיף ג', שם מתיר להפסיק לצורך מצווה דווקא אחר ישתבח ולפני הקדיש.

[5] שם בסימן נ"ד..

[6] שעניות אלו מיוחדות, ונקראו "דברים שבקדושה", ולשמיעתן יש לעמוד למנהג אשכנז.

[7] אמנם המג"א כתב שאם התירו לענות שלום לכל אדם, כפי שמבואר בהלכות קריאת שמע, כל שכן שמותר להפסיק לכל מצווה עוברת. אולם יש חולקים, הסוברים שאין להפסיק שבח אחד בשביל שבח אחר, וכך פסק כף החיים.

המשנה ברורה הסכים שאין להפסיק בברכות קריאת שמע אף לצורך מצווה, אך בפסוקי דזמרה התיר בין הפרקים. ולא משמע כן מהמחבר והרמ"א, שהשוו דין ברכות קריאת שמע לפסוקי דזמרה לכל דבריהם.

[8] ברכות פרק ב' משנה א': "בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם".

[9] מזמור קט"ו, המוכר מהלל (פותח בפוק "לא לנו ה").

[10] אף שבבית יוסף מסיק (כארחות חיים) שאין לכפול, כי יש בשירת הים רמז לשם ע"ב אותיות, ואם כופלים את הפסוק נוספת אזכרה, ובכך מאבדים רמז זה; אולם כאמור, המנהג לכפול. ועוד נהגו לומר גם את תרגום פסוק "ה' ימלוך", ולהוסיף שלושה פסוקים העוסקים במלכות ה' ("כי לה' המלוכה" וכו').

[11] כי ביהדות (בניגוד, למשל, לאיסלם), האדם אינו מתבטל לגמרי לפני הבורא, אלא מוטלת על האדם אחריות כיצד לבטא את רצון ה' בעולם. לכן אף שצריך לכרוע במקומות מסויימים, אין להרבות בכך יותר ממה שקבעו חכמים.

[12] והספרדים נוהגים לומר 'ברוך שאמר' בעמידה ו'ישתבח' בישיבה, כי דווקא ברוך שאמר היא כעין ברכת המצוות, שהיא נאמרת לפני קיום המצווה. וכתב הרב חיים ויטאל ב"שער הכוונות", (דרושי תפילת השחר, דרוש א'): " בהגיעך אל ברוך שאמר תקום מעומד כמו שיתבאר, וגם תאחוז בידך הימנית שני הציציות של הטלית אותם שהם כנגד פניך, ותכוין כי ברוך שאמר הוא בעולם היצירה, בבחינת הדיבור בערך חלק המעשה שהוא הציצית שגם הוא ביצירה כמבואר לעיל".

[13] יש הנוהגים, על פי השל"ה, לתת צדקה בקטע זה.