תלמיד חכם היה פטור ממס, ומכירת סחורתו מוקדמת - סימן רמ"ג

בסימן זה ט' סעיפים

אנו אומרים כל יום "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", כי באמת, שונה עם ישראל מכל העמים, בזכות התורה שה' העניק לו. התורה היא מקור זהותו וייחודו של העם היהודי. לומדי התורה ומלמדיה, המקדישים את חייהם לשימורה ולהפצתה, נושאים בתפקיד מרכזי בשמירה על נשמתו הרוחנית של העם. על כן ראתה התורה צורך לחייב בכיבודם של תלמידי חכמים, וזה נקרא  "עשה של כבוד התורה". חובה זו נלמדת מפסוק במצוות השבת אבדה, בו נאמר "והתעלמת מהם". פשט הכתוב מלמד שאסור להתעלם מן האבדה, אבל חכמים הפיקו ממנו מסר חשוב: "פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו". כלומר, תלמיד חכם אינו מחויב להחזיר אבדה כאשר העיסוק בה אינו יאה לכבודו, ומשום שמציאות כזו פוגעת בכבוד התורה, וזה נקרא "עשה דכבוד התורה".

עוד אנו לומדים על חובה זו, מן הפסוק (הנידון בהרחבה בסימן הבא) "והדרת פני זקן" שמשמעותו חובה לכבד זקן. חכמים ביארו, כי הזקן אינו רק איש שיבה, אלא בעיקר תלמיד חכם (מלשון זה קנה חכמה). על כן יש להדר את תלמידי החכמים והתורה, יותר מכל שועי עולם, לפעול בכל מה שקשור לכבודם, ולסייעם כפי האפשר.

בעבר, לא קיבלו תלמידי חכמים משכורת קבועה, בעד לימוד התורה. על כן, תיקנו חכמים דרכים שונות לסייע ולהקל עליהם, כדי שיוכלו להתמסר ככל הניתן ללימוד התורה ולהפצתה. בסימן זה נלמדות שתי הקלות עיקריות. א: פטור ממיסים. ב: זכות קדימה במכירת סחורה, כדי להתפרנס בזמן מועט. עוד נלמד בסימן זה אודות חומרת איסור ביזוי תלמידי חכמים.

סעיף א

^א תלמידי חכמים לא היו יוצאין בעצמם עם שאר העם לעשות בבנין ובחפירות העיר וכיוצא בזה, שלא יתבזו בפני עמי הארץ (א), ^ב וכיון שהם פטורים אפילו אחרים במקומם אין שוכרין (ב).

^א לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות ת"ת ממימרא דרב יהודה ב"ב דף ח, א וכדמפרש שם בגמ'. ^ב ר"ן בשם התוספות והביאו הב"י שם.

• שלא יתבזו בפני עמי הארץ – בעבר קבעו תורנויות שונות לביצוע עבודות ציבוריות נחוצות (כמו בנייה וחפירות). תלמידי חכמים היו פטורים מתפקידים אלה, כיוון שמעמדם הרוחני גבוה, ואין זה מכבודם לעסוק בעבודות גופניות פשוטות, העלולות לבזות אותם בעיני הציבור הרחב. תרומתם לחברה נעשית בעיקר באמצעות תורתם והוראתה, החשובה לאין ערוך.
• אפילו אחרים במקומם אין שוכרין – הפטור הוא מהותי, ואין לחייבם במימון אדם אחר, שיבצע את התפקיד במקומם.

סעיף ב

^ג במה דברים אמורים (ג), כשכל אדם יוצא בעצמו (ד). אבל אם אין יוצאין בעצמם, אלא שוכרים אחרים במקומם או גובים ממון מבני העיר לעשותו, אם דבר שצריך לחיי האדם ^ד כגון בארות מים וכיוצא בהם, חייבים לתת חלקם (ה). (ואם בתחלה הלכו בעצמן (ו), ואחר כך נמלכו לשכור אחרים (ז), תלמידי חכמים חייבים ליתן חלקם (ח)) (תשו' מהר"מ במרדכי פ' השותפין). אבל דבר שהוא צריך לשמירת העיר, כגון חומות העיר ומגדלותיה. ושכר השומרים, ^ה לא היו חייבין לתת להם כלום, שאין צריכין שמירה, שתורתן שמירתם (ט). ולכן ^ו היו פטורים מכל מיני מסים, בין מסים הקצובים על כל בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו, בין הקבועים בין שאינם קבועים, ^ז וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם ^ח אפילו הקבועים על כל איש ואיש (י). הגה: ואפילו אם אמר ההגמון שתלמידי חכמים עצמם יתנו, חייב הצבור לתת בעדם (יא). ואם החרימו הצבור על תלמיד חכם ליתן, אין בחרם שלהם כלום. ותלמיד חכם היה יכול להחרים וּלְשַׁמֵּת הצבור שיתנו בעדו דמיו (יב). (ב"י בשם ת' ה"ר נחמיה באלשקר סי' י"ט). ואין חילוק אם התלמיד חכם עשיר (יג) או עני (ב"י בשם הרמב"ם ורמ"ה ור"י הלוי). ^ט ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם (יד), אבל אין תורתם אומנותם, חייבים. ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנתו (טו). הגה: ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, רק שהוא מוחזק לתלמיד חכם בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר (טז) (ת"ה סימן שמ"ב). ואף על גב דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו (יז), מכל מקום לענין לפטרו ממס מקילין להם בזה (יח), רק שיהא מוחזק לת"ח (יט), כמו שנתבאר (שם סימן שמ"א). ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח ממס, ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן (כ) (שם שמ"ב).

^ג שם במימרא דרב יהודה. ^ד כפי' רש"י שם כריא פתיא חפירת מים לשתות. ^ה במימרא דרב יהודה שם וכדא"ל ר"ל לרבי יהודה נשיאה וכו' שם. ^ו מימרא דרבא, שרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא כרגא וכו', נדרים דף סב, ב וכדאמר רב נחמן בר יצחק לרב נחמן בר רב חסדא וכו', ב"ב דף ח, א. ^ז מעובדא דההוא דמי כלילא דשדו אטבריא וכו' שם הרא"ש בשם הר"י הלוי, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה משמו פ"ד ממס' אבות, וכ"כ בפ"ה מהל' ת"ת. ^ח בתשובת הרא"ש בשם תשובת הרמ"ה. ^ט טור בשם אביו הרא"ש שם בשם הר"י הלוי בתשובותיו וכן כתב הרמב"ן ונ"י שם בשמו וכתבו עוד שבשם הרי"ף רבו העיד כן.

• במה דברים אמורים – מתי פטרנום ממימון עבודות אלה.
• כשכל אדם יוצא בעצמו – ולא ראוי לבקש זאת מתלמיד חכם.
• חייבים לתת חלקם – ככל אדם המשלם בעד שירות.
• ואם בתחלה הלכו בעצמן – בתחילה נהגו שהתושבים כולם משתתפים בעצמם ב"תורנויות". במצב זה, תלמידי חכמים פטורים.
• נמלכו לשכור אחרים – אם פרנסי העיר שינו את ההנהגה, ובאמצעות גביית תשלום מכל התושבים, שכרו פועלים לביצוע העבודות.
• חייבים ליתן חלקם – כי מדובר במיסים ושירותים לכלל הציבור, כולל תלמידי חכמים, על כן מחייבים גם אותם להשתתף במימון.
• שתורתן שמירתם – ישנם שני הסברים לפטור זה: א. בזכות התמסרותם ללימוד התורה, הם זוכים לסיוע מן השמים. ב.  הם שומרים על רוחניות העם, ובכך תורמים לשמירה, כי בזכותם החברה מתוקנת.

לפי ההסבר הראשון, קשה מאד להסתמך על הטענה שתלמידי חכמים אינם זקוקים לשמירה כיום, שכן בשעת סכנה, כל אדם, גם תלמידי חכמים, פונה למשטרה ולצבא[1]. והטעם השני שייך בכל הזמנים. חשוב לציין שבניגוד לדמי שמירה הנ"ל, שתכליתם שמירה על הרכוש הפרטי מגניבה, ובהם פטרו תלמידי חכמים, את מיסי המדינה חייבים גם תלמידי החכמים לשלם, כי תכליתם סיפוק שירותים לכלל האזרחים, כולל תלמידי חכמים. ובמימון צרכי הכלל, גם לומדי התורה חייבים. לכן מסים שתכליתם שירות התושבים והאוכלוסייה, כגון הנגבים במדינת ישראל, גם תלמידי חכמים חייבים בהם.

גם חובת השמירה על המדינה חלה גם היא על כל אדם, כולל תלמידי החכמים. כי השמירה וההגנה, היא מלחמת מצווה, ולא פטרו תלמידי חכמים מקיום המצוות[2].

• אפילו הקבועים על כל איש ואיש – הפטור הוא לאו דווקא אם המלכות הטילה מס על הציבור כמכלול, אלא אפילו אם הטילה על כל תושב בצורה ספציפית, גם אז חובה על הציבור לשלם עבור החיוב של תלמיד חכמים
• חייב הצבור לתת בעדם – ההגמון הוא השליט הגוי הדואג לכיסו הפרטי, במס כזה אף שהוא נגבה על פי רשימה שמית, מחובת הציבור לשלם עבור התלמיד חכם.
• וּלְשַׁמֵּת הצבור שיתנו בעדו דמיו – בעבר, כאשר אדם סירב לשלם את המיסים שהטילו השלטונות, הקהילה הייתה מנדה אותו, ומרחיקה אותו ממנה. הרמ"א מלמד, שאם תלמיד חכם מסרב לשלם ונידו אותו, הנידוי אינו תקף. יתירה מכך, הוא יכול לנדות את הציבור שנידה אותו, משום שנידויו היה שלא כדין.

למעשה, במציאות של ימינו, הציבור הכללי אינו תופס ולא יכול להבין הלכה זו, הפוטרת חכמים מחובת מימון חלקם. לכן למרות שרשאי החכם לנדות ציבור שנידהו שלא כדין, אין ראוי לעורר מדנים ומחלוקות בעניינים אלה, כי מחובת תופשי התורה להיות שונאי בצע. וכאשר מתנגש אינטרס ציבורי מול כבוד התורה וכספו הפרטי של החכם, יש בכך כדי לעורר שנאת עמי ארצות לחכמים, ובמקום לקרב את הבריות לתורה, גורם הדבר לריחוקם. ההנהגה המתבקשת היא, שלא לעורר מחלוקות, אלא לאחוז בענווה יתירה, ולתת את חלקו במימון. וגדולה כוחה של הנהגה חיובית זו, לקרב את הציבור לתורה.

יחד עם זאת, יש חשיבות רבה לאמירת הלכה זו, הפוטרת חכמים ממימון חלקם, כי היא מלמדת כמה חמורה היא דרישת תשלום מן החכם. יש בכך חוסר הערכה מהותי למסירותו לתורה, לפועלו החיוני לתועלת הכלל, שלא על מנת לקבל פרס.

הדרך המובחרת היא, לתמוך בבני תורה בסיוע כלכלי, ככל הניתן, מפאת הקדשת חייהם לתורה ולתועלת הציבור.

• התלמיד חכם עשיר – כגון שקיבל ירושה, וכל עתותיו פנויים ומוקדשים לתורה. אבל אם מלבד היותו תלמיד חכם, הוא גם עובד כדי להתעשר, אין הוא מוגדר חכם ש"תורתו אומנותו", כפי שהשולחן ערוך מיד יבאר, וחייב בכל התשלומים. פטירת חכם עשיר מחלקו במימון, מלמדנו שאין הפטור בגדר צדקה לאביון, אלא הבעת הערכה למסירותו לתורה, כהוקרה כללית כלפי אוחזי התורה.
• תלמידי חכמים שתורתם אומנותם – כלומר, עסוקים כל זמנם בלימוד התורה, ורמת החיים שלהם מצומצמת ביותר. או שמקבלים משכורת, ומקדישים כל עתותיהם לתורה ולתועלת הציבור.
• נקרא תורתו אומנתו – ורק אז פטור מתשלומי המסים, אך אם לאו, חייב ככל אדם. כיום נדיר למצוא תלמיד חכם במדרגה זו. אבל אם ישנו, חייבים לסייע לו ולפטור אותו מן המסים של ההגמונים.
• ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר – לאו דווקא ראשי ישיבות, אלא כל אדם שמחבר בין שני הערכים הנ"ל, שכל זמן פנוי לומד ומלמד, ויש לו ידיעה ברוב מקצועות התורה, הרי הוא תלמיד חכם הפטור ממסים.
• ליטרא דדהבא אם מביישו – הרמב"ם[3] הביא שהמבייש תלמיד חכם חייב לשלם לו פיצויים בסך "ליטרא של זהב"[4], אך להלכה נפסק, שאין בימינו תלמיד חכם במדרגה זו.
• לענין לפטרו ממס מקילין להם בזה – כלומר, למרות שאין בנמצא תלמיד חכם במדרגה כזו, השולחן ערוך מבהיר, כי הפטור ממסים נוהג גם בדור שלנו, וגם מי שאינו בגדר תלמיד חכם כבדורות עברו, נפטר ממסים.
• רק שיהא מוחזק לת"ח – פטור זה חל רק בתנאי שהוא לומד בכל זמן פנוי, ובקי ברוב התורה, כי אז הוא מוגדר תלמיד חכם לעניין הפטור ממסים.
• שנהגו שלא לפטרן – כי היום אין תלמידי חכמים בדרגה זו המאפשרת פטור ממסים, ודין פטור ממסים זֵהֶה לחובת תשלום של המבייש תלמיד חכם. וכמו שאמרו שאין בימינו תלמיד חכם כזה לעניין חיוב פיצויים בעד ביוש, כך אין לנו תלמיד חכם לפוטרו ממסים. אלא שזו דעת הרמ"א, ולא דעת המחבר.

למעשה, בימינו חייבים תלמידי החכמים בתשלום מסים מהסיבות הבאות: המיסים נגבים לצורך כולם, והם בגדר מימון שירותים שכל אדם צורך. ואין תלמידי חכמים שאפשר להגדיר "תורתם אומנותם", הבקיאים ברוב חלקי התורה. כמו כן, אין תלמיד חכם שלא צריך הגנה.

אמנם סעיף זה מאוד חשוב, כי אף שישלם מיסים כמו כולם, חייבים לכבדו ולסייעו מבחינה כלכלית. ואם משלמים לו שכר עבור תרומתו לציבור, יש לשלם לו בצורה מכובדת ולא כעני בפתח.

סעיף ג

^י ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כקל שבצבור (כא).

^י הרא"ש שם בתשובה (ותשובת ה"ר נחמיה שם).

• הרי הוא כקל שבצבור – יש חשיבות רבה בהתאמה בין לימוד לקיום המצוות. כי לימוד התורה צריך להביא למידות טובות ולדקדוק בקיום המצוות. תלמיד חכם שאינו מקיים מצוות, יש להגדירו כאנציקלופדיה מהלכת, ולא כתלמיד חכם, והוא גרוע יותר מעם הארץ שאינו יודע את התורה. כי אדם שרכש ידיעות מקיפות בתורה, ואינו מקיימם, הרי הוא גורם חילול השם של ממש, ולא מגיע לו שום כבוד.

סעיף ד

(כב)  ^יא תלמיד חכם שיש לו סחורה למכור, לא היו מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחלה את שלו (כג). ^יב ודוקא דליכא גוים דִּמְזַבְּנֵי (כד), אבל אי איכא גוים דמזבני, לא, דהא לית רווחה לצורבא מדרבנן, ואפסודי להנך בכדי, לא מפסדינן (כה).

^יא מעובדא דרב דימי מנהרדעא דאייתי גרוגרות וכו', וכדא"ל ריש גלותא לרבא וכו' ב"ב דף כב, א וכ"פ הרא"ש שם, והרמב"ם בפ"ו מהל' ת"ת. ^יב טור בח"מ בסי' קנ"ז בשם הרמב"ן.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מסביר כי תלמיד חכם המוכר סחורה, מקבל זכות קדימה במכירה. כי הואיל ואינו מתפרנס מהלימוד, או מההוראה, אלא עובד לפרנסתו, זו הדרך לסייעו. עיסוקו במסחר מעורר חשש, שיחסר לו זמן ללימוד תורה, על כן ניתנת לו זכות קדימה, למכור לפני כולם.
• שימכור הוא תחלה את שלו – זכות זו נועדה לאפשר לתלמיד חכם לעשות את הקופה היומית שלו במהירות, ולחזור ללימודו מהר ככל האפשר, כי בכך נאפשר לו להקדיש את זמנו לתורה.
• דליכא גוים דִּמְזַבְּנֵי – דין זה חל רק כאשר אין חנויות של גוים המוכרים את אותה סחורה.
• ואפסודי להנך בכדי, לא מפסדינן – תרגום: אם יש גוים המוכרים את אותה סחורה, לא מונעים מיהודים אחרים למכור. כיוון שבמקרה כזה, תלמיד חכם לא ירוויח מהקדימה, ואין להפסיד סוחרים אחרים ללא תועלת.

סעיף ה

(כו) ^יג תלמיד חכם שיש לו דין עם אחר ועומד לפני הדיין, ויש שם בעלי דינים אחרים שקדמו לפניו תחלה, מקדימים דינו של תלמיד חכם (כז) ^יד ומושיבין אותו (כח).

^יג מימרא דרבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא וכו', נדרים דף סב, ב ומעובדא דרב יוסף דשלח לרב נחמן עולא חבירינו וכו' שבועות דף ל, א. ועיין בח"מ סימן טו וסימן יז פרטי דינים אלו. ^יד מימרא דרבה בר רב הונא שם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בזכות קדימה בדין, שניתנה לתלמיד חכמים. חשוב לציין שזכות קדימה זו אינה פוגעת בעיקרון השוויון בדין, כפי שנאמר (דברים א, טז-יז) "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו", וכן נאמר "כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן". כלומר, חובה לנקוט משנה זהירות במשפט, ולהשוות בין כולם. לפיכך, גם כאשר יש לתלמיד חכם דין כנגד עַם הארץ, אסור לכבד את התלמיד חכם יותר מעם הארץ, כי רק השוויון בינם מאפשר משפט צדק. עם זאת, כבוד תלמידי חכמים הוא חלק בלתי נפרד מכבוד התורה, ויש צורך לכבד את התורה. מה עשו? העניקו להם זכות קדימה ומקדימים את דינו לפני אחרים, כמבואר בסעיף זה.
• מקדימים דינו של תלמיד חכם – כדי לכבד את התורה, מקדימים את הליכי בית הדין עבורו. אמנם הענקת הכבוד מוגבלת לזכות הקדימה בתור. אבל בכל הנוגע לדיון עצמו, חובה מן התורה לטפל בו כבכל דיון אחר, ללא שום העדפה מיוחדת[5].
• ומושיבין אותו – בדרך כלל, בעלי הדינים עומדים במהלך הדיון. אבל בדיון שמעורב בו תלמיד חכם, הוא יושב. וממילא, כדי לשמור על שוויון בדין, גם בעל דינו יושב, אף אם הוא עם הארץ[6].

סעיף ו

^טו עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לִשְׂנְאוֹתָן (כט), וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והוא בכלל: כִּי דְבַר ה' בָּזָה (ל) (במדבר טו, לא). הגה: ואסור לְשַׁמֵּשׁ (לא) במי ששונה הלכות ^(*) (לב) וכל שכן במי ששונה תלמוד שהוא הגמרא (לג), ויקדים לשמש במי ששונה הלכות קודם שישמש במי ששונה גמרא (לד) (רבינו ירוחם נתיב ב').

^טו טור בשם הרמב"ם בפ"ז מהת"ת מהא דתנן אפיקורוס אין לו חלק לעולם הבא, וכדמפרש רב ורבי חנינא שם בסנהדרין דף צט, ב. ^(*) (פי' רש"י – הם המשניות).

• לבזות תלמידי חכמים או לִשְׂנְאוֹתָן – כפי שכבר התבאר, תלמידי חכמים מייצגים את התורה, וביזויים כמוהו כביזוי התורה עצמה.
• והוא בכלל: כִּי דְבַר ה' בָּזָה – פסוק זה נכתב בתורה בנוגע לאדם העובד עבודה זרה במזיד, ומתחייב כרת, ככתוב (במדבר טו, לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ". הוסיפה הגמרא ופירשה כי הביטוי החריף "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" כולל בתוכו כל מי שמבזה את דבר ה', ובכלל זאת, המבזים תלמידי חכמים, הנושאים בפיהם את דבר ה'.
• ואסור לְשַׁמֵּשׁ – לשמש פירושו, לקבל שרות. לפי זה, אסור להשתמש בתלמידי חכמים לצורך שירותים אישיים, כי שימוש כזה מבזה את כבודם ומעמדם. אמנם מותר לקבל שירות אישי מתלמיד חכם העובד לפרנסתו ומשרת לקוחות.
• ששונה הלכות – אדם השונה הלכות הוא תלמיד חכם היודע הלכות, אך אינו יודע את מקורם וטעמם. גם אדם כזה נחשב תלמיד חכם.
• ששונה תלמוד שהוא הגמרא – הוא ברמה גבוהה יותר, כי יודע את מקורם וטעמם של ההלכות.
• קודם שישמש במי ששונה גמרא – במקרים שאין ברירה ויש צורך להיעזר בתלמיד חכם, עדיף להיעזר בשונה הלכות, שהוא פחות נכבד ממי ששונה גמרא.

סעיף ז

(לה) ^טז מי שהעידו עליו שביזה תלמיד חכם, אפילו בדברים (אפילו שלא בפניו), בית דין היו מנדין אותו ^יז ואין מתירים לו עד שֶׁיְּרַצֶּה החכם שנידוהו בשבילו (לו). ^יח ואם ביזה את החכם לאחר מותו, בית דין מנדין אותו והם מתירים לו משיחזור בתשובה. הגה: אבל אין דין תלמיד חכם בזמן הזה לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא (לז). (מהרי"ק שורש קס"ג ומהרי"ו סימן קס"ג). ומכל מקום יקנסו הבית דין המבייש לפי המבייש והמתבייש (לח) (ריב"ש). ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו (ג"ז שם). ומכל מקום אף אם התחיל החכם קצת, אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות (הגהות מרדכי דקדושין), והכל לפי ראות הדיינים (לט).

^טז מהא דשמתיה אביי ורבא לההוא טבחא וכו' מועד קטן דף טו, א, משנה ו פרק ה דעדיות, שנידו את עקביא מפני שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה וכו'. ^יז לשון הרמב"ם ממשמעות עובדא דההוא טבחא וכו' ואמר ליה רב אשי שליחותיה קא עבדינן וכו' חולין דף יח, א. ^יח שם בברכות דף יט, א ובירושלמי פ"ג דמ"ק מייתי ראיה מהך מתני' דאפילו לאחר מותו.

• הקדמה לסעיף – שלושת הסעיפים הבאים דנים בנידוי המוטל על המבזה תלמיד חכם. יש עבירות שונות, שהתורה לא הטילה עליהם עונש. אך חכמים, שראו בהתנהגויות האלה מעשים חמורים, הקימו מערך של נידוי, שמשמעו המעשי הרחקת המנודה מן הקהילה. בין שאר הדברים עליהם מנדים, נכלל גם המבזה תלמיד חכם. כיום למעשה, משתמשים בכלי הנידוי רק במקרים חריגים ביותר. ועדיין למדים אנו מדין זה, כמה חמור הוא ביזוי תלמידי חכמים.
• שיְרַצה החכם שנידוהו בשבילו – כלומר עד שיבקש ממנו סליחה, והרב המבוזה ימחל לו.
• ליטרא דדהבא – ברמב"ם מובא שהמבייש תלמיד חכם חייב לשלם לו קנס בסך "ליטרא זהב"[7]. מבהיר כאן הרמ"א, כי דין זה לא שייך בימינו, מאחר ואין לנו חכמים שאכן מוגדרים תלמיד חכם כבימי קדם. וזה מוסכם על המחבר, שלא הביא דין זה.
• לפי המבייש והמתבייש – כלומר, אופן קביעת הקנס נעשה באמצעות בית הדין, על פי אומדן ערך הבושה בהתאם לאישיות המבייש, ועל פי אישיות המתבייש[8]. כגון מי שבייש אדם מכובד, הביוש שלו גדול יותר מתחושת הבושה של אדם פשוט.
• והכל לפי ראות הדיינים – ההחלטה הסופית אם להעניש את המתחצף בצורה מסוימת, כגון קנס או נידוי, או לחילופין, לוותר לגמרי על העונש, מפאת חלקו של התלמיד חכם במריבה, נתונה לשיקול דעתם של הדיינים. דין זה תוצאה ממה שראינו בסימן רמ, שמנדים אב המכה את בנו הגדול, בגלל שעובר על איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול", למרות שהבן חייב בכבוד אביו. באותה מידה, גם כאן, אף שכולם חייבים בכבוד תלמיד חכם, בכל אופן, אם הוא זה שיזם את המריבה, דינו כדין אב המכה את בנו הגדול.

סעיף ח

^יט החכם עצמו היה מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו, ^כ ואין צריך לא עדות ולא התראה (מ), ואין מתירין לו עד שֶׁיְּרַצֶּה החכם. ^כא ואם מת החכם, באים שלשה ומתירים לו (מא). ^כב ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו, הרשות בידו. הגה: יש אומרים שבזמן הזה אין ת"ח יכול לנדות לכבוד עצמו ולא לעשות דינא לנפשיה (מב) (מהרי"ק ומהרי"ו שם ובפסקי מהרא"י סי' רצ"ה), ויש חולקים (מג), ובלבד שיהא מוחזק וראוי לכך (מד) (ריב"ש ומהר"ד כהן) (ועיין לקמן סוף סימן של"ד (מה)).

^יט לשון הרמב"ם שם די"ב מהא דתלמיד שנידה לכבודו נידויו נדוי, מועד קטן דף טז, א. ^כ שם מהא דאמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, וכפי' הראב"ד, דלנדותו קאמר אם ביזהו אע"פ שאין שם עדים, ריב"ש. ^כא שם. ^כב עיין בסעיף שאחריו.

• ואין צריך לא עדות ולא התראה – בזמנם סמכו על החכם שהוא פועל בצדק וביושר, על כן מלבד תלונת החכם, לא היה צורך בעדות נוספת.
• באים שלשה ומתירים לו – אם המבזה התחרט על מעשיו, בית דין של שלושה דיינים רשאי לבטל את הנידוי.
• ולא לעשות דינא לנפשיה – בימינו יש חשש לשימוש לא ראוי בנידוי, ויש מי שסובר שצריך להגביל סמכות זו, ולא לקבל את דברי התלמיד חכם, ללא עדות נוספת.
• ויש חולקים – לדעתם, גם כיום ניתן לסמוך על התלמיד חכם.
• ובלבד שיהא מוחזק וראוי לכך – תלמיד חכם זה מוכר כאדם ישר והגון, מלבד היותו תלמיד חכם. למעשה, בימינו לא מנדים כלל, כדעה הראשונה של הרמ"א.
• ועיין לקמן סוף סימן של"ד – שם התבאר דין הנידוי בהרחבה.

סעיף ט

אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם שינהיג עצמו בדבר זה. במה דברים אמורים (מו), שחירפוהו בסתר. אבל אם חירפוהו בפרהסיא (מז), אסור לו למחול על כבודו, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו (מח).

^כג רמב"ם שם ספ"ז (ובב"י לקמן ס"ס של"ד) מהא דאמר מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא וכו' מגילה דף כח, א, ומהירושלמי פ"ג דמ"ק מעובדא דריב"ל דשלח בתר חד בר נש וכו' א"ל אילולי דלא חרמית בר נש מיומאי וכו'. ^כד מהא דאמרינן כל ת"ח שאינו נוקם וכו' יומא דף כג, א ומחלק הרמב"ם דהא דמגילה איירי בצנעא, וההיא דיומא איירי בפרהסיא.

• במה דברים אמורים – שראוי למחול.
• אם חירפוהו בפרהסיא – אין זה ביזיון אישי שלו אלא ביזוי התורה, ואין הוא רשאי למחול על ביזיון התורה.
• ויסלח לו – וכשמבקש ממנו מחילה, עליו למחול מיידית.

קיצור זכויות תלמידי חכמים: פטור ממס, קדימות במכירה וכיבוד רוחני (סימן רמ"ג)

• לומדי התורה ומלמדיה, המקדישים את חייהם לשימורה ולהפצתה, ממלאים תפקיד מרכזי בשמירה על נשמתו הרוחנית של העם. על כן ראתה התורה צורך לחייב בכיבודם של תלמידי חכמים, וזה נקרא "עשה של כבוד התורה" [הק].
• בעבר, נהגו לקבוע תורנויות לביצוע עבודות ציבוריות חיוניות, כגון בנייה וחפירות. תלמידי חכמים היו פטורים מעבודות אלו, משום שפעולות אלו עלולות לפגוע בכבודם בעיני הציבור. ואין לחייבם אף לממן אדם אחר שיעשה את המלאכה במקומם [א].
• אולם בזמננו, כבר אין מייעדים אנשים לעבודת ציבור אלא גובים מיסים לצורכי הציבור, ומשלמים מכספי הציבור לעובדים – גם תלמידי חכמים חייבים להשתתף בתשלום זה [ב].
• אף בעבר, תלמידי חכמים היו פטורים ממס מיוחד שנגבה לשם הגנה מגנבים [ב].
• אך למעשה, בזמננו גם תלמידי חכמים חייבים בתשלום מיסים, מהסיבות הבאות: המיסים נגבים עבור שירותים שכל הציבור נהנה מהם, ובכללם גם תלמידי החכמים. נוסף על כך, אין בדורנו תלמידי חכמים שמוגדרים "תורתם אומנותם" במדרגה שתיארו הפוסקים, כלומר, מי שעסק כל ימיו בתורה והגיע לידיעת רוב חלקיה. כמו כן, גם החכמים נצרכים לשירותים הציבוריים, כגון הגנה, תשתיות, וכיוצא בזה [יב].
• אף שתלמיד חכם משלם מיסים כמו שאר הציבור, חובה לכבדו ולסייעו מבחינה כלכלית. ואם הציבור נותן לו שכר בעבור תפקידיו התורניים ותרומתו לציבור, יש לשלם לו שכר בצורה מכובדת, ולא כתמיכה לעני (כ).
• תלמיד חכם שמתפרנס מעמל כפיו ואינו נוטל שכר מהציבור – מצווה לסייע לו בפרנסתו, כדי שיוכל להרוויח בזמן מועט את הנדרש למחייתו, ולהתפנות ללימודו [ד].
• עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנוא אותם. וכל המבזה תלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל מי שנאמר עליו: כִּי דְבַר ה' בָּזָה [ו].

[1] וראה דברי הרדב"ז בתשובות (חלק ב סימן תשנב) "כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא", בתרגום: מסופקני, אם יש בימינו אדם שלא צריך שמירה.

[2] כדברי החתם סופר (חידושי חת"ס על בבא בתרא ח, א) "דעד כאן לא קפטרי רבנן אלא ממס וחומה שהם מצד גלות ישראל (בין אומות העולם…), אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכויות אחרים, גם תלמיד חכם חייב…".

[3] הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ה: "כְּבָר נִפְסַק הַדִּין שֶׁכָּל הַמְבַיֵּשׁ תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים, קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְגוֹבִין מִמֶּנּוּ מִשְׁקַל שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר מִן הַזָּהָב שֶׁהוּא מִשְׁקַל תֵּשַׁע סְלָעִים פָּחוֹת רְבִיעַ.

[4] כ-180 גרם של זהב.

[5] לשיטת ראשונים רבים, לא תחול זכות זו אלא כשהגיעו שני הדיונים השונים יחד אל בית הדין. זאת ועוד, כולם מודים שזכות זו היא רק לעניין הקדמת דינו. אבל לאחר שכבר התחילו דין אחר, לא מפסיקים אותו כדי להכניס תלמיד חכם ובעל דינו.

[6] כמובא בחושן משפט סימן יז סעיף ב.

[7] ראה רמ"א בסעיף ב לעיל ובהערות, שם הוסבר דין זה.

[8] כך מובא בשולחן ערוך חושן משפט סימן תכ סעיף כד.