גודל שכר צדקה, ואם כופין עליה - סימן רמ"ז

החל מסימן זה ועד סימן רנט, המחבר דן בחיוב לתת צדקה.

סימנים אלה דנים במצוות הצדקה, בחשיבותה, מי מחויב בה, כמה צריך לתת, כיצד יש לבצע את הנתינה, ומי זכאי לקבלה. איך לגבות את הצדקה ואיך לחלק אותה. כמו כן, נדונו דיני קדימות במצוות צדקה, כיצד אדם מתחייב במצווה זו, ואם יש אפשרות לשנות את ייעוד הצדקה.

בסימן זה  ד' סעיפים

בתורה, בפרשת ראה, מופיע החיוב לתת צדקה, והאיסור להימנע מכך. יש בזה גם מצות עשה, וגם מצוות לא תעשה.

הלא תעשה נאמר בפסוק "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן", ומצוות העשה נאמרה בפסוק "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז – ח).

בפרשת בהר, העוסקת בצדק חברתי, התורה מצווה עלינו להחזיק את העני, כדי שיוכל לחיות בקרבנו: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה).

התורה מדגישה את המצווה בכופלה שני ביטויים "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" וגם "וָחַי עִמָּךְ".

אברהם אבינו נבחר על ידי ה' בזכות מידת הצדקה שהיתה חלק בלתי נפרד ממנו,  והיה ידוע לה' כי כך יחנך את הדורות הבאים אחריו, להמשיך בדרך זו, כנאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט).

גם הנביאים הדגישו את חשיבות המצווה, ואמרו שבזכותה ה' ישמע את תפילותינו. נביא כאן את דברי ישעיהו, הנקראים בהפטרה של יום כיפור: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ; הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם; אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ"  (ישעיהו נח, ו-ח).

סימן זה דן בחשיבות המצווה.

סעיף א

מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד (א), וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה (ב). ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו, שנאמר: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ (דברים טו, ז). ^א וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל, וכאילו עובד עבודת כוכבים (ג). ומאד יש ליזהר בה, כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו (ד).

^א ברייתא ב"ב דף י, א. וכתובות דף סח, א.

• כפי השגת יד – כלומר החיוב לתת צדקה תלוי ביכולת של הנותן.
• וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה – כפי שראינו בהקדמה.
• וכאילו עובד עבודת כוכבים – הוא אינו מבין שהוא לא בעל הבית על כספו, אלא ה'. בכך הוא דומה למי ש"כופר" בעיקר אמונתנו.
• כעובדא דנחום איש גם זו – כמסופר בגמרא (תענית כא, א) שנחום איש גם זו קיבל עליו ייסורים קשים, מאחר ולא ריחם על עני במהירות מספקת. הוא מספר: "שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי פרנסני. – אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו". גמרא זו מלמדת אותנו שאין להתמהמה בעזרה לעניים.

סעיף ב

^ב לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר: וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ה) (ישעיה לב, יז).

^ב לשון הרמב"ם בפ"י מהל' מתנות עניים.

• וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם – יש לכך שתי סיבות. א. בזכות המצווה, ה' ישמור עליו. ב. ההבנה שהנכסים שלנו הם פיקדון שניתן לנו כדי לעשות בהם טוב, מהווה ערובה לכך שהאדם לא יבזבז את כספו על דברים חסרי ערך, ודווקא בדרך זו, האדם מיטיב לו עצמו, ומשפר את חייו שלו.

סעיף ג

^ג כל המרחם על העניים, הקדוש ברוך הוא מרחם עליו (ו). הגה: ויתן האדם על לבו שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה, וכמו שהוא מבקש שהקב"ה ישמע שועתו כך הוא ישמע שועת עניים. גם יתן אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף האדם שיבא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה זו, וכל המרחם על אחרים, מרחמין עליו (ז) (מלשון הטור).

^ג שבת דף קנא, ב.

• הקדוש ברוך הוא מרחם עליו – אחת מהדרכים (מידות) בהן ה' מנהיג את עולמו היא "מידה כנגד מידה".
• וכל המרחם על אחרים, מרחמין עליו – בזכות העזרה שנתן כשהיה יכול, ה' יסייע לו כאשר המצב שלו או של בניו ישתנה ויצטרך תמיכה.

סעיף ד

^ד הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, כמו שאירע לַצָּרְפִית (ח) ^(*). הגה: והיא מַעֲשֶׁרֶת, ואסור לנסות הקדוש ברוך הוא כי אם בדבר זה, שנאמר: וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וגו' (ט) (מלאכי ג, י). (טור מגמרא פ"ק דתענית). ויש אומרים דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקדוש ברוך הוא, אבל לא בשאר צדקה (י) (ב"י דכך משמע מש"ס שם).

^ד לשון הטור, מעובדא דשמואל ואבלט שבת דף קנז, ב. ^(*) כתב הרוקח בסימן רי"ז, מה שפוסקים צדקה עבור המתים ביוה"כ יש להם אסמכתא, שכתוב בפרשת תצוה (שמות ל, י) הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר, וסמיך ליה (שם פס' יב) וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ, ונתן טעם לדבר, מה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו, וכתב, שאם נתן בעבור רשע אינו מועיל, ועיין באו"ח ס"ס תרכ"א במ"ש, והביאו ג"כ רמ"א בסוף סימן רמט.

• כמו שאירע לַצָּרְפִית – אישה אלמנה ענייה מאוד, שהיה לה רק מעט קמח ושמן, וחיה בתקופה של רעב כבד. למרות המחסור המכביד, הסכימה לתת את המעט הזה לאליהו הנביא, וקרה נס – הקמח והשמן לא אזלו, כנאמר (מלכים א יז, טז): "כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר", ועל ידי זה ניצלו חייה וחיי בנה מן הרעב.
• וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת – כתוב בתורה (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" – אסור לעשות תנאים עם ה', כגון "אני אעשה את המצווה, ואתה תעשה כך וכך", אבל בצדקה, הדבר מותר. ואם תשאל, מדוע רבים הם שנתנו צדקה בנדיבות, ובכל זאת אירעו להם אסונות? זו שאלה טובה, ונציע שלוש תשובות: ראשית, זו אחת המידות של ה', אך המציאות מורכבת מפרמטרים נוספים שאין דעתנו הקלה יכולה להבין. שנית, אנו בעלי ראייה מוגבלת; יתכן אולי, שבזכות המצווה ייוולד לו בן או נכד צדיק, ושום דבר לא הלך לאיבוד. שלישית, מה שנראה לי יותר הוא, על פי מעשה שהיה. אני מכיר אדם שעשה הרבה חסדים, אך הגלגל התהפך עליו וכל ממונו אבד. אבל רק הממון שהיה לו בבנק, הלך לאיבוד. אבל בזכות הכסף שנדב לתחזוקת בתי כנסת, מקוואות ולפרנסת האנשים שתמך בהם – כל אלו חיים וקיימים, וזה דבר שאי אפשר לקחת ממנו. זהו העושר האמיתי שמגיע בזכות מצוות צדקה. טעם רביעי יוסבר בדברי הרמ"א.[1]
• אבל לא בשאר צדקה – הכוונה במעשר היא למעשר מהתבואה, כלפיו אמרה תורה (דברים יד, כב) "עשר תעשר (את כל תבואת זרעך)", ודרשו חכמים את הכפילות "עשר", כדי שתתעשר. כלומר, כאשר נותנים מעשר, מתעשרים. לפי זה, הבטחה זו לא רלוונטית כיום, כי אין לנו חובה מן התורה לקחת מעשר מהתבואה, ולכן גם האפשרות לבחון את ה' אינה קיימת.

קיצור גודל שכר צדקה, ואם כופין עליה (סימן רמ"ז)

• ישנה מצוות עשה לתת צדקה לעני, כנאמר "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ". יש להקפיד על כך מאוד.
• איסור תורה קיים למי שנמנע מלתת צדקה, כפי שכתוב "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן".
• אדם אינו מעני מן הצדקה, ולא מתגלגל על ידה דבר רע או היזק, שנאמר "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם". כמו כן, הקדוש ברוך הוא מרחם על המרחם על העניים.

[1] כעין זה מבואר במעשה של מונבז, המובא בגמרא (בבא בתרא יא, א)

ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם?!

אמר להם, אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה… אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו… אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות… אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות… אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי… אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא…