איזהו כבוד ואיזה מורא - סימן ר"מ

בסימן זה כ"ה סעיפים 

המצווה לכבד ולירוא מהורים נלמדת משני פסקוים בתורה. האחד נכתב בעשרת הדברות (שמות כ, יב) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" – מצוות עשה לכיבוד הורים. האחר (ויקרא יט, ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" – מצוות עשה לירא מהורים.

הגדרת המצווה: סעיפים א – ט עוסקים בהגדרת המושגים "כבוד" ו"מורא", ומפרטים אלו נכללות בכל אחד מהם. באופן כללי, ה"כיבוד" הוא מה צריך לעשות. וה"מורא" הוא ממה יש להימנע.

גבולות המצווה: מסעיף י עד סעיף כ המחבר מגדיר את גבולות המצווה, ומפרט אילו מצבים פוטרים את הבן או הבת מקיום המצווה.

הרחבת המצווה: הסעיפים האחרונים – מסעיף כא עד סעיף כה מרחיבים את המצווה ודנים ביחס לכיבוד אנשים אחרים הקרובים להורים, כגון סבים וסבתות.

סעיף א

^א צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם (א). הגה: ומכל מקום אין בית דין כופין על מצות (ב) כבוד אב ואם, דהוי ליה מצות עשה שמתן שכרה בצדה שאין בית דין כופין עליה (ג) (בית יוסף בשם הגמרא ובתא"ו נתיב א').

^א בברייתא קדושין דף ל, ב.

• בכבוד אביו ואמו ובמוראם – הכבוד והמורא הן מצוות חשובות ביותר, כי התורה השוותה אותן לכבוד ויראה מה'. הלא מצינו כלפי ה' ביטוי של כיבוד – "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ" (משלי ג, ט). וכן ביטוי של יראה "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו, יג). מתוך שהשוותה תורה חובה זו לכבודו של הקב"ה, אנו למדים כי חובת כיבוד הורים היא מהמצוות החשובות ביותר. חובה זו נובעת מהכרת הטוב הבסיסית כלפי ההורים, שהביאו את האדם לעולם ודאגו לקיומו. הכבוד להורים והיראה מהם הם הפתח לכבוד ה' ויראתו. אם למד אדם לכבד את הוריו בבית והפנים שאינו כל יכול, הוא יכבד גם את רבותיו במוסדות הלימודים, ובקהילה, ולהבדיל גם את ה' יתברך.
• אין בית דין כופין על מצות – הכוונה שאם יש בן או בת שאינם מקיימים את המצווה, על אף חשיבותה הרבה, כגון שאינם באים לבקר את הוריהם המבוגרים, בית הדין אינו מחייב זאת בכוח, בניגוד לעיקרון ההלכתי ולפיו, בשאר מצוות, כופים על אדם לקיים את מצוות התורה[1]. חשוב להדגיש, כי למרות שלא מכים אותו פיזית, כן מפעילים עליו לחצים שונים, כגון שמדברים עמו ומסבירים את ערך המצווה, כדי שיקיים את המוטל עליו[2].
• שאין בית דין כופין עליה – הרמ"א מסביר מדוע בית דין לא כופה על אדם לקיים את מצוות כיבוד הורים, על אף חשיבותה הרבה. כאשר התורה מציינת את שכרה של מצווה, בין דין לא כופה על קיומה. במקרה של כיבוד הורים, התורה הבטיחה שכר – אריכות ימים – "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה" (שמות כ, יב). משכך, אין כפייה מצד בית דין.

העובדה שהתורה מציינת את השכר, שלא כמו ברוב המצוות, רומזת, כי האחריות במצווה זו היא על הקב"ה עצמו. הוא אומר כביכול, אני אתן את השכר, ואם חלילה לא יקיימו, אני אעניש. על כן, אין צורך בכפייה מצד בית הדין. יתירה מכך, כיבוד הורים אמיתי, אינו יכול להיעשות בכפייה. כפייה חיצונית אינה שוות ערך לכיבוד הנובע מרצון פנימי.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי קיימים מצבים בהם בית דין כופה על אדם לקיים את מצוות כיבוד הורים, כגון בדאגה לפרנסת הורים עניים, כמבואר בהלכות צדקה (להלן סימן רנא סעיף ג). או כאשר מדובר בזלזול בהורים וחוסר יראה מפניהם. במקרים אלו, בית הדין צריך לכפות על קיום המצווה.

סעיף ב

^ב איזה מורא (ד), לא יעמוד במקומו ^ג המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו ^ד או מקום המיוחד לו להתפלל; ^ה ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו (ה); ^ו ולא סותר את דבריו (ו) ולא מכריע את דבריו בפניו, ^ז אפילו לומר ^ח נראין דברי אבא (ז); ^ט ולא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו (ח), אלא אומר: אבא מארי. היה שם אביו כשם אחרים, ^י משנה שמם, אם הוא שם שהוא פִּלְאִישאין הכל רגילים לקרות בו (ט). אבל שם שרגילין בו מותר לקרות אחרים שלא בפניו (י) ^יא (טור).

^ב ברייתא שם דף לא, ב. ^ג כפי' רש"י שם וטור. ^ד כפי' רבינו ירוחם בשם הרמ"ה. ^ה כפי' הטור בשם הרמ"ה. ^ו שם בברייתא. ^ז מדברי הרמב"ם בפ"ה מהת"ת. ^ח כפי' הרמ"ה והביאו הטור. ^ט טור בשם הרמב"ם בפ"ו מהל' ממרים מברייתא שם. ^י הטור תמה בזה וגם הכ"מ כתב שם בפ' ה' מהת"ת ובפ"ו מה' ממרים צ"ע מהיכן הוציא דין זה. ^יא נלע"ד שצ"ל רמב"ם, כי כ"כ בפרקים הנזכרים.

• איזה מורא – מהו הביטוי המעשי של המצווה "איש אמו ואביו תיראו"? נראה כי "מורא מהורים" אינו בעיקר רגש פנימי של פחד, אלא בעיקר התנהגות חיצונית, כגון הימנעות מצעדים מסוימים, והיא מביעה את הכבוד הראוי להם.
• במקום המיוחד לו להסב בביתו – אסור לעמוד במקום שאביו רגיל לעמוד, בין אם מדובר במקום מפגש עם חברים, מקום תפילה קבוע, או מקום ישיבה בבית. כי הישיבה במקום זה משדרת זלזול, וכאילו הבן משווה את עצמו לאביו.
• ולא סותר את דבריו – אין להביע דעה הסותרת את דברי האב, כאילו דבריו אינם נכונים. עם זאת, אם האב פתח דיון, מותר להביע דעה בנימוס ובדרך ארץ. בגמרא אנו רואים כי חכמים אף התווכחו עם אבותיהם או רבותיהם בהלכה. כי החתירה לאמת בדיוני הלכה, חשובה מכל.
• אפילו לומר נראין דברי אבא – כשיש לאביו ויכוח עם אדם אחר, אפילו אם דברי האב נראים נכונים, לא יאמר "אבא צודק". כי התערבות בן בוויכוח, יש בה מעין הצהרה על חולשת האב, כאילו הוא זקוק לעזרה, וממתין לבנו, שיחזק את דבריו.
• לא בחייו ולא במותו – אסור לקרוא לאב בשמו, כי זו דרך חברית, ומבטאת זלזול מסוים. יש לקרוא להם "אבא" או "אמא", כדי להראות שהם לפחות דרגה מעלינו.
• שאין הכל רגילים לקרות בו – אם שם האב נדיר, וקיים אדם אחר בשם זהה, יש להימנע מלכנות אדם זה בשמו[3], כדי שלא תיווצר תחושה כאילו קרא לאביו בשמו הפרטי.
• שלא בפניו – כי לא יחשדו שקורא לאביו. ונראה שלדעת המחבר, אם זהו שם נפוץ, מותר לקרוא לאדם אחר בשם אביו, אפילו בנוכחות האב[4], כי אין חשש לפגיעה בכבוד האב.

סעיף ג

(יא)  ^יב עד היכן מוראם, היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך (יב).

^יב בעיא שם מעולא, ונפשטא ומהא דכי אתא רב דימי מההוא עובדא דבאשקלון וכו', שם דף לא, א.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מתאר מקרה קיצוני בו הבן יושב במקום מכובד, והוריו מגיעים, קורעים את בגדיו, מכים אותו על ראשו ויורקים בפניו. ודן בתגובת הבן. אף שאסור לאב לפגוע בבנו, כמו שאסור לפגוע בשום אדם, הבן צריך להיות סבלני ומכיל, ולא לבייש אותו, אלא ישתוק וירא ממלך מלכי המלכים שציווהו על כך במצוות המורא.
• שציוהו בכך – ה' ציווה בפסוק (ויקרא יט, ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ שלא להגיב על פגיעה מההורים. עם זאת, הורים שמתנהגים כך עוברים עבירה חמורה, כי אסור מהתורה לבייש כל אדם, שנאמר (ויקרא כה, יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. הבן יכול לתבוע את הוריו בדין על הנזק שנגרם לו, כמבואר בסעיף ח.

סעיף ד

^יג איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא (יג). ^יד ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות (יד) והראה לו פנים זועפות, נענש עליו (טו). הגה: וכן להיפך, אם מטחין אביו ברחיים, וכוונתו לטובה כדי שינצל אביו מדבר קשה יותר מזה (טז), ומדבר פיוסים על לב אביו ומראה לו שכוונתו לטובה עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים, נוחל עולם הבא (יז) (גמרא ורש"י פ"ק דקדושין וירושלמי). וִישַׁמְּשֶׁנּוּ בשאר דברים שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְשַׁמֵּשׁ רַבּוֹ (יח).

^יג שם ע"ב. ^יד תני אבימי בריה דרבי אבהו וכו', שם ע"א.

• מכניס ומוציא – כבוד ההורים מתבטא בדאגה לצרכים פיזיים ובגישה מכבדת. דוגמאות לכך הן הבאת אוכל להורים מבוגרים, הזקוקים לעזרה בפעולות יומיומיות. סיוע בשתייה, הלבשה, כיסוי, הכנסה והוצאה ממקום למקום, ודאגה לביטחונם. ולהורים בריאים, ביקור, שירות ויחס מכבד.
• מאכילו בכל יום פטומות – מאכל איכותי ויקר מאד.
• נענש עליו – אפילו אם נותנים להם את הטוב ביותר, אך עושים זאת ללא יחס מכבד, אלא הפוך, בכעס או בחוסר רצון, נענשים על כך. כיבוד הורים אינו רק נתינה, אלא קודם כל יחס מכבד.
• שינצל אביו מדבר קשה יותר מזה – כוונת הרמ"א לומר, שאם מבקש מאביו לעשות עבודה קשה כגון טחינה ברחיים, כדי להציל אותו מעבודה קשה יותר, הרי הוא עושה מצווה, ושכרו גדול. דבר זה למדנו ממעשה שהיה, באב שהמלך זימן אותו לעבודות שירות קשות ובזויות, וכדי להציל את אביו, קם הבן ואמר לו, אני אתייצב במקומך לעבודת המלך. ובזמן היעדרי, טחון אתה בריחיים שלי. בן זה, עשה מצווה גדולה, וגדול שכרו.
• נוחל עולם הבא – מובן מאליו, כי על הבן לשוחח עם אביו, ולהסביר את כוונתו. הלכה זו מלמדת, כי מצוות הכיבוד היא בראש וראשונה יחס מכבד.
• דברים שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְשַׁמֵּשׁ רַבּוֹ – כגון ליווי ונשיאת חפציו וכדומה.

סעיף ה

^טו זה שמאכילו ומשקהו, מִשֶּׁל אב ואם, אם יש לו (יט). ואם ^טז אין לאב, ויש לבן, כופין אותו (כ) וזן אביו כפי מה שהוא יכול (כא). ^יז ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים (כב) להאכיל את אביו. הגה: ויש אומרים דאינו חייב ליתן לו רק מה שֶּׁמְּחֻיָּב ליתן לצדקה (כג) (כן כתב הב"י דנראה כן מדברי הרי"ף והרא"ש, וכ"כ הר"ן פ"ק דקידושין). ומכל מקום אם ידו משגת, תבא מְאֵרָה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו (כד) (הגהות מרדכי דב"ב ובהגהות פ"ק דב"מ ובחידושי אגודה). ואם יש לו בנים רבים, מחשבים לפי ממון שלהם (כה), ואם מקצתן עשירים ומקצתן עניים, מחויבים העשירים לבד (כו). (תשובת מיימוני הלכות ממרים בשם מוהר"ם והביאה הבית יוסף). אבל חייב לכבדו בגופו, אף על פי שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים (כז). ^יח ודוקא דאית לבן מזונות לאיתזוני ההוא יומא, אבל אי לית ליה, לא מְחֻיָּב לבטל ממלאכתו (כח) ולחזור על הפתחים.

^טו שם דף לב, א כדאורי ליה רבנן לרבי ירמיה וכו'. ^טז תוספות שם בשם השאלתות דרב אחאי בפרשת וישמע יתרו ובשם ר"י ור"ח וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם. ^יז טור מדברי הרא"ש אביו בפירוש הירושלמי בריי' דרשב"י וכו' וכ"כ ש"פ. ^יח שם בשם הרמ"ה וכ"כ רבינו ירוחם משמו וביאר הטעם משום דגמרינן מכבוד המקום דאינו חייב לבטל ממלאכתו לבקר חולים ולנחם אבלים ושיחזור על הפתחים.

• אם יש לו – סעיף זה דן בחובת הבן לפרנס את הוריו במצבים שונים. מהות המצווה, כפי שראינו, היא החובה לתת יחס של כבוד, ונכונות לסייע. אבל אין חובה לשלם את הוצאות ההורים, אם יש להם אמצעי קיום.
• ויש לבן, כופין אותו – אף שראינו בסעיף א, שלא כופים על קיום מצוות כיבוד הורים, שם מדובר ביחס של הבן, כגון לבקרם ולהאכילם. אבל כאן מדובר בהורים עניים, ובזה כופים את הבן, לדאוג כלכלית להוריו.
• כפי מה שהוא יכול – כל מה שאמרו שפרנסת ההורים אינה אלא "משל אב", מדובר רק בהורים בעלי אמצעים. אבל אם ההורים עניים ללא מקור פרנסה, והבן בעל אמצעים, חובה עליו לפרנסם ולכבדם גם בממונו, כפי יכולתו.
• להאכיל את אביו – חיזור על הפתחים פירושו עזיבת עבודתו ושאר הפעילויות שלו, ופתיחה במסע גיוס כספים במקומות שונים, לצורך מימון צרכי הוריו. אין חובה לעשות זאת, אבל כמובן, חובה לעזור לאביו לפנות לגורמי סיוע.
• מה שֶּׁמְּחֻיָּב ליתן לצדקה – בניגוד לדעת המחבר, הסבור כי חובת הבן היא מעבר למינימום של צדקה, הרמ"א סבור שאין הבן חייב לתת לאביו יותר ממה שמחויב מדיני צדקה, כלומר בין עשרה לעשרים אחוז ממה שמרוויח.
• שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו – מדובר שלבן יש אמצעים ואפשרות, על כן עליו לראות בסיוע הכלכלי חובה, ולא צדקה, ולא להשתמש בכספי צדקה, לפרנסת הוריו. וזה כדעת מרן[5].
• מחשבים לפי ממון שלהם – אם יש לאב כמה בנים, מחשבים את סכום הכסף שצריך לפרנס את האב לפי מצבם הכלכלי של כל הבנים. כלומר, כל בן ייתן לפי יכולתו.
• מחויבים העשירים לבד – רק הבנים העשירים חייבים להשתתף בפרנסת האב, כי עניים פטורים ממצוות צדקה, ופרנסת הורים נחשבת לצדקה.
• ויצטרך לחזר על הפתחים – אף על פי שהבן אינו חייב להתפרנס בדוחק כדי לפרנס את אביו, הוא חייב לכבדו בגופו, אפילו אם ייאלץ להפסיד ימי עבודה. שונה היא חובת כיבוד הורים בגוף, ממצות ביקור חולים, בה, אם עלול לאבד את פרנסתו, אינו חייב. אמנם כיבוד הורים מחייב לוותר אף על פרנסתו, אם הוא נדרש לסייע להם בכל צרכיהם ולבקרם. ההבדל הוא, שעיקר המצווה היא היחס המכבד והנכונות לסייע.
• לא מְחֻיָּב לבטל ממלאכתו – דווקא אם יש לבן מספיק כסף למזונותיו שלו לאותו יום, הוא חייב להתבטל ממלאכתו. אך אם אין לו מספיק, אינו מחויב להפסיד ימי עבודה ולפשוט יד, כאשר הטיפול בהוריו גורם לזאת. ואם הוא בעל אישה וילדים, הוא מחויב לספק להם את כל צרכיהם, ויש למצוא את האיזון הנכון בין השניים.

סעיף ו

^יט היה צריך על שום דבר בעיר, ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו, אף על פי שיודע שגם כן יעשו בשבילו, לא יאמר: עשו לי דבר פלוני בשבילי, אלא יאמר עשו בשביל אבא, כדי לתלות הכבוד באביו (כט).

^טו ברייתא שם בבבלי בקדושין דף לא, ב.

• כדי לתלות הכבוד באביו – סעיף זה מלמד כיצד לכבד הורים גם בעקיפין. כלומר, צריך לכבד אביו גם שלא בפניו. ולכן, גם אם מבקש טובה מאחרים, כגון עזרה בסידורים, בקשה מבעל מקצוע וכדומה, יזכיר את שם האב ויציין כי הבקשה היא לכבוד האב, כדי להראות כבוד כלפיו.

סעיף ז

^כ חייב לעמוד מפני אביו (ל). ואם האב תלמיד בנו, כל אחד מהם עומד מפני השני (לא). הגה: ואם הבן רוצה למחול על כבודו, לשמש אביו, הרשות בידו, דהא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול (לב). ודוקא בצנעא, או אפילו בפרהסיא וְדָשׁ בעירו (לג) שהכל יודעים שהוא אביו, אבל אם הבן גדול בתורה ואין אביו דש בעירו, איכא למיחש לבזיון התורה (לד) אם יתבזה הבן לפני האב, ויש להם להרחיק זה מזה שלא יָקֵל שום אחד בכבודו (לה) לפני חבירו (הכל סברת הרב); וכן עשה מוהר"ם עם אביו (לו).

^כ מהא דרב יוסף כד שמע קל רגלוהי דאבוה וכו' שם וממשמעות הבעיא בנו והוא רבו וכו' שם דף לג, ב.

• חייב לעמוד מפני אביו – כי זו אחת הדרכים להביע כבוד כלפי האב[6].
• כל אחד מהם עומד מפני השני – אם האב הוא תלמיד של בנו, שניהם עומדים זה מפני זה – הבן מפני אביו, והאב מפני רבו (שהוא בנו), כפי שנלמד בסימן רמב, שהתלמיד חייב לעמוד בפני רבו. הש"ך סובר שרק הבן עומד מפני אביו, אך לא להיפך, אפילו אם הבן הוא תלמיד חכם.
• הרב שמחל על כבודו כבודו מחול – וכך חייב לעשות. ומה שכתוב שיכול למחול "אם רוצה", מדובר כאשר יש בני משפחה אחרים שיכולים לשרת את האב. וגם אז, ראוי שייקח חלק במצווה.
• וְדָשׁ בעירו – האב מוכר בעירו.
• איכא למיחש לבזיון התורה – תרגום: יש לחשוש לביזיון התורה. כי מה שנאמר שרב או אב שמחל על כבודו, כבודו מחול, זה דווקא על כבודם ולא על בזיונם.

בדברים אלה נוקט הרמ"א בקו שיטתי, כמבואר בדיני השבת אבידה, ובדיני פריקה וטעינה[7], שזקן ואינו לכבודו, אין ראוי שיקיים המצווה. אבל המחבר לא סבור כן, ולכן הביא את שיטת הרמב"ם ולפיה, אין כבוד גדול יותר מלעזור ולסייע לזולת, כל שכן לאביו או לאדם אחר, הזקוק לעזרה וסיוע. ונראה לי שאפילו לדברי הרמ"א, מדובר רק בכבוד שאין בו צורך ממשי, כגון קימה. אבל בחובת הסיוע והעזרה, שהיא חלק ממצוות הכיבוד, הבן עדיין מחויב כלפי אביו, גם אם הוא רבו. כמו שמוכח בגמרא, שם ראינו כי רבי טרפון כיבד את אימו, ושירת אותה.

• שלא יָקֵל שום אחד בכבודו – במצב כזה, מוטב שיתרחקו זה מזה, כדי שלא יזלזלו בכבודו של אף אחד מהם. אמנם כל זה, רק בפרהסיה. כי באין רואים, הבן החכם עדיין חייב בכיבוד אביו. המחבר חולק על זה, ולדעתו חובה על הבן, אף שהוא רבו של אביו, לקום בפני אביו. ואביו יקום בפני בנו, אם הוא רבו.
• וכן עשה מוהר"ם עם אביו – מוהר"ם הוא רבי מאיר מרוטנבורג, מגדולי הפוסקים באשכנז (גרמניה וצרפת). היה רבו של הרא"ש, שהוא מעמודי ההוראה. אביו של מהר"ם היה גם הוא תלמיד חכם גדול, ושמו רבי ברוך בן רבי מאיר. כפי הנראה, החשיב את בנו כגדול ממנו. לכן ביקש לקום בפניו, אולם בנו סירב לכך. על כן השתדלו להימנע ממפגש פומבי[8].

סעיף ח

^כא עד היכן כיבוד אב ואם (לז), אפילו נָטְלוּ כיס של זהובים שלו (לח) והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק (לט). הגה: ויש אומרים דאם רוצה לזרוק מעות של בן לים דיכול למונעו, דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב, אבל לא משל בן (מ) (טור בשם ר"י). ואין חילוק בין לכבדו או לצערו (ת"ה סימן מ'). ודוקא קודם שזרקן, דאפשר דממנע ולא עביד (מא), אבל אם כבר זרקוהו, אסור לְאַכְלוּמֵהּ (מב) אבל יוכל לְתָבְעוֹ לְדִינָא (מג) (טור בשם הרא"ש). ודוקא אם רוצה לזרוק כיסו לים, דאית ביה חסרון כיס, אבל אם רוצה להעביר ממנו ריוח בעלמא, אסור בכל ענין (ר"ן פ"ק דקדושין). בן שיש לו דין עם אביו, והאב הוא תובע הבן, צריך הבן לילך אחר אביו אף על פי שהבן הוא נתבע ודר בעיר אחרת, שזהו כבוד אביו (מד). אבל האב חייב לשלם לבן הוצאות (מה), דאינו חייב לכבדו משל בן (במהרי"ק שורש נ"ח), כמו שנתבאר (מו).

^כא לשון הרמב"ם שם בפ"ו מהל' ממרים מברייתא משמיה דר"א, שם דף לב, א, וס"ל דהא דקי"ל דוקא משל אב ה"מ לכבדו, אבל כדי שלא לצערו, יש לו לאבד כל ממון שבעולם וכו', ב"י.

• עד היכן כיבוד אב ואם – חובת כיבוד אב ואם היא גדולה מאד, עד שגם במצבים קיצוניים כגון נזק כלכלי, אסור לבן לבייש את הוריו. עם זאת, גם במצוות כיבוד אב ואם קיימת הגבלה, כפי שמיד נראה.

המילה "כיבוד" הכתובה כאן, כוללת בתוכה גם "מורא", שמהותו, הדברים שצריך להימנע מהם, מפאת כבודו.

• נָטְלוּ כיס של זהובים שלו – של הבן. כלומר, מדובר במצב קיצוני בו ההורים פוגעים בבנם מבחינה כלכלית.
• יקבל גזירת הכתוב וישתוק – אף על פי שאינו חייב לכבד את אביו בממונו, אסור לו להכלים את אביו, גם אם אביו גרם לו הפסד ממון.
• אבל לא משל בן – לדעה זו, אם ההורה רוצה לזרוק את כספו של הבן לים, הבן יכול למנוע זאת, כי הוא אינו חייב לכבדו מכספו שלו.
• דאפשר דממנע ולא עביד – תרגום: כי אפשר שיצליח למנעו, ולא יזרוק.
• אסור לאכלומיה – לאחר מעשה, אם הכסף כבר הושלך, אסור לבן לצער או לבייש את הוריו, משום מצות מורא.
• יוכל לְתָבְעוֹ לְדִינָא – תרגום: יכול לתובעו בבית דין, כדי שיחזיר לו את הכסף שהפסיד.

מדברים אלה אנו למדים, שאסור אמנם לצער הורים, אך מותר לתובעם בבית דין על נזק שגרמו. ויחד עם זאת, ברור שחובה לעשות זאת דרך בית משפט, ולא בצעקות ובלחצים על אביו.

זו אמנם שיטת הרמ"א, המיקל למנוע נזק כלכלי, גם כשהדבר כרוך בצער הוריו. אמנם לדעת המחבר, אסור להכלים אותם גם במקרה קיצוני של נזק כלכלי, והשלכת ממון בנו לריק. אבל מסכים הוא לדברי הרמ"א, בעניין תביעתם בדין. כי על פי הלכה, היזק ממון הבן אסור באיסור מוחלט על האב, כמו על כל אדם אחר, ולכן רשאי הבן לתבוע את הנזק שנגרם לו שלא כדין.

• שזהו כבוד אביו – הכלל הוא שהתובע את חברו לדין, על התובע ללכת לבית הדין המצוי במקומו (עירו) של הנתבע. שונה דין זה, בכל הנוגע לאב התובע את בנו, כי אז, מפאת כיבוד אביו, צריך הבן להתדיין במקום מגורי אביו.
• האב חייב לשלם לבן הוצאות – ההוצאות הכרוכות בהגעה לבית הדין שבעירו של האב, כי הבן אינו חייב לכבדו משלו.
• כמו שנתבאר – בסעיף ה.

סעיף ט

^כב חייב לכבדו אפילו אחר מותו (מז). כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו, אומר: כך אמר אבא מארי הריני כפרת משכבו (מח), אם הוא תוך שנים עשר חדש, ^כג ואם הוא לאחר שנים עשר חדש (מט), אומר: זכרונו לברכה (נ). הגה: ואין חילוק בין אם לאב בכל זה (מהרי"ל סימן כ"ד). יש אומרים דאם כותב תוך שנים עשר חודש דבר ומזכיר אביו, אין לכתוב הריני כפרת משכבו אלא זכרונו לברכה, דהא כתיבתו מתקיימת לאחר שנים עשר חודש (הג' באלפס פ"ק דקדושין), ויש מחמירים אפילו בכתיבה (בנ"י ושאר מחברים וכ"מ בב"י סוף סי' רמ"ב בשם רשב"ץ ותשובת ן' חביב רס"ד), וכן נוהגין (נא).

^כב שם בברייתא דף לא, ב. ^כג שם, ופי' רש"י שכבר קבל מה שקבל, שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא י"ב חדש.

• לכבדו אפילו אחר מותו – כיבוד לאחר המוות שונה מהכיבוד בחייהם. בחייהם, הכיבוד כולל דאגה לצרכים הפיזיים, כגון סיוע באכילה ושתיה וכדומה. אך לאחר המוות, הכיבוד מתמקד בכבוד לנשמתו. הכיבוד שלאחר המוות מהותו בעיקר, הליכה בדרך הישר. דרכי חייו הישרים של הבן, מסייעים לאב בניקיון חטאיו בעולם האמת. על כן גדול הכבוד אחרי המוות מהכבוד בחייו[9].
• הריני כפרת משכבו – כאשר מצטט דברי תורה או חכמה שאמר אביו, עליו להשמיעם בכבוד רב, ולהוסיף "הריני כפרת משכבו". ביטוי זה משמעו "עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נשמתו", והוא כעין התחייבות של הבן לעשות טוב, כדי לתקן כל חולשה קטנה של אביו "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז).
• ואם הוא לאחר שנים עשר חדש – לאחר מכן, ברור שכבר נתכפרו עוונות האב, כי רק דינם של רשעים ממש, הוא שנים עשר חודש ויותר.
• אומר: זכרונו לברכה – כדי להזכירו לטובה. ויש עוד מנהגים כגון אמירת קדיש, הדלקת נר נשמה, ועוד.
• וכן נוהגין – אפילו בכתיבה, אם כותב בתוך השנה, יוסיף "הריני כפרת משכבו".

סעיף י

 (נב)  ^כד מי שנטרפה דעת אביו או אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתגעו ביותר, ילך לו ויניחם, ויצוה לאחרים לנהגם כראוי (נג).

^כד טור בשם הרמב"ם בפ"ו מהל' ממרים מעובדא דרב אסי, דהוה ליה ההיא אימא זקינה וכו', שם, והר"ן תמה על הראב"ד שהשיגו, וכ"כ הב"י על הטור שתמה עליו.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה, יחד עם הסעיפים הבאים עד סעיף כ, עוסקים במגבלות של מצווה יקרה זו. סעיף זה מגביל את החובה, בגלל המצב הנפשי של ההורים, שהבן אינו מסוגל לשאתו.
• ויצוה לאחרים לנהגם כראוי – לעיתים קורה שאדם מאבד את שפיותו בזקנותו. גם במצב זה חובה להתנהג בכבוד הראוי כלפי ההורים. עם זאת, כאשר הטיפול בהורים הופך קשה מדי מבחינה נפשית, הבן רשאי לבקש עזרה. ואמנם כתוב "ויניח לו", אין הכוונה לעזוב אותם לחלוטין, אלא חייב לבקרם ולדאוג למטפלים ראויים עבורם[10].

סעיף יא

(נד)  ^כה רָאה אביו שעבר על דברי תורה, לא יאמר לו: עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו: אבא כתוב בתורה כך וכך, ^כו כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו, והוא יבין בעצמו ולא יתבייש. ^כז ואם היה אומר שמועה בטעות (נה), לא יאמר לו: לֹא תִּתְנֵי הָכִי (נו).

^כה ברייתא שם דף לב, א. ^כו לשון הרמב"ם שם בפ"ו מברייתא הנזכרת. ^כז מהא דאמר שמואל לרב יהודה שיננא וכו' שם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מגביל את חובת הכבוד להורים, ומלמד כי מול חובת הכיבוד, קיימת גם חובה לתקן טעות של האב, למרות שאולי יש בזה פן מסוים של חוסר כבוד. ועדיין, כפי שנראה, התיקון צריך להיעשות בדרך כבוד, ולא בביקורת נוקבת.
• היה אומר שמועה בטעות – מדובר באב בן תורה, שהביע דעה תורנית, בצורה שגויה.
• לֹא תִּתְנֵי הָכִי ­- אלא ישתוק. ובמקרה שהכרעה הלכתית מוטלת על המאזניים, יגיב בדרך מכבדת ונעימה, כמו שכתוב בתחילת הסעיף. כלומר, אף שהבן מחויב להעמיד דברים על דיוקם, יש להעיר לאב בדרך כבוד.

סעיף יב

(נז)  ^כח אמר לו אביו: השקני מים, ויש לפניו לעשות מצוה ^כט עוברת (נח) כגון קבורת מת או לויה (נט), אם אפשר למצוה שֶׁתֵּעָשֶׂה על ידי אחרים, יעסוק בכבוד אביו (ס).  ואם התחיל במצוה תחלה (סא), יגמור, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה (סב) (ב"י בשם הר"ן). ואם אין שם אחרים לעשות, יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו (סג). (מיהו אם אין זמן המצוה עוברת, יעסוק בכבוד אביו ואחר כך יעשה המצוה) (סד) (רבינו ירוחם נתיב א' בשם רא"ש).

^כח כאיסי בן יהודה דברייתא שם. ^כט כפי' רש"י שם, וכן כתב רבינו ירוחם בשם הרא"ש.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במצב בו יש התנגשות בין כיבוד אב לבין קיום מצווה אחרת, ומציב שתי מגבלות בקיום המצווה. א, יש להבחין בין מצוה עוברת (שאי אפשר לדחותה), למצווה שאינה עוברת. אם המצווה עוברת, יש לדחות את כיבוד האב, בפני המצווה החולפת. ב, אם הבן התחיל כבר במצווה, יגמור אותה, כי "העוסק במצווה, פטור מן המצווה".
• מצוה עוברת – כלומר, מצווה שאי אפשר לדחותה.
• לויה – יתכן שמדובר בליווי המת, וייתכן שמדובר בליווי אורח.
• יעסוק בכבוד אביו – כי זו מצווה שמוטלת עליו ספציפית, בעוד שמצוות הקבורה או הליווי (של מת או אורח) גם אדם אחר יכול לקיימה. על כן יקיים את המצווה המוטלת עליו.
• התחיל במצוה תחלה – לפני שהתחייב בכיבוד אב.
• דהעוסק במצוה פטור מן המצוה – כיוון שעוסק כבר במצווה, יגמור אותה, . ולא צריך להפסיק כדי לקיים את בקשת אביו, שהיא מצוות כיבוד הורים.
• ויניח כבוד אביו – אם אין אחרים שיכולים לעשות את המצווה, יעסוק הבן במצווה, אפילו אם עדיין לא התחיל בה, כי המצווה גוברת על כיבוד האב.
• ואחר כך יעשה המצוה – אם המצווה אינה דחופה, מצוות כיבוד הורים קודמת למצוות אחרות, מפאת חשיבותה.

סעיף יג

(סה)  ^ל תלמוד תורה גדול מִכְּבוֹד אב ואם (סו).

^ל מגילה דף טז, ב מהא דיעקב לא נענש על אותם השנים שהיה בבית עבר.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מציג מגבלה נוספת למצוות כיבוד אב ואם, והיא, כאשר המצווה האחרת חשובה ממנה.
• גדול מִכְּבוֹד אב ואם – אם אדם משקיע את עצמו בלימוד תורה, ואינו יכול ללמוד במקום מגורי אביו, ילמד תורה במקום שלבו חפץ. עם זאת, צריך לעשות כל מאמץ לשלב בין השניים, ולוודא שלימוד התורה לא יהיה רק חיצוני חס ושלום, כמי ש"לומד ואינו מקיים". אם הבן גר בעיר עם הוריו, ישלב גם לימוד תורה וגם כיבוד הורים[11].

סעיף יד

^לא אביו אומר לו: השקני מים, ואמו אומרת: השקני מים, מניח אמו ועוסק בכבוד אביו (סז). ^לב ואם היא מגורשת מאביו, שניהם שוים ולאיזה מהם שירצה יקדים (סח).

^לא ברייתא תשובת ר"א ורבי יהושע, בקדושין דף לא, א. ^לב לדעת הרי"ף שהשמיט סיפא דברייתא נתגרשה מהו, וכן הרמב"ם לא הזכירו משמע דס"ל בנתגרשה כבוד שניהם שוה, וכן נראה מפי' רש"י שם.

• מניח אמו ועוסק בכבוד אביו – סעיף זה מלמד כי כאשר יש התנגשות בין כיבוד אב לכיבוד אם, יש להעדיף את כיבוד האב כאשר ההורים נשואים, כי בעודם נשואים, יש מצווה לאישה לכבד את בעלה. ואם שניהם מבקשים דבר מה, יש להקדים את בקשת האב. לאחר גירושין, אין עדיפות לאף אחד מהם..

הלכה זו עשויה להיראות תמוהה בעינינו, ואכן בהלכה הבעל צריך לכבד את אשתו יותר מגופו (יבמות סב, ב). אך יש לזכור, כי חכמים הבינו שצריך לייסד מנגנון הכרעה, ולפיו דברי האב מכריעים, במצבים בהם בני הזוג אינם מצליחים להגיע לעמק השווה.

• ולאיזה מהם שירצה יקדים – לאחר הגירושין, החיוב לכבד את האב והאם שווה.

סעיף טו

(סט)  ^לג אמר לו אביו לעבור על דברי תורה (ע), בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ^לד ואפילו מצוה של דבריהם (עא), לא ישמע לו.

^לג משנה מציעא דף לב, א וכדיליף לה שם בגמ', וביבמות דף ו, א. ^לד הרמב"ם שם בפ"י כיון דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הם בכלל דבר תורה, א"נ משום דמילי דרבנן הוי כבודו של מקום, וקודמים לכבוד אביו.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ושאחריו מלמדים, כי אין לכבד את ההורים על ידי עבירה. שכן כתבה התורה באותו פסוק (ויקרא יט, ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", כדי ללמדנו, על מגבלה במצות הכיבוד: מצוות כיבוד הורים אינה מצדיקה עבירה על התורה והמצוות, שגם האב חייב בהם.
• לעבור על דברי תורה – אפילו אם האב מבקש מהבן לבוא בשבת לבקרו, והבן יכול להגיע רק על ידי איסור, כגון שאביו גר רחוק, וצריך לנסוע ברכב, אסור לבן לציית. גם כאשר האב מבקש מבנו מעשה זה או אחר שלא לצורכו, כגון קריאת מאמר מסוים, אין הבן חייב לציית, כי אין זה חלק ממצוות הכיבוד[12].
• ואפילו מצוה של דבריהם – אסור לעבור על איסור דרבנן כדי לקיים את מצוות האב. כי לא אומרים שמצווה מן התורה דוחה איסור דרבנן, שהרי גם אביו חייב בקיום מצוות דרבנן.

סעיף טז

^לה האב שצוה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא ימחול לו עד זמן קצוב (עב), והבן היה רוצה להתפייס מיד לולי צוואת אביו, אין לו לחוש לצוואתו (עג).

^לה טור בשם תשובת אביו הרא"ש דאסור לשנוא שום יהודי, אם לא שיראהו עובר עבירה.

• ושלא ימחול לו עד זמן קצוב – אפילו אם האדם הזה פגע בכבוד אביו, והאב מבקש מהבן שלא למחול לו, הבן לא חייב לציית.
• אין לו לחוש לצוואתו – משום שיש חובה לרדוף אחר השלום. לכן, למרות חובת כיבוד אב, השאיפה לשלום גוברת על הצוואה.

סעיף יז

^לו אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה (עד). ^לז ואם נתגרשה או נתאלמנה, חייבת.

^לו משנה כדמפרש שם בגמ' ובברייתא שם דף ל' ע"ב. ^לז מימרא דרב אידי וכו' שם.

• בעודה נשואה – האישה פטורה רק ממעשים שמפריעים לבעלה, כגון ביקור הורים בזמן שבעלה זקוק לה. אם אין הפרעה לבעל, האישה חייבת בכבודם[13]. שכן גם בעלה חייב בכבוד חמיו, כפי שמבואר בסעיף כד. על כן לא תניח את בעלה כדי לטפל בהוריה, אלא תמצא איזון נכון בין שני הדברים.

סעיף יח

^לח ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו (עה). אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות (עו), מכבדו ומתירא ממנו. הגה: ויש אומרים דאינו מחוייב לכבד אביו רשע (עז), אלא אם כן עשה תשובה (עח) (טור ומרדכי פ' כיצד ובהגהות מיימוני פ"ו דהלכות ממרים).

^לח טור בשם הרמב"ם בפ"ו מה' ממרים, ממשנה יבמות דף כב, א.

• חייב בכבוד אביו ובמוראו – הממזר הוא מי שנולד כתוצאה מיחסים אסורים על פי ההלכה, כגון גילוי עריות או ניאוף. ולמרות שנולד כתוצאה ממעשה עבירה של אביו, חייב בכבודו ובמוראו.
• אביו רשע ובעל עבירות – כי למרות שאביו עושה עבירות, החיוב נובע מעצם קשר הדם בין האב לבן, ואין מעשי העבירות מבטלים קשר זה.
• דאינו מחוייב לכבד אביו רשע – הרמ"א סובר שאין מצווה לכבד אב רשע, והוא לומד זאת מהפסוק (שמות כב, כז) "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר", האוסר לקלל מלך. חכמים דרשו את המילה בְעַמְּךָ כאילו כתוב בְעִמְּךָ. כלומר, רק מי שמכבד כמוך את התורה, ואם לאו, מותר לקללו. וכך הדין גם במצות כיבוד הורים: החיוב הוא רק כלפי הורים שאינם רשעים.

חשוב להדגיש כי גם לדעת הרמ"א, אין זה פוטר אדם מכיבוד הורים שאינם דתיים. כי יתכן מאוד שדינם כשוגגים, שהרי לא לימדו אותם תורה, או לא חינכו אותם כראוי. הפטור הוא רק אצל הורים שעברו על הערכים הבסיסיים של החברה, כגון שהאב גזלן, אנס או רוצח. במקרים כאלו, פטור הבן מלכבד את אביו, לשיטת הרמ"א.

• אלא אם כן עשה תשובה – שאז חזר להיות "עִמְךָ", והבן חייב לכבדו.

יש כאן מחלוקת בין המחבר והרמ"א, וקשה להפריד בזה בין אשכנזים וספרדים. למעשה נראה לי, כי אפילו אם היה האב רשע ממש, ואפילו ישב בכלא על עבירות חמורות, שלא שייך לומר שהוא כאנוס, עדיין חובה לכבדו, כפסק המחבר, למעט מקרים קיצוניים ממש, כגון שפגע בילדיו שלו עצמו, והילדים מתקשים מאוד לכבדו, שאז אפשר לסמוך על שיטת הרמ"א, שאין להם שום חיוב של כיבוד.

סעיף יט

^לט אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, ^מ שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול (עט).

^לט שם, וכ"כ הרמב"ם שם, מדין מכה לבנו הגדול, בסעיף הסמוך. ^מ קידושין דף לב, א.

• כבודו מחול – כוונת המחבר שיש צורך בשיקול דעת בריא ומידתי מצד ההורים. הילדים חייבים לכבד את הוריהם, אך חובה זו אינה בלתי מוגבלת. על ההורים להבין שלילדיהם יש חיים משלהם, עם מגבלות זמן ויכולת. אין לצפות מהם להתמסר באופן מוחלט לטיפול בהורים, תוך הזנחת חייהם האישיים. אלא יש למצוא את האיזון הנכון בין חובת כיבוד הורים, ובין צרכי המשפחה של הבן.

סעיף כ

^מא המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (פ) (ויקרא יט, יד).  ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה (פא) (בקונטרס פ"ק דקדושין וב"י ס"ס של"ד).

^מא מועד קטן דף יז, א.

• לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל – חזקה על טבע האדם שהוא מגיב כאשר תוקפים אותו. לכן, אב המכה את בנו הגדול עלול לגרום לבנו להגיב באלימות כלפיו, ולגרום לו לעבור עבירה.
• רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה – בדורות קודמים, הייתה אימת ההורים מוטלת על הבן, עד גיל זה, ולמרות שהיה סופג מכות מהוריו, לא היה מגיב. אמנם הכל תלוי במציאות, כי בזמננו, יתכן שגם בגיל מוקדם יותר, הבן יתקומם ויגיב בתקיפות מול חינוך אגרסיבי.

חשוב לזכור כי חינוך ילדים צריך להיעשות בדרכים חכמות, ולא באלימות. חינוך לא חכם, המושתת בדרך כלל על תוקפנות ואגרסיביות, עלול לגרום לילדים בכל הגילים ריחוק מתורה ומצוות.

סעיף כא

^מב חייב אדם לכבד אשת אביו, אף על פי שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים (פב). וחייב לכבד בעל אמו, כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתה, אינו חייב בכבודם (פג). ^מג ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה (פד).

^מב כתובות דף פג, א. ^מד מהא דצוה רבינו הקדוש לבניו שם.

• כל זמן שאביו קיים – כיבוד אשת אביו הוא חלק מכבוד אביו[14], וזהו חיוב מן התורה.
• אינו חייב בכבודם – החיוב לכבד את אשת האב או בעל האם, אינו חיוב מצד עצמו, אלא מסונף לכבוד ההורה. לכן, לאחר מות ההורה, פוקע החיוב.
• הגון לכבדם אף לאחר מיתה – אף על פי שאין חיוב, ראוי לכבדם גם לאחר המיתה, בדומה למצווה לכבד הורים לאחר מותם.

סעיף כב

^מד חייב אדם בכבוד אחיו הגדול, בין שהוא אחיו מאביו ^מה בין שהוא אחיו מאמו (פה). (ואפילו הקטן הוא תלמיד חכם וגדול בתורה יותר מן הגדול (פו)). (כן משמע לו מתשובת הרא"ש שבסעיף שאח"ז וסמ"ג ודלא כיש חולקין בזה) (ב"ז).

^מד שם. ^מה הרא"ש בתשובה.

• אחיו מאמו – החובה לכבד את אחיו הגדול היא מדרבנן[15].
• וגדול בתורה יותר מן הגדול – אפילו האח הקטן הוא תלמיד חכם וגדול בתורה יותר מהאח הגדול, הוא חייב לכבדו. כי כמו שאדם חייב בכבוד אביו גם אם אינו תלמיד חכם, כך חייב אח קטן, אפילו שהוא תלמיד חכם, בכבוד אחיו הגדול, אף שאינו תלמיד חכם. אמנם גם במקרה שהאח הקטן תלמיד חכם, אחיו הגדול צריך גם הוא לכבדו, כמו שכל אדם חייב בכבוד תלמידי חכמים.

סעיף כג

^מו אח גדול שחירף וביזה לאחיו שהוא תלמיד חכם וקטן ממנו בשנים, ונידה הקטן לגדול, יפה עשה שנדוהו, דכיון שאינו נושא פנים לתורה (פז) אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב לכבדו (פח).

^מו שם בתשובה.

• שאינו נושא פנים לתורה – כלומר האח גדול נוהג בביזיון כלפי אחיו הקטן, שהוא תלמיד חכם. מעשה זה חמור מכיוון שביזויו כמוהו כפגיעה בתורה.
• ואינו חייב לכבדו – אף שכלפי אב רשע פסק המחבר כי בנו חייב בכבודו, שונה הדין בעניין כיבוד אחיו הגדול אם הוא רשע, הואיל והחיוב לכבדו הוא מדרבנן, ובאח רשע, לא חייבו חכמים.

סעיף כד

^מז חייב אדם לכבד חמיו (פט). הגה: יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק שורש מ"ד). ואינו נראה לי, אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (צ) (וראיה ממדרש גבי ויזבח זבחים וגו' (בראשית מו, א)).

^מז טור מהא דדוד אמר לחמיו שאול (שמואל א כד, יב) וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה.

• חייב אדם לכבד חמיו – חיוב זה הוא מדרבנן, כי התורה כתבה חיוב רק כלפי אב ואם.
• יותר מכבוד אבי אביו – יש מחלוקת אם חייב לכבד את סבו, והרמ"א הכריע שחייב, אך פחות מאשר כיבוד אב. כי חיוב כיבוד סבו הוא מדרבנן, שכן בתורה לא נכתבה חובה אלא על כיבוד אב ואם. וכמו שאביו חייב בכבוד אביו, גם הבן צריך לחקות בזה את האב.

סעיף כה

^מח אם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו (צא) אלא אם כן האב בן תורה (צב). ^מט תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שֶׁיִּרְאֶה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה (צג). הגה: וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב (צד) (מהרי"ק שורש קס"ו).

^מח ב"י מהא דא"ר יעקב לאביי כגון אנא וכו'. ^מט תה"ד סי' מ"ד.

• מותר לקבל ממנו – כי "אב שמחל על כבודו, כבודו מחול", ואם בחר לוותר על כבודו ולשרת את בנו, אין הבן צריך למחות על כך.
• האב בן תורה – אם האב תלמיד חכם, אסור לבן לקבל ממנו שירות, כי יש בכך זלזול בכבוד התורה.

בשעת הצורך, כגון אם הבן חולה וזקוק לעזרה, מותר לאב לסייע לו, גם אם הוא תלמיד חכם.  במקרה זה, גוברת מצוות "ואהבת לרעך כמוך", אשר מחייבת כל אדם מישראל לעזור לזולתו בשעת הצורך.

• אינו צריך לשמוע לאביו בזה – הבן רוצה לנסוע למקום אחר ללמוד תורה, ואביו מתנגד, מדאגתו לבנו, שמא יפגעו בו הגויים בעיר אליה הוא נוסע. הבן אינו חייב לציית לאביו, כי מצוות הכיבוד מחייבת לסייע לאביו, ואינה מעניקה לאב שלטון מוחלט על הבן. על כן רשאי הבן לחיות את חייו, כמו שמבין, ואין לזה קשר למצוות כיבוד.
• אין צריך לשמוע אל האב – וכן בכל העניינים האישיים, אין לאב שליטה על החלטות או העדפות בנו, כי אין לזה קשר למצוות הכיבוד. הבן רשאי לנהל את חייו האישיים, כגון נסיעה ללימוד תורה ובחירת בן זוג, לפי הבנתו ושיקול דעתו, ואין לאב זכות לכפות עליו בחירה אחרת.

חשוב לציין כי בכל המקרים הללו, יש לנהוג בדרך ארץ וכבוד כלפי ההורים, ולנסות להגיע להבנה והסכמה.

קיצור איזהו כבוד ואיזה מורא, ודיניהם (סימן ר"מ)

• מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה מן התורה, ככתוב בעשרת הדברות (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". כיבוד ההורים כולל כל פעולה שהאדם צריך לעשות לטובת הוריו [הק].
• כמו כן, מצווה מן התורה לירא את ההורים, ככתוב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". היראה מתייחסת לדברים שיש להימנע מהם, מפאת כבודם [הק].
• כבוד ההורים מתבטא בדאגה לצרכיהם הפיזיים, ובגישה מכבדת כלפיהם. דוגמאות לכך כוללות הבאת אוכל להורים מבוגרים הזקוקים לעזרה בפעולות יומיומיות. סיוע בשתייה, הלבשה, כיסוי, העברה ממקום למקום, ודאגה לביטחונם. ואצל הורים בריאים, ביקור, שירות, ויחס מכבד [ד] ויעמוד מפניו [ז]..
• ההוצאות הכורכות בכיבוד הן על חשבון ההורים, אם יש להם יכולת כלכלית. אם לא, על הבנים להתחלק בהוצאות כדי לספק מענה לצורכיהם. החלוקה תתבצע בהתאם ליכולת הכלכלית של הבנים, העשירים ייתנו לפי עושרם, והעניים לפי יכולתם [ה].
• איזהו מורא: לא יישב במקומו המיוחד לו, ולא יסתור את דבריו, ולא יקרא לו בשמו [ג],
• עד היכן מצוות המורא? אפילו היה הבן לבוש בגדים נאים ויקרים, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו או אמו – קרעו את בגדיו, הכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא ישיב להם, ולא יכלימם, אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים שציווהו על כך [ח].
• אם האב פוגע בממונו של הבן: למנהג הספרדים (כדעת המחבר), אין הבן רשאי למנעו, אך מותר לו לתובעו בדין. ולמנהג האשכנזים (כדעת הרמ"א), מותר למנוע את האב מלהזיק לו [ח].
• חובה לכבד את ההורים גם לאחר מותם. ואם אומר שמועה (דברי תורה או חכמה) בשם אביו, יזכירו בדרך כבוד, כגון: "כך אמר אבא מורי". בתוך י"ב חודש יוסיף: "הריני כפרת משכבו". אחר כך יזכירו בדרך כבוד, לדוגמא: "זכרונו לברכה" [ט].
• מכאן יפורטו המגבלות החלות על מצוות כיבוד ויראה.
• לעיתים קורה שההורה מאבד את שפיותו בזקנותו. במצב כזה, חובה לנהוג כלפיו בכבוד הראוי. עם זאת, כאשר הטיפול בו קשה מבחינה נפשית או פיזית, רשאי הבן לבקש עזרה מקצועית ולטפל בו באמצעות מטפלים מתאימים, אך חייב לבקרו ולדאוג לרווחתו [י].
• ראה שהאב עובר על דברי תורה, חייב להעיר לו, אך יעשה זאת בחכמה וברוב כבוד [יא].
• אם הזדמנה לבן מצוה עוברת, שאינה ניתנת לדחייה, כגון קבורת מת, יניח זמנית את כבוד אביו, כדי לקיים את המצווה, ואחר כך ישוב לשרת את אביו [יב].
• מותר לוותר מעט על כבוד ההורים כדי ללמוד תורה, ואם אינו יכול ללמוד במקום מגורי אביו, ילמד במקום שלבו חפץ. עם זאת, צריך לעשות כל מאמץ לשלב בין השניים, ולוודא שהלימוד אינו רק חיצוני, וחס ושלום אינו מתנהג כמי ש"לומד ואינו מקיים". אם גר בעיר עם הוריו, ישלב בין השניים [יג] (סו).
• כששני ההורים חיים יחד, כבוד אביו קודם לכבוד האם. אולם לאחר גירושין, שני ההורים שווים בכבוד [יד].
• אסור לציית לאב, כאשר דורש מהבן לעבור על מצווה, אפילו על דין דרבנן [טו].
• הבן אינו חייב לציית לאביו, אם הוא מבקש דבר שאינו לצורכו, כגון דרישה שאינה קשורה לפרנסתו או רווחתו (ע).
• הבן והבת שניהם חייבים במצות כיבוד ויראת ההורים, אולם לעיתים אישה נשואה מנועה מלקיים את המצווה בשל חובותיה לבית בעלה [טז].
• לפי המחבר, הבן חייב לכבד את אביו גם אם הוא רשע, אך לדעת הרמ"א, הוא פטור.
• חשוב להדגיש כי גם לדעת הרמ"א, אין זה פוטר אדם מכיבוד הורים שאינם דתיים, כי יתכן מאוד שדינם כשוגגים, שהרי לא לימדו אותם תורה, או לא חינכו אותם כראוי. הפטור מכיבוד חל רק על הורים שעברו על הערכים הבסיסיים של החברה, כגון אב גזלן, אנס או רוצח. במקרים כגון אלו, פטור הבן מלכבד את אביו לשיטת הרמ"א.
• כמו כן, קשה להפריד בזה בין אשכנזים לספרדים. למעשה, נראה כי גם אם היה האב רשע ממש, ואפילו ישב בכלא על עבירות חמורות שלא שייך לומר שהוא כאנוס, עדיין חובה לכבדו, כפסק המחבר, למעט מקרים קיצוניים ממש, כגון שפגע בילדיו שלו עצמו, והילדים מתקשים מאוד לכבדו. במקרים אלו, ניתן לסמוך על שיטת הרמ"א, שאין חיוב של כיבוד (עח).
• אסור לאדם להכביד את עולו על בניו ולדקדק עמהם בכבודו, כדי שלא יביאם לידי מכשול. עליו למחול על כבודו, ולהעלים עין, כי אב שמחל על כבודו, כבודו מחול [יט].
• אב המכה את בנו הגדול, היו מנדים אותו, מפני שגורם לבן להגיב בכעס, ומכשילו [כ].
• חייב אדם לכבד את אשת אביו, אף שאינה אמו, כל זמן שאביו חי. וכן חייב לכבד את בעל אימו, כל זמן שאימו חיה. ומכל מקום, דבר הגון לנהוג בהם כבוד אף לאחר מיתה [כא].
• חייב אדם לכבד את אחיו הגדול, את חמיו, ואת סבו [כב, כג, כד].
• אם האב רוצה לשרת את בנו, מותר לבן לקבל את שירותו (ואין בכך פגיעה בכבוד האב, כי נעשה מרצונו) [כה].
• האב לא יכול להכריח את בנו בנושאים כמו בחירת אשה, לימוד תורה, או מקצוע. הבן רשאי להחליט בעצמו, והאב יכול לבקש רק את הכבוד הנוגע לצורכו [כה].

[1] עיין בהרחבה בעניין זה במאמרי כפיה בהלכה בעקבות המחבר חלק ה.

[2] על פי ט"ז ס"ק א.

[3] ולדברי הש"ך (ס"ק ג) יש להימנע רק בפני האב.

[4] אמנם יש מי שהבין, שהרמ"א מסביר את דברי המחבר, ולא חולק עליו. ונכון ליזהר בפניו, כדעת הרמ"א.

[5] יש מי שהסביר כי גם לדעת המחבר, חובה זו מקורה רק מדיני צדקה, כי כך משמע מדבריו בבית יוסף. אמנם מתוך שלא העתיק דברים אלה בשולחן ערוך נראה, שבמסקנתו אחז, כי חובה זו מקורה בדין כיבוד אב ואם. בנוסף לזאת, כך משמע גם מהרמב"ם, שהביא את החובה לפרנס הוריו כפי יכולתו, בדיני כיבוד הורים. משמע שזה מדין כיבוד, ולא מדין צדקה.

[6] אמנם יש אומרים, שאין חובה לעמוד בכל כניסה ויציאה של האב, אם הוא נכנס ויוצא, כפי שיבאר הרמ"א בכבוד רבו.

[7] חושן משפט סימן רסג סעיף ג, וסימן רעב סעיף ג.

[8] כך נראה לי. ואף שמקריאת לשון המקור (רא"ש על קידושין פרק א סימן נז) נראה לכאורה לא כך, כי שם כתוב, שלא ראו זה את זה. אמנם מדברי הדרכי משה נראה כדברינו, כי כך כתב "ונ"ל דלפי דס"ל למוהר"ם דרבי טרפון לא עביד רק בצינעא, אבל בפרהסיא יש לחוש משום הרואין, שאינם מכירין אותו".

[9] כך הביא הרב דוד פריימן שליט"א (בנו של "האי גברא רבה" הרב בן ציון פריימן זצ"ל, שבתחילת דרכי זכיתי ללמוד ממנו תורה, והוא הכניסני לעולמה של הלכה, בלימוד מסודר של הטור עם הבית יוסף) במאמרו, הנדפס בחוברת "קול מהיכל" (חלק ד) – "בגדר כיבוד אב בחייו ולאחר מותו".

והביא דברי הזוהר (בחוקותי קטו, ב – מתורגם): "וְאִם אוֹתוֹ הַבֵּן הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וּמְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו, וַדַּאי שֶׁזֶּה מְכַבֵּד אֶת אָבִיו, מְכַבֵּד אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, מְכַבֵּד אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עָלָיו וּמוֹשִׁיב אוֹתוֹ בְּכִסֵּא כְבוֹדוֹ. וַדַּאי בֵּן יְכַבֵּד אָב", עכ"ל.

[10] ובזה מתורצת קושיית הראב"ד על הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ו הלכה י), "אם הוא ילך ויניח לו, למי יצוה לשמרו?".

[11] פתחי תשובה ס"ק ח.

[12] כפי שיתבאר בסעיף כה.

[13] הש"ך (ס"ק ט"ו) מדגיש שאם הבעל אינו מקפיד, האישה חייבת בכיבוד הורים אפילו בעודה נשואה. כלומר, הפטור של אישה נשואה מכיבוד הורים אינו מוחלט, אלא תלוי בנסיבות.

[14] על פי רמב"ם הלכות ממרים פרק ו הלכה טו "שֶׁזֶּה בִּכְלַל כְּבוֹד אָבִיו".

[15] רמב"ם הלכות ממרים פרק ו הלכה טו "וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם חַיָּב בִּכְבוֹד אָחִיו הַגָּדוֹל כִּכְבוֹד אָבִיו".