דין פדיון שבוים וכיצד פודין אותם - סימן רנ"ב

בסימן זה י"ב סעיפים

פדיון שבויים הנדון בסימן זה מתמקד באנשים שנישבו על ידי ליסטים – שודדים או חוטפים – שתכליתם קבלת תמורה כספית לשחרורם. אין הסימן דן בשבויים שנחטפו במלחמה כאמצעי להכניע את עם ישראל, כדוגמת המקרים שאירעו בימינו. ואף שאין ללמוד באופן ישיר מההלכות שבסימן זה על דיני השבויים שבזמננו, כן ניתן ללמוד מהן עקרונות יסוד. למעשה, אין מקרה שדומה לחברו, ובכל מצב יש לבחון בכובד ראש אם להיענות לדרישות האויב אם לאו. הסימן דן בגודל מעלת מצוות פדיון שבויים, כמו גם במגבלות שיש להחיל עליה.

סעיף א

^א פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וְלִכְסוּתָן (א). ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים. הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו, יכולים לְשַׁנּוֹתָן לפדיון שבויים (ב). ^ב ואפילו אם גבו לצורך בנין בית הכנסת, ^ג ואפילו אם קנו העצים והאבנים וְהִקְצוּם לצורך הבנין, שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת (ג), מותר למכרם לצורך פדיון שבויים (ד). אבל אם בנאוהו כבר, לא ימכרו אותו (ה). (ומכל מקום, הנודר סלע לצדקה (ו), אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו, רק מדעת בני העיר (ז) (מהרי"ק שורש ז') כדלקמן סימן רנו סעיף ד (ח)).

^א לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים ממסקנת הגמרא ב"ב דף ח ע"א וע"ב, ומפרשים שם דשבי כולהו איתנהו ביה, שהוא ביד העבודת כוכבים לעשות בו כל חפצו אם למות אם לרעב. ^ב ממימרא דרב אשי לרבינא שם דף ג, וכתב הרמב"ם דה"ה אם בא להם דבר מצוה אחרת, מוציאים בו המעות. ^ג שם בגמרא.

• קודם לפרנסת עניים וְלִכְסוּתָן – שכן נשללה מהם חירותם, והם שרויים בסכנת מוות תמידית, נוסף על מחסורם במזון ובביגוד.
• יכולים לְשַׁנּוֹתָן לפדיון שבויים – כיוון שאנשים הקדישו את כספם לעניים, והרי אין עני גדול משבוי. על כן מותר לשנות את ייעוד הכסף, ולהקצותו לפדיונם.
• שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת – ככלל, שינוי ייעוד של חומרי הבניין שנרכשו מכספי תרומות נחשב כעין גניבה מהתורמים. כי כספם נתרם למטרה מאד ספציפית – בניין בית הכנסת.
• לצורך פדיון שבויים – אף על פי שהתרומות ניתנו במפורש לבית הכנסת, כאשר מדובר בפדיון שבויים, שאינו סובל דיחוי, דנים את התרומות כמעין הלוואה לצורך מצווה דחופה. לאחר מכן, ישובו ויגבו כספים חדשים להשלמת הבניין.
• לא ימכרו אותו – כמו בכל מצווה, גם למצווה זו יש גבול. אין מוכרים מבנה שכבר נבנה, ואפילו לצורך פדיון שבויים, כשם שאין אדם מוכר את ביתו הפרטי לשם כך. אבל כמובן שחייבים למצוא דרכים אחרות לפדיונם[1].
• הנודר סלע לצדקה – משמעות המילה "צדקה" בלשון בני אדם מתייחסת בדרך כלל לצרכי מזון, שתייה ולבוש של עניים, ונחשב כאילו הכסף שייך להם. אם בנדרו, ייעד אדם את הצדקה שלו לעניי העיר, אין לשנות את ייעודה.

המקרה שציין המחבר, בו גבו פרנסי העיר מעות לבניין בית הכנסת, שונה ממקרה זה. כיון שהמחבר מדבר על פרנסי העיר, האחראים על צורכי הכלל. על כן הרשות בידם לשנות את הייעוד, כל עוד בכוונתם להשלים את המטרה המקורית לאחר מכן. אבל הרמ"א עוסק ביוזמה פרטית של אדם, למטרה מאד ספציפית, כאמור. על כן אסור לשנות את ייעודה, ללא הסכמתו.

• רק מדעת בני העיר – הגבאי לבדו אינו רשאי לשנות את ייעוד התרומה שהוקצתה לעניי העיר לצורך פדיון שבויים. אך אם מתאספים בני העיר ומסכימים לשינוי, הדבר מותר. שכן הם לוקחים אחריות להשלים את מה שנגרע מממון העניים, וכעין הלוואה.
• כדלקמן סימן רנו סעיף ד – שם מבואר שאם התורם מייעד את כספו באופן ברור למטרה מסוימת, אין לשנותה שלא מדעתו. ואף על פי כן, ביד בני העיר לשנות את הייעוד, כי רואים זאת כמעין הלוואה לצורך דחוף.

סעיף ב

^ד המעלים עיניו מפדיון שבויים (ט), עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא תקפוץ את ידך (י) (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (יא) (ויקרא יט, טז). ועל לא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לעיניך (יב) (ויקרא כה, נג). וּבִטֵּל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות וחי אחיך עמך (יג) (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת (משלי כד, יא). והרבה דברים כאלו.

^ד לשון הרמב"ם שם.

• המעלים עיניו מפדיון שבויים – הכוונה שאינו משתתף כלל, לא בתרומה כספית, ולא במאמצים ממשיים לשחרורם.
• לא תקפוץ את ידך – הוא הפסוק המלמד על איסור ההתעלמות ממצוות צדקה, ובפרט כאשר מדובר בצורך דחוף כמו פדיון שבויים.
• ועל לא תעמוד על דם רעך – מלמד על האיסור להימנע מהצלת זולתך כשחייו בסכנה[2].
• ועל לא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לעיניך – איסור התורה להניח לגוי לשלוט או להשתעבד ביהודי. והרי השבוי מצוי תחת שליטת נוכרי אכזר, ושתיקתנו דומה כאילו הנחנו לו להמשיך ולהתעלל בו.
• "פתוח תפתח את ידך" ומצות "וחי אחיך עמך" – פסוקים אלו מלמדים על יסודות מצוות הצדקה, המקיפים הן את החובה לעזור בקיום החיים הבסיסי, והן את החובה להשיב חירות לשבוי. מכאן גם נלמד, בקל וחומר, שהאדם היכול לשרת בצבא, חייב בזה. ואם אינו עושה כן – עובר על כל מה שכתב המחבר כאן, שכן לא מדובר בסכנה פרטית, אלא בסכנה לכלל כולו.

סעיף ג

^ה כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הָוֵי כאילו שופך דמים (יד).

^ה מהרי"ק בשורש ז.

• הָוֵי כאילו שופך דמים – השבויים שרויים בסכנה תמידית, הן גופנית, הן נפשית, לפיכך, כל עיכוב מיותר בפדיונם כמוהו כשפיכות דמים, כי האיחור עלול לעלות להם בחייהם.

סעיף ד

^ו אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם (טו). ^ז אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה (טז). ^ח וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים (יז) (ואם אשתו כאחר דמי או לא, עיין בטור אבן העזר סימן ע"ח (יח)).

^ו משנה גיטין דף מה, א. ^ז תוס' והרא"ש מברייתא דכתובות דף נב, א. ^ח שם, מההוא עובדא דתנוק דפרקיה רבי יהושע בן חנניא, גיטין דף נח, א משום שאפשר שיהיה אדם גדול, ומכל שכן מי שהוא כבר אדם גדול.

• מוסרים עצמם עליהם לשבותם – כאן בא לידי ביטוי הגבול המעשי למצוות פדיון שבויים. ההלכה מתחשבת לא רק בצורך של השבוי, אלא גם בהשלכות הציבוריות של פדיונו. אם יתברר לחוטפים שיהודים מוכנים לשלם כל סכום, יתומרצו לשבות עוד, והדבר יביא לידי סכנה מתמדת לציבור.
• בכל מה שירצה – לא ניתן למנוע מאדם להציל את עצמו, אף במחיר גבוה, למרות שהדבר עלול ליצור תקדים מסוכן לעתיד.
• פודים אותו בדמים מרובים – הצלתו מוגדרת "צורך ציבורי", ואינה רק לעצמו. כי תורתו תועיל לציבור, ויש כאן צורך הכלל.
• אבן העזר סימן ע"ח – סעיף ב. לדעת המחבר (שם באבן העזר), אין לבעל לפדות את אשתו ביותר מדמיה, כשם שאין פודים כל אדם במחיר מופקע. ואילו לדעת הרמ"א, אשתו כגופו, וכשם שהוא רשאי לפדות את עצמו בכל סכום, כן רשאי לפדות את אשתו.

סעיף ה

^ט אין מבריחין השבויים (יט), מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידים עוּלם עליהם ומרבים בשמירתם (כ).

^ט משנה גיטין דף מה, א וכת"ק, אפי' דליכא אלא חד שבוי, שמא יקצפו על השבויים העתידים לבא.

• אין מבריחין השבויים – בכוח.
• ומרבים בשמירתם – איסור זה נאמר בהקשר של שובים שהם ליסטים – חוטפים שכל מטרתם ממון, וכאשר משלמים להם, הם נוטים לשחרר. אבל כאשר אין דרך אחרת לשחרר את השבוי, וברור שאי אפשר לפדותו בכסף, וודאי שמצווה לפעול לשחרור בכוח[3].

סעיף ו

^י מי שמכר עצמו לעובד כוכבים (כא), או שֶׁלָוָה מהם ושבו אותו בהלואתו, פעם ראשונה ושניה פודים אותו; שלישית, אין פודים אותו (כב). אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם (כג). ^יא ואם בקשו להרגו, פודין אותו מיד, אפילו אחר כמה פעמים (כד) (ושבוי שהמיר אפילו למצוה אחת, כגון אוכל נבלות להכעיס, אסור לפדותו (כה)). ^יב (טור) (ועיין לעיל ריש סימן רנ"א (כו)).

^י ממשנה שם דף מו, ב וכדמפרש שם בגמרא. ^יא שם. ^יב וכן כתב הרמב"ם שם פ"ח.

• שמכר עצמו לעובד כוכבים – מתוך מצוקה כלכלית, מכר עצמו לגוי כעבד, כדי להשיג כסף למחייתו.
• שלישית, אין פודים אותו – כי אינו יכול להטיל שוב ושוב על הציבור, את עול פדיונו, כשהוא עצמו אחראי כניסתו שוב ושוב למצב של שבי.
• לאחר מיתת אביהם – את ילדיו פודים תמיד, גם אם נשבו פעמים רבות, כי אין הבנים אחראים לרוע של אביהם.
• אפילו אחר כמה פעמים – כי פיקוח נפש דוחה את כל המגבלות. ולכן פודים אותו מיד, כשיש חשש שיהרגוהו, אפילו בפעם השלישית או מעבר לה.
• אסור לפדותו – הציבור אינו מחויב להוציא ממון להציל רשע, שמרד ביודעין ובמזיד.
• ועיין לעיל ריש סימן רנ"א – וראה שם שהסברנו, שדין זה לא שייך בימינו.

סעיף ז

^יג עבד שנשבה, הואיל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות, פודים אותו כישראל שנשבה (כז).

^יג שם מה דאמרינן כשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים, שם דף מ"ו מ"ז.

• פודים אותו כישראל שנשבה – עבד כנעני שטבל, מחויב ברוב המצוות, ככל אישה יהודייה. ולכן, דינו כישראל לעניין פדיון שבויים, וחייבים לפדותו כשם שפודין ישראל.

סעיף ח

^יד פודים האשה קודם האיש (כח), ואם רגילין במשכב זכור, פודין האיש קודם (כט) (ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, הצלת האיש קודם (ל)) ^(*) (ב"י וכן משמע סוף הוריות).

^יד משנה בסוף הוריות. ^(*) עיין במ"ש לעיל סימן רנא סעיף ח.

• פודים האשה קודם האיש – מחשש שתיאנס בידי שוביה, והפגיעה בה חמורה יותר.
• פודין האיש קודם – כשמדובר במקום בו רגילים במשכב זכור, סבלו של האיש עלול להיות קשה אף יותר, כי משכב זכור הוא כלל לא מעשה טבעי, ולפיכך מקדימים את האיש.
• הצלת האיש קודם – כאשר מדובר בהצלה ממוות (כגון טביעה בנהר), האיש קודם, אך לא ברור מאיזה טעם. הט"ז מבאר (סק"ו) שהסיבה לכך היא משום שהאיש מחויב במצוות יותר מן האישה. אפשר גם להסביר לפי נסיבות החיים בעבר – שבהן האיש היה המפרנס העיקרי, והמשענת הכלכלית של המשפחה, ולכן יש בזה גם שיקול של המשך קיום הבית.

סעיף ט

^טו הוא ואביו ורבו בשבי, הוא קודם לרבו, ורבו קודם לאביו, אמו קודמת לכולם (לא) (ועיין לעיל סימן רמ"ב סעיף ל"ד (לב)).

^טו ברייתא שם בהוריות.

• אמו קודמת לכולם – הוא קודם לאביו, משום שנאמר (דברים טו) "אפס כי לא יהיה בך אביון", ודרשו חז"ל: "שלך קודם לשל כל אדם".

רבו קודם לאביו, בתנאי שמדובר ברבו מובהק, שלימדו רוב חכמתו. ואילו אביו אינו תלמיד חכם. הטעם: הרב מביאו לחיי העולם הבא, ואילו האב, רק לחיי העולם הזה[4].

אימו קודמת לכולם – משום החשש שתיאנס ותעבור התעללות בשבי, ולפיכך פדיונה דחוף יותר.

• ועיין לעיל סימן רמב סעיף לד – שם נדונה שאלת קדימות בהשבת אבדה – של אדם, אביו ורבו – והובאו שיקולים דומים של חשיבות, תלות, וחיוב.

סעיף י

^טז אם איש ואשתו שבויים, אשתו קודמת לו (לג). ובית דין יורדין לנכסיו ופודים אותה, ואפילו עומד וצווח: אל תפדוה מנכסי, אין שומעין לו (לד).

^טז הגהות מרדכי דכתובו' בשם הר"מ, מהך ברייתא דהוריות.

• אשתו קודמת לו – כי בעלה מחויב לפדותה. בנוסף, האישה בשבי נתונה לסכנה גדולה יותר מאשר הבעל, כאמור, ולכן יש לה קדימות בפדיון.
• אין שומעין לו – כאשר יש לבעל נכסים משלו, אין לקחת כספים מהציבור לפדיון אשתו, אלא גובים את הכסף מנכסיו. ואף אם הוא מתנגד לכך, בית הדין לא מקשיב לו, כי הוא חייב בפדיונה, ובמניעת סיכונה.

סעיף יא

^יז מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו, פודים אותו בעל כרחו (לה).

^יז מרדכי פ"ו דב"ק בשם הר"מ, והביא ראיה לדבר.

• פודים אותו בעל כרחו – מכספי נכסיו שלו.

סעיף יב

^יח האב חייב לפדות את הבן, אי אית ליה לאב ולית ליה לבן (לו). הגה: והוא הדין קרוב אחר, קרוב קרוב קודם, דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הצבור (לז) (מרדכי פ' השוכר). הפודה חבירו מן השביה, חייב לשלם לו אם אית ליה לשלם (לח), ולא אמרינן דהוא מבריח ארי מנכסי חבירו (לט) (מרדכי פ' הכונס ופ' דייני גזירות ות' מהרי"ו סי' קמ"ח קמ"ט וב"י בשם מ"כ). וצריך לשלם לו מיד, ולא יוכל למימר אני ציית לך דין (מ). ואם אית ליה אח"כ טענה עליו, יתבענו לדין (מא), דבלא זה אין אדם פודה את חבירו (מב) (מהרי"ו סי' קמ"ט וכ"כ הב"י).

^יח שם בפרק ז' דב"מ בשם הר"מ ממשמעות פ"ק דקידושין:

• אית ליה לאב ולית ליה לבן – האב חייב לפדות את הבן, כאשר לו יש נכסים, ולבן אין.
• ויטילו קרוביהם על הצבור – מכאן למדנו שהאדם אחראי על קרוביו, גם אם אינם קרוביו הישירים.
• אם אית ליה לשלם – תרגום: אם יש לו כיצד לשלם.
• מבריח ארי מנכסי חברו – אדם שהציל נכסים של חברו מנזק. אם לא היו לו הוצאות, לא מחייבים את הניצול לשלם על טרחת המציל. אבל בנידון שלנו, המציל הוציא כסף, על כן חייב הניצול להחזיר לו.
• ולא יוכל למימר אני ציית לך דין – "ציית דינא" פירושו, אקבל את פסיקת בית הדין. כלומר, אי אפשר לעכב תשלום בטענה שיציית להחלטת בית הדין.
• יתבענו לדין – כגון אם טוען ששילם יותר מההוצאות, יתבקש להוכיח זאת בבית הדין.
• אין אדם פודה את חבירו – יש להבטיח שהפיצוי לפודים יהיה מהיר, כדי לעודד אנשים להציל את חבריהם בממונם.

קיצור דין פדיון שבוים וכיצד פודין אותם (סימן רנ"ב)

• סימן זה דן בפדיון שבויים שנחטפו על ידי לסטים תמורת כסף, והוא אינו זהה למצב החטופים בימינו, שמטרתו הכנעת ישראל. עם זאת, יש בו עקרונות חשובים, ורק הבנה מעמיקה של המצב העכשווי, יכולה לסייע ביישומם [הק].
• מצוות פדיון שבויים קודמת לפרנסת עניים [א].
• אפילו אם גבו כסף לבניית בית כנסת, ובמקביל ישנם שבויים, יש להעביר את הכסף לפדיונם. [א]
• השולחן ערוך כותב שהמעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על איסורים רבים: "לא תאמץ את לבבך". "לא תקפוץ את ידך". "לא תעמוד על דם רעך". "לא ירדנו בפרך לעיניך". ומבטל מצוות עשה רבות: "פתוח תפתח את ידך לו". "וחי אחיך עמך". "ואהבת לרעך כמוך". "והַצל לקוחים למות" (משלי כד, יא), והרבה דברים כאלו.

קל וחומר למי שיכול לשרת בצבא ואינו עושה כן, שהוא מתעלם מסכנת הכלל כולו, ולא רק מסכנת הפרט, ועל כן עובר בוודאי על כל מה שכתב כאן המחבר.(יג).

• אין פודים שבויים ביותר מכדי דמיהם, מפני "תיקון העולם". כלומר, כדי שלא ירגילו האויבים את עצמם בחטיפה ולקיחה בשבי [ד].
• מכאן נלמד שההלכה שוקלת לא רק את טובת הפרט השבוי, אלא גם בהשלכות הציבוריות הרחבות של פדיונו (טו).

[1] אמנם ראה ערוך השולחן כאן שביאר, כי כל עוד ניתן לגייס כספים ממקור אחר – אין מוכרים את בית הכנסת. אך כאשר אין אפשרות אחרת – גם בית הכנסת יימכר, כי פיקוח נפש דוחה הכל.

[2] כאן המקום להעיר הערה אקטואלית: שמעתי שיש הטוענים שאיסור זה חל רק כאשר האדם הנמצא בסכנה מצוי לפנינו ממש. ואם לאו, אין עוברים. אך הלא השבוי אינו לפנינו ממש, ובכל זאת נאמר שכל שאינו משתתף בפדיונו עובר על "לא תעמוד על דם רעך". ומכאן קל וחומר שאדם צעיר, המסוגל להתגייס לשירות צבאי, ולהגן בגופו על תושבי ארצנו מפני האויבים העומדים עלינו לכלותינו, ואינו עושה כן, הרי הוא עובר על איסור זה ממש, כאילו עמד אדם מולו בסכנת חיים והתעלם ממנו. וממילא, כשם שהמעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על כל האיסורים הללו, כך מי שנמנע מלהשתתף בהגנת העם בפועל, עובר עליהם גם כן.

[3] כך מבואר בירושלמי (תרומות, פרק ח סוף הלכה ד): ריש לקיש היה מוכן להכניס עצמו לסיכון גדול, כדי להציל את רב אמי שנשבה. והבית יוסף הביא להלכה (חושן משפט סוף סימן תכו), את דברי הירושלמי שיש חובה להיכנס בספק סכנה, כדי  להציל את חברו משבי – כי יש כאן ודאי הצלת נפשות, מול ספק סכנה אישית.

[4] ועיין בהרחבה בסוף סימן רמב.