סדר גביית הצדקה ושלא לאחרה - סימן רנ"ז

בסימן זה י"א סעיפים

סימן זה עוסק בחובות המוסריות והמעשיות של גבאי הצדקה ושל התורמים לה. הגבאים מחויבים לנהוג ביושר, הן כלפי שמיא והן כלפי הבריות, כדי שלא יתעורר כל חשד כלפיהם. התורמים, מצדם, חייבים לעמוד בהתחייבויותיהם, ולממש את נדריהם לצדקה ללא דיחוי.

החובה המוטלת על הגבאים נלמדת מן הפסוק (במדבר לב, כב): "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" – כלומר, עליהם לא רק לנהוג ביושר, אלא גם להיראות ככאלה. ואילו החובה על התורמים מבוססת על הכתוב בעניין נדרי קרבן (דברים כג, כב): "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא". מכאן למדו חז"ל, שגם בהתחייבות לצדקה אסור להתמהמה בקיום הנדר.

סימן זה מפרט את ההלכות הנוגעות לכללים אלה, הן מצד גביית הצדקה והן מצד מימוש הנדרים.

סעיף א

(א) ^א גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק, ^ב אלא כדי (שיראו זה את זה (טור), כגון) שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובים (ב). ^ג מצא הגבאי מעות בשוק (ג), לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יִטְּלֵם (ד). היה הגבאי נושה בחברו מנה ופרעו בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם. ^ד ולא ימנה מעות הקופה שְׁנַיִם שְׁנַיִם (ה), אלא אחד אחד, מפני החשד, שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל (ו) (במדבר לב, כב) (ל' רמב"ם פ"ט מהל' מ"ע).

^א ברייתא ב"ב דף ח, ב. ^ב שם בפירש"י. ^ג שם בברייתא. ^ד ברייתא שם, ופירש רש"י פן יאמרו שנים הוא נוטל ואינו מונה אלא אחת.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בזהירות הנדרשת מהגבאים, כדי שלא ייחשדו שהם נוטלים מכספי הצדקה לצרכיהם הפרטיים.
• וגובים – כבר למדנו בסימן הקודם שאין גובים צדקה בפחות משני גבאים, משום שאין ממנים שררה על הציבור בפחות משניים. אך שם מדובר כשהתורם אינו רוצה לשלם וצריך לכפות עליו את קיום חובתו הבסיסית, מה שנחשב "שררה". לעומת זאת, כאשר הציבור נותן מרצונו, וכל מה שנדרש מהגבאי הוא רק לקיחת הכסף, אין בכך דין שררה, וניתן לגבות גם על ידי יחיד. עם זאת, מבחינה מוסרית וציבורית, אין הגבאי רשאי להיפרד לגמרי מחברו, שמא יחשדו בו שלקח לעצמו חלק מהכסף[1].

בימינו ראוי להעדיף העברה מסודרת, באמצעים דיגיטליים, לעמותות מוכרות המתפקדות בצורה תקינה ובשקיפות.

• מצא הגבאי מעות בשוק – ואין להן סימן, דינן כאבדה שאין בה סימן, ושייכות לו. עם זאת, אין הוא רשאי להכניס את הכסף לכיסו האישי בשוק, מחשש לחשד.
• וכשיגיע לביתו יִטְּלֵם – אין להניח את המעות שמצא בכיסו הפרטי, אף שהן שייכות לו, משום החשד. אם רואים אותו מכניס כסף לכיסו הפרטי, עלולים לחשוד שהוא נוטל מכספי הצדקה.
• ולא ימנה מעות הקופה שְׁנַיִם שְׁנַיִם – כשסופר את המטבעות שבקופת הצדקה, עליו למנות אותן אחת אחת, ולא שתיים-שתיים. שמא יחשדו בו כאילו ספר מטבע אחת בלבד, במקום שתיים. כמי שמתעתע, ומנסה לקחת לכיסו.
• והייתם נקיים מה' ומישראל – פסוק זה מלמד שהאדם חייב להיות לא רק נקי בפועל, אלא גם להיראות נקי. על כן נדרשים הגבאים לנהוג בשקיפות יתירה, וזהירות מיוחדת.

סעיף ב

^ה גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, מצרפים המעות דינרים לאחרים, אבל לא לעצמם (ז). וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי (ח), ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם, מפני החשד (ט). ^ו ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברים, שנאמר: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (י) (מלכים ב, יב, טז) (רמב"ם שם). הגה: ומ"מ כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן ^ז חשבון (יא) (טור). וכל זה בגבאים הכשרים, אבל מי ^ח שאינו כשר, או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך ליתן חשבון (יב). והוא הדין בכל ממונים על הצבור (יג) (מהרי"ו סימן קע"ג). וכשרוצים הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות אחר, ואין כאן משום חשד (יד). והוא הדין שאר ממונים (טו) (כל בו).

^ה שם בברייתא פורטין, ופירש"י פרוטות נחושת שגבו, מחליפין על דינרין לפי שהן מחלידות. ^ו ברייתא שם דף ט, א. ^ז טור. ^ח כן דקדק הב"י מלשון הטור.

• אבל לא לעצמם – בזמנם היו מטבעות בעלות ערך נמוך, שאם לא השתמשו בהן, היה ערכן עלול להיפגם אם לא הוחלפו בזמן. לכן נהגו להמיר מטבעות קטנות במטבע אחת שווי ערך. אך הגבאי אינו רשאי להמיר או לפרוט לעצמו, כדי להימנע מחשד, שהוא מקבל יותר מן המגיע לו.
• צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי – הכוונה למאכלים בעלי חיי מדף קצרים, שעלולים להתקלקל במהירות.
• מפני החשד – כאשר הגבאי מוכר מאכלים שגבה לצדקה (כגון לחם, ירקות וכדו'), אם הוא מוכר אותם לעצמו, עלול להיווצר חשד שהוא שילם עבורם סכום נמוך ממחיר השוק, כלומר קנה בזול, או עשה מניפולציה אחרת, על חשבון הציבור.
• כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים – הגבאים שמונו כראוי נחשבים נאמנים, ואינם צריכים פיקוח. ומה שאמרו בתחילת הסעיף, ובסעיף הקודם, שצריך להימנע מחשד, נאמר בבני אדם רגילים, שלא מונו ברשות הציבור.
• טוב להם ליתן חשבון – אין זו חובה מוחלטת, אך מנהג ראוי הוא לשמור על שקיפות ואמון.
• צריך ליתן חשבון – וצריך לפקח אחריו.
• והוא הדין בכל ממונים על הצבור – כל ממונה ציבורי, צריך לתת דין וחשבון לציבור.
• ואין כאן משום חשד – כלומר, נהגו שמינוי הגבאים הוא לזמן קצוב. על כן, בתום תקופת המינוי, אפשר למנות אחר, כי החלפה תקינה אינה מעידה על חוסר אמון[2].
• והוא הדין שאר ממונים – גם שאר בעלי תפקיד ציבורי ראוי למנות לזמן קצוב, וניתן להחליפם בתום התקופה בלי חשש לחשד.

סעיף ג

(טז) ^ט הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה (יז) או הרי הסלע זו צדקה (יח), ^י חייב ליתנה לעניים מיד (יט). ואם איחר, עובר בבל תאחר (דברים כג, כב). שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם (כ). ^יא ואם אין שם עניים, מפריש (כא) ומניח עד שימצא עניים. הגה: וכל זה בצדקה שיש בידו לחלקה בעצמו, אבל כשנודרין צדקה בבית הכנסת ליתנה ליד גבאי, או שאר צדקה שיש לו ליתן לגבאי, אינו עובר עליה אף על גב דעניים מצויים. אלא אם כן תבעו הגבאי ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים והגבאי היה מחלק להם מיד (כב). ואם אין ידוע לגבאי, צריך הוא להודיע לגבאי מה שנדר, כדי שיוכל לתבעו (כג) (מרדכי פ"ק דב"ב ופ"ק דר"ה). ולא מקרי עניים מצויים אלא עניים הצריכים לחלק להם, אבל אם אין דרך לחלק להם מיד, לא מקרי עניים מצויים (כד) (גם זה במרדכי בב"ב). ואם אמר: אתן סלע לצדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני, אף על גב דשאר עניים מצויים (כה) (ג"ז שם). ודוקא במפריש צדקה סתם (כו), אבל כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד, כמו שֶׁיֵּרָאֶה לו (כז) (טור בשם הרא"ש). וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותם שיהיו הגבאים רשאים לְשַׁנּוֹתָהּ ולצורפה בזהב, הרי אלו מותרים (כח) (רמב"ם).

^ט לשון הרמב"ם ריש פ"ז מהל' מ"ע מברייתא ר"ה דף ו, א. ^י מימרא דרבא שם. ^יא כ"כ הטור בשמו ותמה עליו והב"י תמכו שם, מהא דאמרינן שם בגמ', חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בדיני נדרי צדקה. כדי להבין את עיקרו, יש להבחין בין שני סוגי נדרים: א. 'נדרי איסור' – אדם שאוסר על עצמו דבר מה (כגון אוכל מסוים, או כל דבר אחר). ב. 'נדרי הקדש' – אדם המתחייב לתת קרבן נדבה, כגון באומרו "הרי עלי עולה". בזה הוא מחויב מן התורה להקריב קורבן עולה, ויש בזה מצוות עשה, כנאמר (דברים כג, כג): "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ". וכן עובר בבל תאחר, כנאמר (שם פסוק כב): "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ", אם איחר בתשלום נדרו.

צדקה גם היא נכללת בגדר 'נדרי הקדש', והאומר את הביטוי "הרי עלי לתת סכום כסף לצדקה", חייב מן התורה לקיים את נדרו ללא איחור[3].

• הרי עלי סלע לצדקה – האומר "הרי עלי" נוקט בלשון התחייבות, ודינו כנדר גמור (גם אם לא קרא לכך "נדר"). כך גם כל נוסח התחייבות מפורש אחר, כגון "אתן כך וכך לצדקה"[4].
• הרי הסלע זו צדקה – אין זו התחייבות כללית, אלא התחייבות לנתינת מטבע מסוימת, בדומה ל'נדבה' בקרבנות.
• חייב ליתנה לעניים מיד – אף שבקורבנות אין חיוב לתת מיד, צדקה חייבים לתת מיד. צרכי העניים אינם סובלים דיחוי – כי הם זקוקים לכסף בהקדם האפשרי. מן הטעם הזה, אם איחר בנדרי צדקה, עובר על בל תאחר מיד.
• ועניים מצויים הם – הצדקה שונה מדין נֶדר לקרבן, שעניינו בין אדם למקום, הלכך אינו עובר על "בל תאחר" אלא אחר שלושה רגלים. אבל הצדקה תכליתה הטבה לזולת, וכל עיכוב גורם צער למאן דהו, על כן חיוב הזריזות חמור יותר.
• מפריש – מיד, ועצם ההפרשה נחשבת כהתחלת קיום הנדר, מאחר וכספי הצדקה זמינים לטובת העניים שיבואו. ומכיוון שהפריש, אינו עובר על האיסור.
• והגבאי היה מחלק להם מיד – הגבאי הוא נציג העניים. וכאשר נָדר אדם צדקה בבית הכנסת, והתחייב לתת כסף לגבאי – אינו עובר ב"בל תאחר" עד שהגבאי ידרוש זאת ממנו. כל עוד לא דרש – ניתן להניח שאין דוחק, והעניים לא נפסדים למרות האיחור. אף על פי כן, מן הראוי למהר לקיים את הנדר גם במקרה זה, משום מידת הזריזות[5].
• כדי שיוכל לתבעו – כי הגבאי אינו יודע מעצמו שהאדם התחייב לתת סכום לצדקה.
• לא מקרי עניים מצויים – אם אין דרך מעשית לחלק להם, לא נגרם להם כל סבל בגין איחורו, ואינו עובר על "בל תאחר".
• אף על גב דשאר עניים מצויים – התחייבות לצדקה לעני מסוים היא אישית, ואין בה מחויבות כללית, על כן אינו עובר – אף שיש עניים אחרים. כי התורם קישר את הנתינה לאותו עני מסוים בלבד (אולי מפאת סיפור חיים מסוים, או צורך ספציפי), והתורה לא חייבה את התורם לחפש אותו.
• ודוקא במפריש צדקה סתם – עצם מעשה ההפרשה יוצר גדר של נדר, גם אם לא אמר במפורש "הרי עלי", אלא אם כן הצהיר אחרת.
• כמו שֶׁיֵּרָאֶה לו – היות שאין זה חיוב, אלא התנדב וּחייב את עצמו, הוא הקובע את גדרי חיובו, באופן שיגדיר לעצמו. ואם ניסח מראש שיחלק מעט-מעט לפי שיקול דעתו, הרי שזו מסגרת הנדר, ואינו חייב יותר מכך.
• הרי אלו מותרים – המחבר מבהיר שאין קדושה במעות הצדקה, כי לא מדובר בקדשים ממש. ואם הדבר משרת את טובת העניים, רשאים הגבאים להחליף מטבעות קטנות במטבע אחת גדולה, ששוויה כשווי הקטנות.

סעיף ד

^יב צריך ליזהר מלִידוֹר (כט), ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם (ל), יאמר: בלא נדר (לא).

^יב טור בסימן ר"ג.

• צריך ליזהר מלִידוֹר – אין הכוונה רק למי שנודר בלשון "נדר", אלא לכל לשון של התחייבות ברורה, כגון "אתן כך וכך לצדקה" או "הרי עלי". אף אם לא הזכיר את המילה "נדר", עצם ההתחייבות יוצרת חובת קיום ואף איסור "בל תאחר", כבנדר של ממש.

• פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם – לדוגמה, כאשר עורכים מגבית או רוצים לקבל "מצווה" על ידי התחייבות לתת צדקה.
• יאמר: בלא נדר – כי אין לאדם להתחייב בדרך נדר, כפי שאמרו חכמים על הפסוק (קהלת ה, ד): "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם", ודרשו חז"ל (נדרים ט, א): "טוב מזה ומזה, שאינו נודר כל עיקר". כלומר המובחר הוא, שלא לידור כלל.

כשיש לאדם כסף והוא רוצה לתת לעני – יתנהו מיד, בלי להתחייב בנדר. כי בכל נדר יש חשש לאי קיום מפני שהאדם אינו שולט על העתיד, ותמיד עלולות לצוץ סיבות בלתי צפויות, לקרות משהו, או שישכח, ואז יעבור על איסור אי קיום נדר.

אם אמר "בלי נדר", הוא חייב לקיים את התחייבותו בזריזות, אך אינו עובר על איסור אי קיום נדר.

לכן נהגו היום בערב ראש השנה או בערב יום כיפור להצהיר שכל התחייבויותינו בשנה הקרובה אינן נדרים. ואכן, אם לא נזכר בהצהרה זו תוך כדי התחייבותו, ההצהרה מועילה, והתחייבותו אינה נחשבת כנדר[6].

סעיף ה

^יג כשחסר בכיס של צדקה צריך הגבאי להלוות (לב). וכשימצא בכיס לאחר זמן, נפרע ממנו ואין צריך ליטול רשות מהנותנים בכיס (לג). הגה: מי שמפריש מעשרותיו והִלוה לעני משלו (לד), מפריש מעשר שלו ומְחַשֵב על זה שהלוה לעני, ומעכב לעצמו מה שהפריש (לה) (ב"י בשם רש"י ס"פ כל ^(*) הגט). ודוקא שהעני שהלוה לו עדין חי (לו), אבל אם מת (לז) או נתעשר (לח) אין צריך לשלם (לט), שהרי עני היה באותה שעה (מ), ואין מפרישין עליו, דאין מפרישין על הָאָבוּד (מא). ואין לחוש שמא נתעשר אלא בידוע (מב) (בהגהות מרדכי דב"ב ובסוף כל הגט בשם הירושלמי וסה"ת שער ס"ה).

^יג בהגהות מרדכי דב"ב בשם א"ז ממשמעות הירושלמי. ^(*) ממשנה גיטין דף ל, א וגם דין מת או נתעשר.

• צריך הגבאי להלוות – על הגבאי להיות ערוך לכך שייתכן מצב של מחסור זמני בקופה, ואם יבוא עני ואין בקופה כלום, עליו לתת לעני מכספו כהלוואה לקופה. עד שמצב הקופה יתייצב, ואז ייקח את מה שהלווה בחזרה.
• ואין צריך ליטול רשות מהנותנים בכיס – היות שהייתה זו הלוואה, מותר לו לקחת חזרה את כספו. ואין להפוך את התהליך למסובך מדי, כי אז יתקשה למצוא רצון להלוות במקרים הבאים, אלא יש להקל עליו.
• והִלוה לעני משלו – הכוונה היא שהגבאי ערך הסכם מול העני על ההלוואה, והלווה לו כסף. והסיכום היה שהפירעון יתבצע באמצעות המעשרות שהוא חייב להפריש, עד שהסכום יכסה את ההלוואה.
• ומעכב לעצמו מה שהפריש – הדבר מותר, והעני לא חייב להחזיר לו ההלוואה.
• שהעני שהלוה לו עדין חי – ומותר לתת לו מעשרות.
• אבל אם מת – אין המלווה רשאי להפריש את המעשרות, ולשומרם לעצמו. ואף שאין מי שיחזיר את הלוואתו, שהרי הלווה כבר מת, הוא חייב לתת את מעשרותיו לעניים אחרים.
• או נתעשר – אם העני התעשר, המלווה לא יכול לשמור את מעשרותיו לעצמו, כי העני כבר נתעשר, והמלווה חייב לתת את מעשרותיו לעניים אחרים.
• אין צריך לשלם – למרות שהעני התעשר, אינו צריך להחזיר את ההלוואה. כי בעת קבלת ההלוואה, סוכם שלא יצטרך לפרוע. וכמו כל עני שקיבל כספי צדקה, ולאחר מכן התעשר, שאינו חייב להחזיר מה שקיבל בעודו עני.
• עני היה באותה שעה – ובאותו זמן, היה מותר לו לקבל הלוואה בתנאי שהוא לא יצטרך להחזיר את הכסף, והמלווה ישתמש במעשרות שהוא מפריש כדי לכסות את ההלוואה.
• דאין מפרישין על הָאָבוּד – מאחר והעני התעשר בינתיים, המלווה לא יכול להפריש את המעשרות לכיסוי ההלוואה, כי אותו עני כבר לא עני. והכסף שהלווה לו, מבחינת המלווה, הלך לאיבוד. כי העני שהתעשר לא חייב לפרוע, והוא עצמו לא יכול להשיב את כספי החוב ממעשרותיו.
• ואין לחוש שמא נתעשר אלא בידוע – אם לא ידוע שהתעשר, לא צריך לחשוש שחל שינוי במעמדו. ורשאי המלווה לפרוע לעצמו את החוב על ידי הפרשת המעשרות כרגיל, ולקחת את המעשר כפירעון, מבלי לתבוע החזר מהעני.

סעיף ו

^יד הגבאי שאומר בעודו גבאי: כך וכך הלויתי לכיס של צדקה, נאמן בלא שבועה (מג). אך לא לאחר שסילקוהו (מד).

^יד גם זה שם בשם הר"ח שפסק כן, וכן אם אמרו תיכף ומיד אחר הסילוק נאמן, ועי' בט"ז.

• נאמן בלא שבועה – כי על יסוד אמונה זו ממנים גבאי, שילווה מכספו בעת הצורך, ועל כן מתחייבים להאמין לו בעת הפירעון ללא צורך בשבועה. אם היה נדרש להישבע, עלולים העניים להיפגע, כי הגבאי יימנע מלהלוות להם את כספו הפרטי.
• לא לאחר שסלקוהו – כי ההסדר תקף רק כל עוד הוא משמש גבאי בפועל. אמנם אם בשעת סילוקו מהתפקיד אומר הגבאי שהלווה סכום כלשהו, הוא נאמן בלא שבועה.

סעיף ז

^טו גבאי צדקה, אם יחרפוהו העניים אין לו לחוש, כי יותר זכותו גדול (מה).

^טו גם זה שם מהירושלמי פ"ק דב"ב.

• יותר זכותו גדול – גבאי צדקה, חשופים, מטבע הדברים, להאשמות וקללות שלא בצדק, מצד העניים (לרוב, תקציב הקופה מוגבל, וצרכי העניים רבים יותר), והגינויים עלולים להכאיב. לכן אומר הקב"ה, שדווקא גינוי העניים יש בו זכות גדולה יותר לעומת דברי קילוסין ומחמאות, של העניים. על כן יעודד עצמו שלא לעזוב את התפקיד החשוב, למרות החירופים הלא נעימים.

סעיף ח

^טז עני שיש לו קרובים עשירים שיכולין לפרנסו, אין גבאי העיר חייבים לפרנסו (מו), אף על גב דקרוביו גם כן נותנים בכיס (מז).

^טז גם זה שם מדברי ר"א ממיץ בפי' מסכת נדרים, אהא דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה, שם דף סה, ב.

• אין גבאי העיר חייבים לפרנסו – כי כתוב בתורה "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" – לפי הפשט, האח הוא קרוב משפחה; ואף שכל ישראל אחים, האחריות לפרנסת העני מוטלת תחילה על קרוביו, החייבים לסייע לבני משפחתם. ולגבי הקהל, זוהי אחריות משנית המתחילה רק לאחר שמיצו קרוביו את יכולתם לסייע.
• נותנים בכיס – כלומר, למרות שהקרובים העשירים נותנים את חלקם בצדקה המאורגנת על ידי הקהל, עם כל זה, עליהם לדאוג בנוסף גם לבני משפחותיהם.

סעיף ט

^יז לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד (מח).

^יז גם זה שם, מהא דאמר רב כהנא כל הנותן מתנותיו לכהן אחד וכו', עירובין דף סג, א.

• לעני אחד בלבד – אף שאדם צריך להעדיף את קרובו במתן צדקה, מכל מקום אם יש לו כמה קרובים עניים אל יחלק את כספי הצדקה לאחד מהם, אלא ייתן לכל אחד מהם כפי הראוי. וכן מי שאין לו קרובים עניים, לא ייתן כל צדקותיו לעני אחד בלבד, כדי שלא יישארו שאר עניים ריקים ובלי כל.

סעיף י

^יח המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם (מט). הגה: ודוקא גבאי, אבל כל אחד מותר ליתן צדקה שלו או מעשר שלו למי שירצה ^(*) מקרוביו (נ), והם קודמין כמו שנתבאר לעיל סימן רנ"א (נא) (מרדכי פ"ק דב"ב).

^יח מהא דא"ר יוסי, יהא חלקי מגבאי צדקה כו', וכפי' רש"י שם, שבת קיח, ב. ^(*) אבל מ"מ לא יתן כל צדקותיו לקרובו אחד ולהניח שאר קרובים, כ"כ המרדכי, כמ"ש לעיל בסעיף ט.

• יותר משאר בני אדם – אדם פרטי חייב לעזור קודם כל לקרוביו, אך גבאי הממונה על כספי ציבור חייב לנהוג בצדק, ואסור לו להעדיף את קרוביו על פני אחרים.
• למי שירצה מקרוביו – זה הסבר לדברי המחבר. אמנם, כפי שראינו בסעיף ט, אם יש לו כמה קרובים עניים, לא ייתן כל צדקותיו לקרוב אחד בלבד.
• כמו שנתבאר לעיל סימן רנ"א – שם למדנו, שיש סדר קדימויות במצוות צדקה אצל האדם הפרטי, המאפשר לו לתת עדיפות לקרוביו, אך כלל זה אינו חל על גבאי צדקה.

סעיף יא

^יט המניח מעות להרויח לתלמוד תורה (נב), ומְמַנֶה אשתו עליהם לתת הריוח למי שתחפוץ, אינה יכולה להפקידם ביד אחר (נג), אפילו הוא כרבי חנניא בן תרדיון (נד). ^כ אבל אם המתנדב מינה עליהם חֶבֶר עיר (נה), יכול החבר עיר להפקידם ביד אשתו (נו).

^יט מהרי"ק בשורש ו, והביא ראיה לדבר דאין רצונו שיהא פקדונו אלא ביד אשתו וכו', ואין כח במינוי שלה וכו'. ^כ שם.

• להרויח לתלמוד תורה – כלומר, הפקיד עסק שמניב רווחים, והורה שאשתו תשמור את הקרן, ואת הרווחים תחלק לחיזוק לימוד התורה לפי שיקול דעתה.
• אינה יכולה להפקידם ביד אחר – מינוי אשתו לתפקיד אינו טכני בלבד, אלא שליחות אישית, מתוך אמון כפול, הן ביושרה שלה, והן בכישוריה להבחין ולהכריע למי לתת. ואדם שאחרים הסמיכוהו לתפקיד כלשהו, בסומכם על שיקול דעתו, אינו יכול לעקוף או לעבור על דעת מְמַנהו.
• אפילו הוא כרבי חנניא בן תרדיון – אף שבגמרא מובא שהיה מפורסם בנאמנותו, כאן השאלה אינה של יושר והגינות, אלא עניין של שיקול הדעת, מי יקבל את כספי הצדקה. בעל אשה זו סמך עליה שתפעיל שיקול דעת נכון ומעשי, בהתאמת החלוקה ללימוד תורה, ולא סמך על אף אחד אחר, אפילו צדיק ונאמן מאד.
• מינה עליהם חֶבֶר עיר – שהם פרנסי הציבור.
• להפקידם ביד אשתו – כיון שפרנסי הציבור מתחלפים ואינם קבועים, והנדיב יודע שלא תמיד יופקדו כספיו בידי אותו ממונה, רשאים הם למנות מי שנראה להם מתאים, לקיום רצון הנדיב, ובכלל זה גם את אשתו של הממונה. כלומר אם מינה הנדיב את אשתו, אין היא רשאית להעביר את הסמכות לאחר. אך אם מינו חבר עיר, רשאי הממונה שנבחר על ידם, להעביר את הסמכות לאשתו.

קיצור סדר גביית הצדקה ושלא לאחרה (סימן רנ"ז)

• נאמר בתורה "והייתם נקיים מה' ומישראל". מכאן שחובה על גבאי הצדקה לדקדק מאוד בהנהגה ישרה, ולא לעשות שום מעשה שיגרום לרואים להעלות בדעתם חשד כלפיהם [א].
• מותר לציבור להחליף גבאי אחד בגבאי אחר כאשר הדבר נראה להם צורך ציבורי [ב].
• כן הדין גם בממונים אחרים; מותר לציבור להחליפם כשיש בכך צורך הציבור [ב].
• אדם שהתחייב לתת צדקה לעניים, חייב לקיים מיד, שנאמר "לא תאחר לשלמו" [ג].
• אם אין עניים מצויים שם בשעה שהתחייב, יפריש את הסכום לצד, וייתנו כאשר יזדמנו עניים [ג].
• מי שהפריש כסף לצדקה בכוונה לתת אותו מאוחר יותר – מותר [ג].
• צריך להיזהר שלא להתחייב לצדקה בלשון נדר [ד].
• עני שיש לו קרובים עשירים, אין הגבאי חייב לתת לו מקופת הצדקה, שכן החיוב מוטל בראש ובראשונה על קרוביו העשירים [ח].
• ראוי שלא ייתן אדם את כל הצדקה שלו לעני אחד, אלא יחלקנה בין עניים רבים; אולם אם יש לו עני מקרוביו, הוא קודם לכל עני אחר [ט].
• גבאי צדקה לא ייטיבו עם קרוביהם יותר משאר עניים, אלא יחלקו את כספי הצדקה בצורה הגונה [י].

[1] מוסבר על פי המאירי (בבא בתרא ח, ב), ולא כדברי הט"ז (ס"ק א).

[2] מוסבר על פי הש"ך (ס"ק ד).

[3] כי התחייבות לתת סכום מסוים לצדקה, הרי היא נדר וחייב מן התורה, כמפורש ברמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה א): "הַצְדָקָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל הַנְּדָרִים, לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה אוֹ הֲרֵי סֶלַע זוֹ צְדָקָה חַיָּב לִתְּנָהּ לָעֲנִיִּים מִיָּד".

[4] כך כתב הש"ך סימן רג ס"ק ד.

[5] כאן המקום לציין את מידת זריזותו של אבי מורי זצ"ל, שהזדרז לקיים כל מצווה, ושילם מיד כל התחייבויותיו. בשבת האחרונה לחייו, בעת שהתפלל בבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו, כיבדו אותו בעליה, ואמר שייתן צדקה לבית הכנסת. לאחר צאת השבת, מיד עם סיום התפילה הזדרז ללכת לביתו, לקח את הכסף, שב אל הגבאי, ומסר אותו לידיו. כאשר אמר לו הגבאי שאין בכך כל דחיפות, השיב לו אבי: "מי יודע אם אחיה?" ואכן, בסוף אותו שבוע עלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים, ולא השאיר שום חוב בעולם הזה.

לימים מצאתי שכך ממש מבואר בט"ז. כי הנה כתב השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקנא סעיף יז) "טוֹב לִזָּהֵר מִלּוֹמַר שֶׁהֶחֱיָנוּ בֵּין הַמְּצָרִים עַל פְּרִי אוֹ עַל מַלְבּוּשׁ", והיינו שכדאי להמתין עד לאחר שלושת השבועות. אבל הט"ז כתב (סקי"ז):

"יש להתיר בכל יום שבין המצרים, דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו". כלומר, לא נכון לעשות כן, אלא ראוי לברך מיד, שמא לא יחיה ויחמיץ את המצווה. והכוונה ברורה, כשיש מצווה, מקיימים אותה מיד.

[6] ראה שו"ע יורה דעה סימן ריא סעיפים א-ב.