דין אם מותר לשנות צדקה, והנהגת הגבאי עם הצדקה, והממונה עליה - סימן רנ"ט

שולחן ערוך כפשוטו הלכות צדקה

הרב שאול דוד בוצ'קו

בסימן זה ו' סעיפים

סימן זה עוסק בשתי דרישות יסודיות בדיני צדקה: א. כיבוד רצון התורמים. ב. הנהגה תקינה ונבונה עם כספי הצדקה, לטובת העניים ולתועלת הציבור. סעיפים א-ד דנים בשאלה: מתי מותר לשנות את ייעוד הצדקה שקבע התורם, ומתי יש להקפיד על קיום תנאו כלשונו. הסעיפים האחרונים (ה-ו) דנים במקרים בהם יש ספק אם כספים מסוימים שייכים לצדקה. גם כאן באים לידי ביטוי שני ערכים חשובים: א. טובת העניים. ב. הכלל ההלכתי "המוציא מחברו, עליו הראיה". בסימן זה, מתווה השולחן ערוך קווים מנחים, כיצד לאזן בין כל הערכים הללו, תוך בירור מה גובר במציאויות שונות – שמירת תנאי התורם, טובת העניים, או כללי ההכרעה בספיקות.

סעיף א

^א האומר: סלע זו לצדקה, או שאומר: הרי עלי סלע לצדקה, והפרישו, עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו (א), בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחבירו, ויפרע אחר תחתיו (ב). הגה: וכן אם הקדיש כלים, יכול למוכרם לפני שלושה בקיאים בְּשׁוּמָא (ג), ונותן דמיהם לצדקה (ד) (ב"י בשם הגהות מרדכי דכתובות). משבא ליד גבאי, אסור ללוותו, בין לו (ה) בין לאַחֵר בין לגבאי (ו). ^ב ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי, כדי לְעַשׂוֹת לַאֲחֵרִים לִיתֵּן, הרי הגבאי מותר ללוותם ולפָרעם (ז). הגה: דאין הצדקה כהקדש (ח) ומותר ליהנות ממנה (טור)^(*). ואין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים (ט), כי אם כסף בכסף וכיוצא בו (י), שמא יבאו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק. אבל צדקה שאינה עומדת לחלק (יא), רק הקרן יהא קיים ויאכלו הפירות, שָׁרֵי (יב) (ב"י בשם סה"ת והגהות מיימוני), וכן נוהגין (יג).

^א לשון הטור, ממימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבהו וברייתא שם, בערכין דף ו, א וכפי' רש"י והתוס' שם. ^ב לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים, מאוקימתא דגמרא שם, הא דר' ינאי דיזיף ופרע, ע"ב. ^(*) גם זה שם, מהגמרא שם.

יכול לשנותו – פירוש, מותר לעשות שימוש זמני בכספי הצדקה. כלומר, לקחת את הכסף כהלוואה, מתוך כוונה להשיבו במועד אחר.
ויפרע אחר תחתיו – כגון, אם התורם או חברו, שאינם עניים, זקוקים לכסף, מותר להם להשתמש בו ולהחזירו לאחר זמן סביר, כדי שלא ייפגעו העניים.
בשומא – הכוונה להערכת שווי הכלי, על ידי שלושה מומחים. במונחים עכשוויים, זו היא ה"שמאות".
ונותן דמיהם לצדקה – מבחינת העניים, כסף מזומן עדיף מכלים, כי יכולים הם לרכוש בו מצרכים ושאר צרכיהם לפי שיקול דעתם.
בין לו – התורם.
בין לאַחֵר בין לגבאי – הגבאי מייצג את העניים, ומשעה שהכסף הגיע לידיו, הוא לא רק הובטח לעניים, אלא נחשב כבר כשייך להם מעתה.
הגבאי מותר ללוותם ולפרעם – מדובר במציאות מוזרה: הגבאי נוטל הלוואה מכספי הצדקה לצרכיו האישיים, ואחר כך אומר לציבור, אין כסף בקופה. כדי לדרבן ולזרז אותם, להוסיף ולתרום.

אני מתקשה בהבנת ההיתר, כי לכאורה יש כאן גניבת דעת, וכיצד הותר להטעות את הציבור. הלא בפועל יש כסף בקופה, אלא שהוא מושאל, והלווה צריך להחזירו[1].

דאין הצדקה כהקדש – צדקה אינה דומה להקדש. בהקדש, החפץ עצמו מקבל קדושה, ולכן נאסר בהנאה. ואילו בצדקה, גם לאחר ההפרשה, אין על המטבעות עצמן קדושה, אלא יש כאן רק התחייבות ממונית. לכן, אין חובה לתת דווקא את המעות שהופרשו, והמצווה יכולה שתתקיים על ידי מעות אחרות.
בצדקה העומדת לחלק לעניים – כלומר, אין לבצע עסקאות בכספי הצדקה הללו, למרות הרווח העתידי, כיון שהכסף מיועד לצרכים מיידיים, ואולי יבואו עניים הזקוקים לסיוע מיידי. על כן חייבת להישמר זמינות מיידית.
כסף בכסף וכיוצא בו – מותר להמיר כסף בכסף, למשל להחליף מטבעות לפי צורכי הקופה, אך בתנאי שתישמר זמינות קבועה של מזומנים למקרים דחופים, ולצרכים המיידיים של העניים.
צדקה שאינה עומדת לחלק – כגון, אם הכסף נתרם לצדקה מלכתחילה, במטרה לשמש קרן קיימת, כלומר שהקרן תישאר בעינה, ורק הפירות יחולקו, מותר להשקיעו או לסחור בו, לפי הצורך, אך כמובן אין לסכן את הקרן. מותר להשקיע רק בהשקעות בטוחות.
שָׁרֵי – דבר זה מותר, משום שזו הייתה כוונת התורם מלכתחילה, לשמר את הקרן לאורך זמן, כדי להבטיח הכנסת שוטפת לטובת העניים בעתיד.
וכן נוהגין – דוגמה לכך: אדם תורם דירה לצדקה, לא לשם מכירתה, אלא במטרה שתניב שכר דירה קבוע, לטובת עניי העיר.

סעיף ב

(יד) ^ג צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין (טו), יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או תלמוד תורה (טז), אפילו אם הבעלים מעכבים (יז), ^ד אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת (יח). הגה: ודוקא בִּדְאִכָּא לְמֵיחַשׁ שלא יהיה להם סִפּוּק לתלמוד תורה, אבל במקום שבני העיר מְסַפְּקִים לתלמוד תורה, ואם יוציאו אלו המעות לצורך בית הכנסת, יתנו מעות אחרים לתלמוד תורה כשיצטרכו, מותר (יט) (מהרי"ק שורש קכ"ח). ואפילו אם הוא במקום שאסור לְשַׁנּוֹת (כ), אם אינן צריכים לַדָּבָר שֶׁנָּדַר, כגון שהקדיש קרקע לבנות עליה בית המדרש ואינן יכולין לבנות מיד (כא), אין המתנדב יכול לחזור בו אלא יהיה עומד כך עד שיבנו עליה (כב) (מרדכי פ' בני העיר). וכל זה במקום שאין מנהג ידוע בעיר, אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר מְשַׁנִּים לכל מה שירצו (כג), או אפילו במקום שנוהגים שאדם מֵשִׂים איזה דבר בבית הכנסת, כגון ספר תורה או כְּלֵי כסף וכדומה, וכשירצה חוזר ולוקחו, וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים, הולכים אחר המנהג (כד). דְּכָל מַקְדִּישׁ, אַדַּעְתָּא דְּמִנְהָג הוּא מַקְדִּישׁ (כה), וְלֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עַל זֶה (כו), ובלבד שיהיה מנהג קבוע (כז) (כן משמע מהב"י וממהרי"ק שורש קס"א). ומ"מ אם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו ולא יהא כח בזה, פשיטא שאסור לשנותו. ועיין לעיל סי' רנ"ו סעיף ד' (כח).

^ג טור בשם אביו הרא"ש כלל יג, סימן יד. ^ד שם, ושם, וכ"כ מהרי"ק בשורש קכח, דכן משמע מתשובת הרשב"א.

הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בשאלת שינוי ייעוד כספי צדקה שהוקדשו לצרכי ציבור – מתי ניתן להסב אותם למטרה אחרת, ומהם הגבולות ההלכתיים לכך. הדיון כולל הבחנה בין תרומות כלליות לתרומות ייעודיות, בין קדושת בית כנסת לקדושת תלמוד תורה, ומתמקד במעמדו של מנהג המקום, והשלכותיו על פרשנות דעת התורם.
או לצורך בית עלמין – מדובר בקהל שארגן מגבית למטרות בית הכנסת או בית העלמין, אך התברר שיש צורך דחוף יותר, כגון, לתלמוד תורה. במקרה זה, מותר לשנות את ייעוד המגבית ולהפנותה לתלמוד תורה. לעומת זאת, אם התנדב אדם מעצמו למטרה מסוימת, אין רשאים לשנות את ייעוד תרומתו.
בית המדרש או תלמוד תורה – שקדושתם יתרה. בבית המדרש לומדים ומלמדים תורה, ובבית הכנסת מתפללים. ובין השניים, קדושת בית המדרש גדולה יותר, כי לימוד תורה מאפשר את שמירת המצוות. לכן כשהמשאבים מוגבלים, ואין די כסף לשניהם, יש להקדים את בית המדרש.
אפילו אם הבעלים מעכבים – ואולם אם בעת התרומה הובהר במפורש שהכסף מיועד דווקא למטרה ספציפית, אסור לשנות את ייעוד הצדקה.

ואין זה דומה למה שראינו בסימן רנו, שמותר לשנות כסף שנגבה לצורך תמחוי או קופה – לדבר הרשות. כי שם מדובר בכספים הנגבים באופן קבוע, ואין זה אלא כהלוואה, כי ברור שהפרנסים יגבו מחדש עבור העניים. אבל בתרומה שניתנה למטרה ספציפית, שימוש לצורך אחר חורג מהמטרה.

לצורך בית הכנסת – כיוון שקדושת בית הכנסת, שבו מתפללים, פחותה מקדושה בית המדרש, לא ניתן לשנות את ייעוד הצדקה, מתלמוד תורה לבית הכנסת, כדי שלא ייפגע הלימוד. וכאמור, מדובר במקרה ששינוי המטרה לא יותיר כסף לבית המדרש, לכן, יש להעדיף את בית המדרש.
מותר – כאשר שינוי ייעוד הצדקה נעשה באופן זמני, מתוך הנחה שיש מקור חלופי לסיפוק צרכי הצדקה המקורית, אין זה אלא כעין הלוואה, ומותר לעשות כן אפילו לדבר הרשות, כפי שראינו בסימן רנו סעיף ד, כי מדובר בהסבה זמנית לתועלת לציבור.
ואפילו אם הוא במקום שאסור לְשַׁנּוֹת – כאשר תורם מקצה נכס מסוים למטרה מוגדרת, כגון בניית בית כנסת, ומבהיר במפורש שלא לשנות את ייעודו, אסור לשנות ייעוד זה, אפילו למצווה קדושה יותר.
ואינן יכולין לבנות מיד – הקמת בית הכנסת מתעכבת מסיבות טכניות או חוקיות, כגון שהרשויות אוסרות בניית בית הכנסת, אך מתירות בניית בית מדרש. מכול מקום, אין זה מתיר את שינוי ייעוד הקרקע.
יהיה עומד כך עד שיבנו עליה – התורם אינו זכאי לדרוש את כספו בחזרה, רק בגלל שהבנייה מתעכבת. אלא הקרקע תישאר שמורה למטרה המקורית, עד שתתאפשר הבנייה.
מְשַׁנִּים לכל מה שירצו – במצב כזה, מניחים שהתורם, שלא קבע ייעוד ברור בזמן התרומה, תרם על פי המנהג, וניתן לשנות את ייעוד הצדקה. כיוון שהמנהג גובר, ומחייב את הנותן.
הולכים אחר המנהג – מנהג המקום יכול לקבוע שתרומות מסוימות, כגון ספר תורה, נחשבות להשאלה זמנית בלבד ולא כתרומה קבועה, ולכן רשאי התורם לקחת את שתרם, חזרה אליו.
דְּכָל מַקְדִּישׁ, אַדַּעְתָּא דְּמִנְהָג הוּא מַקְדִּישׁ – כוונת כל תורם (שלא התנה מפורשות אחרת) נקבעת לפי מנהג המקום.
וְלֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עַל זֶה – המונח "לב בית דין" הוא מושג הלכתי לפיו, ההכרעה במעמדו של חפץ תלויה בקביעת בית הדין. וכאן קבעו חכמים שמנהג המקום קובע את מעמד התרומה, ולכן אף אם זועק שלא לכך התכוון, קביעת בית הדין גוברת.
ובלבד שיהיה מנהג קבוע – כי רק מנהג קבוע מחייב.
ועיין לעיל סי' רנ"ו סעיף ד' – שם הסברנו שההיתר לשנות את ייעוד הצדקה לדבר הרשות, קיים רק כשמדובר בהסבה זמנית, כעין הלוואה. כי אז יש וודאות שהעניים יקבלו את התמיכות שלהם, באמצעות קופות קבועות או מקורות אחרים.

סעיף ג

^ה ישראל שהתנדב נֵר או מנורה לבית הכנסת, אם נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ, שאינה נקראת על שמו, יכולים הצבור (כט) לשנותה אפילו לדבר הרשות (ל) (ואפילו אם מוחה ^ו המתנדב) (מהרי"ק שורש קכ"ג קכ"ד ובשם רשב"א ותשו' רא"ש). ואם לא נשתקע שם בעליה מעליה, אין יכולים לשנותו לדבר הרשות (לא), ^ז אבל לדבר מצוה יכולים לשנותו (לב). ^ח ואם היה המתנדב עובד כוכבים, אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה, כל זמן שלא נשתקע שם בעליה מעליה (לג). (וכל זמן ששם בעלים חקוק על הכלים שנתן, לא נשתקע שם בעליה (לד)) (ירושלמי פ' בני העיר).

^ה ברייתא ערכין דף ו, ב וכדמפרש שם. ^ו הרא"ש בתשובות כלל יג, ומהרי"ק בשורש קכג, בשם תשובת הרשב"א. ^ז שם בגמרא. ^ח מימרא דרב (אשי) [אסי] א"ר יוחנן, כדמפרש בגמרא שם, ואע"ג דאין בזה טעם משום שלום מלכות כנזכר לעיל סוף סימן רנד, מקבלין מהם משום דהוי כמו קרבן, דאתרבי מאיש איש, תוספות במסכת ב"ב דף ח, א, והביאו רמ"א בקיצור לעיל סימן רנד.

יכולים הצבור – דווקא הציבור, אבל לא הגבאי. ואף שיש לגבאי אחריות על חלוקת הכספים כנציג פרנסי הציבור, אך סמכותו מוגבלת. בהחלטות מהותיות, כגון שינוי מטרת הצדקה, אין בידיו הסמכות לפעול ללא הסכמת הציבור.
לשנותה אפילו לדבר הרשות – אף שאינו צורך מצווה, הרי הוא לצורך הציבור, ובתנאי שיש די אורות בבית הכנסת. זאת כיוון שהמתנדב היהודי מקבל דברי חכמינו, שהתירו לשנות לדבר הרשות. וככל שיש די תאורה בבית הכנסת, התרומה המקורית אינה נחוצה עוד[2].
אין יכולים לשנותו לדבר הרשות – כי זה עיקר הדין, שאין לשנות נדבה לדבר הרשות, מלבד מקרים שהם כעין הלוואה זמנית. אבל כשיש מספיק תאורה בבית הכנסת, מותר לשנות את נדבתו לדבר מצווה אחר, כי בזה מכבדים ומקיימים את רצון התורם, שנדב לדבר מצווה.
לדבר מצוה יכולים לשנותו – ועל פי שיקול דעתם של פרנסי הציבור, שבידם רשות לשנות את ייעוד התרומה, למצווה אחרת. וזה מקיים את רצון התורם, כי יהודי מקבל את דברי חז"ל, שכל תרומה, מטרתה להביא תועלת מרבית לציבור.
כל זמן שלא נשתקע שם בעליה מעליה – כשמדובר בתרומת גוי, אסור לשנות את ייעודה, כל שלא נשתקע שמו, כדי שלא יאמר שהיהודים גזלנים, שכן הוא אינו מכיר בסמכות חכמי ישראל.
לא נשתקע שם בעליה – כי שמו הכתוב על נדבתו, מזכיר שהוא התורם.

אם בכל זאת החליטו לשנות את הנתרם לדבר מצווה אחר, יש לחקוק (לחרוט או לכתוב) את שם התורם על המצווה החדשה.

סעיף ד

^ט עובד כוכבים שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת, מקבלים ממנו (לה). והוא שיאמר: בדעת ישראל הפרשתי אותה (לו). ואם לא אמר כן, טעון גניזה (לז). (ועיין לעיל סי' רנ"ד (לח)).

^ט טור בשם הרמב"ם בפ"ח מהלכות מ"ע, מברייתא, עובד כוכבים שהתנדב קורה וכו', ערכין דף ו, ב.

מקבלים ממנו – כמו שמקבלים קורבן מגוי. ואין בזה חילול השם (כי אולי נראה שהציבור זקוק לנדבת גוי), כי נותן מתוך כוונה שה' יברך אותו.
בדעת ישראל הפרשתי אותה – כדי להצהיר, שאין כוונתו לעבודה זרה.
טעון גניזה – ללא הצהרה זו, ייתכן שהתכוון לעבודה זרה[3].
ועיין לעיל סי' רנ"ד – סעיף ב, שם התבאר מתי מותר ומתי אסור לקבל תרומה מגוי.

סעיף ה

^י מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה, חייב ליתן אותם לצדקה (לט). הגה: אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו, ומת, שאין לידע כוונתו, נקראו היורשים מוחזקים. וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה, וכל זמן שאינו מביא ראיה, הנכסים בחזקת היורשים (מ) (רשב"א סימן תרנו, ופסקי מהרא"י סימן עג, ועיין בחושן המשפט סימן רנ סעיף ג^(*)).

^י הגהות מרדכי בפ"ק דב"ב בשם אז"ק, מברייתא דת"כ, ספק לקט לקט וכו', ובירושלמי יליף לה עני ורש הצדיקו, הצדיקוהו במתנותיו. ^(*) ועיין לעיל בסימן רנח סעיף א ובמ"ש שם.

חייב ליתן אותם לצדקה – אף שכלל בידינו הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", ואכן בית הדין אינו יכול לכופו לתת, אך הוא עצמו, מכיוון שיש כאן מעין נדר, חייב לתת את הכסף לצדקה, כדי שלא לעבור על ספק התחייבות, שהוא ספק דאורייתא[4].
הנכסים בחזקת היורשים – כי הם ודאי לא התחייבו כלום, ולא נדרו כסף זה לצדקה. על כן יחול לגביו הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". אמנם וודאי ראוי שיתרמו חלק ממנו, כדי לעשות נחת לנשמת מורישם.

סעיף ו

^יא אין לקהל לתבוע מסים וְאַרְנוֹנִיּוֹת ממעות צדקה (מא). הגה: מי שמצא כיס מלא מעות בתיבתו, וכתוב עליו: צדקה, סָמְכִינַן אַכְּתִיבָה והרי הן צדקה (מב) (הגהות מרדכי פ"ק דב"ב). וכן אם אמר אחד לבניו: מעות אלו צדקה הם, אם נראה להם שעשה זה כמוסר דבריו ^(*) (בלשון צוואה, דבריו) קיימים (מג). ואם עשה זה שלא יקחו כלום, או שלא יחזיקו אותו לעשיר, אין בדבריו כלום (מד) (שם). וכן אם אמרו בחלום: אלו המעות שהטמין אביך, של צדקה הם, אינו כלום, דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (מה) (שם). אבל אם אמר להם כן אַחֵר (מו), אם הם במקום שהיה יכול ליטול אלו המעות וליתנם לצדקה, נאמן במגו שהיה נותנם לצדקה (מז). ואם לאו, אינו נאמן (מח) (מרדכי פ' זה בורר בשם אור זרוע קצר). השתמש בתיבה מעות הקדש (מט) וחולין זה אחר זה, ומצא אחר כך מעות, אזלינן בתר בתרא (נ) (הגהות מרדכי דב"ב). ואם השתמש בבת אחת בשתיהן, אזלינן בתר רובא (נא). ואם מְצָאָן בְּגוּמָא (נב), דאיכא למימר שהיו מונחים שם זמן ארוך ולא ראה, אפילו בזה אחר זה אזלינן בתר רובא (נג) (שם).

^יא תשובות הרא"ש כלל יג סימן ו, ממשנה י פרק ד דמעשר שני (והגהות מרדכי [ב"ב] שם). ^(*) (כן הוא בחושן משפט סימן רכח).

מסים וְאַרְנוֹנִיּוֹת ממעות צדקה – המיסים השונים מטרתם להקל ולסייע לציבור, בסיפוק צרכיו המרובים. ארגונים או עמותות הפועלים לטובת ולרווחת הציבור, הואיל ועושים כן ממילא, אין לחייבם במיסים, כי עצם פעילותם מובילה למטרה זו. וברוך השם, כך נוהגת מדינת ישראל, ופוטרת ארגונים אלו מתשלום מיסים.
והרי הן צדקה – כיוון שכתוב במפורש על הכסף "צדקה", חייבים להעבירו לנזקקים, כי סומכים על הכתיבה, שהתורם ייעד כספים אלו לצדקה.
דבריו קיימים – ולאחר מות אביהם, חייבים הבנים להעביר כסף זה לצדקה.
אין בדבריו כלום – אם היה ברור מטון דיבורו שממש לא התכוון למילים שאמר, ועשה כן כדי שילדיו לא ידרשו כסף. לאחר פטירתו, לא חלה חובת צדקה על הכסף, והוא שייך ליורשים.
דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין – חלום אינו יכול לשנות בעלות ממונית, כי אין לו כל תוקף משפטי.
אמר להם כן אַחֵר – אדם זָר קיבל הודעה בחלום, שכסף של נפטר פלוני נמצא במקום מסוים, והוא שייך לצדקה. וקם והלך, ומצא את הכסף באותו מקום.
נאמן במגו שהיה נותנם לצדקה – הכסף יינתן לצדקה, כי היורשים לא ידעו עליו, ורק החולם ידע עליו, והיה יכול לראות בחלום מעין "גילוי שמיימי", כשליח לנצרכים. וכיוון שבא למשפחת הנפטר לספר על החלום, נאמנים דבריו. והכספים מוגדרים "צדקה", ומחובתם לתורמו.
ואם לאו, אינו נאמן – אם הוא נטול אפשרות מעשית לקחת את הכסף, כגון שאין לו גישה, כי חלם שכספי הצדקה טמונים בבית המשפחה, אין זה מחייב את היורשים כלל.
השתמש בתיבה מעות הקדש – הכוונה לכספי צדקה.
אזלינן בתר בתרא – בתרא, פירושו אחרון. וכאן מדובר שגילה כספים נוספים בתיבה, שנחשבה ריקה. ובפעם האחרונה הכסף היה פרטי, אינו צריך לתת את הנמצא לצדקה. ואם לאחרונה הונחו מעות צדקה, גם הנמצא ישויך לצדקה. כי מן הסתם, בריקון האחרון של הקופסה, טעה והותיר שם מטבעות.
אזלינן בתר רובא – תרגום, הולכים אחרי הרוב. פירוש: מצא עוד כסף, אף שסבר שריקן את התיבה לגמרי. אם בדרך כלל, רוב הכסף שמונח הוא צדקה, מן הסתם גם הנמצא שייך לצדקה. ואם הרוב שלו, מניחים שזה כספו.
ואם מְצָאָן בְּגוּמָא – הכספים נשכחו במקום נסתר בתיבה, כגון חור או סדק בתחתית, ומסתבר שנשכחו לפני זמן רב, יש לקבוע את שיוכם לפי רוב הכסף שהונח בתיבה.
אזלינן בתר רובא – תרגום: אפילו בזה אחר זה, הולכים אחרי רוב. כי ודאי לא מדובר בכסף שנשכח לאחרונה, על כן, יש לדונם על פי רוב המטבעות שהיו שם.

קיצור דין אם מותר לשנות צדקה, והנהגת הגבאי עם הצדקה, והממונה עליה (סימן רנ"ט)

אדם שייעד מעות לצדקה וצריך להם לצורך מיידי, רשאי להשתמש בהם, ובלבד שיחזיר בהמשך סכום זהה לאותו ייעוד של צדקה [א].
משעה שנתן את המעות לגבאי, שוב אינו רשאי ללוותם לעצמו [א].
כספים שנאספו למטרה מסוימת, כגון לצורך בית עלמין, רשאים פרנסי העיר להסב אותם למצווה אחרת חשובה יותר, כגון לימוד תורה [ב].
אם השינוי זמני, באופן שוודאי לא תיפגע המטרה המקורית מותר להסב את הכסף לכל צורך ציבורי נדרש [ב].
התנדב אדם מעצמו למטרה מסוימת, אסור לשנות מייעודו (כ)
במקום שגבאי העיר ממונים לשנות לפי הצרכים, מותר להם לשנות אף ממעות שנתרמו למטרה מסוימת, לפי המנהג [ב].
אם התורם פירש בבירור שאינו רוצה שינוי אסור לשנות את ייעוד המעות [ב].
מי שיש בידו ממון, ומסופק הוא אם הוא של צדקה, חייב לתתו לצדקה [ה].
אין רשות לקהל לתבוע מיסים מארגוני צדקה [ו].

[1] עיין בבית יוסף שגם התקשה בהלכה זו: "איני יודע בענין הא דר' ינאי מה צורך היה לו ללוות מעות צדקה כדי לכוף הצבור". ואולי נכתבה הלכה זו כדי ללמוד את העיקרון שאם במציאות כזו או אחרת ההלוואה לגבאי תסייע בפועל לטובת העניים, ותגרום לריבוי תרומות, אזי היא מותרת, בגלל התוצאה.

[2] היה מקום לתמוה, כיצד הותר שינוי זה, הלא ראינו לעיל בסימן רנו, שאסור לשנות לדבר הרשות מלבד כספי תמחוי וקופה, שהם מגביות קבועות, ואין חשש שיחסר לעניים, כי שינוי הייעוד דומה להלוואה זמנית. אבל שאר נדבות, אסור לשנות ייעודם לדבר רשות. כיצד איפה התירו לשנות תרומה לבית הכנסת, לדבר הרשות?

אמנם לצורך זה הסברנו שיש בבית הכנסת מספיק תאורה, ולמרות השינוי התאורה מובטחת, ולא תיפגע. בדומה לקופה ותמחוי, שהתמיכה בעניים מובטחת גם אחר השינוי, ולא תיפגע מחמתה.

יישוב נוסף מובא בט"ז (ס"ק ה) לפיו, יש להבחין בין צדקה, רק בה קיימת הגבלה זו בין קופה או תמחוי, לשאר נדבות. אבל בתרומת נר לבית הכנסת, לא נאמרה הגבלה זו. וכל שיש צורך, מותר לשנות את ייעוד הנדבה.

[3] ויש מפרשים שחוששים שמא התכוון להקדש, ואסור ליהנות מנדבתו, כי יש איסור תורה ליהנות מהקדש.

[4] לכאורה התבאר בסעיף זה חילוק בין אדם עצמו (החייב ליתן כסף זה לצדקה משום ספק איסור), ובין יורשיו, שאין חייבים ליתן כסף זה לצדקה (משום ספק ממון, שחל בו "המוציא מחברו…"). אכן כבר הקשו המפרשים (ראה ט"ז וש"ך), הלא אפילו כלפי התורם עצמו אין כאן ספק איסור, אלא "ספק ממון". ומפאת תמיהה זו, חלקו על פסיקת השולחן ערוך.

אכן נראה שיש להצדיק את פסק השולחן ערוך, גם אם לא מקבלים חילוק זה בין התורם ליורשיו.

כי עיקר החילוק הוא, בין הנדונים של המחבר לרמ"א. כי במקרה בו דן הרמ"א, הכסף הוא של אדם שוודאי הקדיש אותו למטרה מסוימת, כלשונו "שהקדיש דבר", אך יש ספק בלשון שניסח התורם – "בלשון שמסופקים בו". מכיוון שיש ספק אם באמת הוקדש מלכתחילה לצדקה, חל בו דין "המוציא מחברו עליו הראיה". כלומר, הכסף המוחזק ביד היורשים נותר בידם (עד שיוכח אחרת), והטוען שהכסף שייך לצדקה, צריך להוכיח זאת.

לעומת זאת במקרה שהמחבר דן בו, מדובר בכסף שביד אדם שאינו זוכר אם הוא שייך לצדקה, ולכן אין כאן "מוחזק", כי אם הכסף של צדקה, הרי הוא של עניים, והאדם רק משמש כאחראי לשמירת הכסף, ללא בעלות עליו. לכן פסק המחבר שחייב למסור את הכסף לצדקה, כי יש כאן ספק דאורייתא אם הכסף שייך לצדקה, לכן לחומרא, חייב למסור אותו לצדקה.