ילד שהוא אדום או ירוק, ומי שבניו מתים מחמת מילה - סימן רס"ג

בסימן זה ה' סעיפים

סימן זה דן בשני נושאים מרכזיים: דחיית המילה במקרים של סכנת נפשות, ובדין מי שלא צריך מילה – בין אם נולד מהול או מת לפני שנימול. בסעיפים א-ג מדובר בדחיית המילה עקב חשש חולי, לפי הכלל שסכנת נפשות דוחה את כל המצוות. בסעיפים ד-ה מדובר במי שלא צריך מילה.

סעיף א

^א קטן שהוא ירוק (א), סימן שלא נפל בו דמו (ב) ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים. וכן אם נמצא אדום (ג), סימן שלא נבלע דמו באבריו, אלא בין עור לבשר, ואין מלין אותו עד שיבָּלע בו דמו. וצריך ליזהר מאד באלו הדברים, שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, דסכנת נפשות דוחה את הכל (ד), שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם.

^א מימרא דאביי וברייתא דרב נתן, שבת דף קלד, א. ^ב לשון הטור וכ"כ הרמב"ם ספ"א מהל' מילה.

• קטן שהוא ירוק – יש אומרים ש"ירוק" הוא כינוי לצהבת ילודים. במקרה זה, אם הצהבת קלה, מלים אותו מיד לאחר שתחלוף. ואם היא קשה, ממתינים שבעה ימים מעת לעת מרגע ההחלמה, ורק אז מלים. רמת הסיכון בצהבת ילודים נקבעת על פי חוות דעת רפואית, כי אין קריטריון הלכתי ברור לזיהוי הצהבת המדוברת.
• סימן שלא נפל בו דמו – כלומר שאינו בריא, ואם נמול אותו, יש בכך סכנה.
• וכן אם נמצא אדום – לא ידוע באיזו מחלה מדובר כאן, אך ברור שמדובר בחוסר בשלות גופנית. והכלל ההלכתי חד משמעי, אם יש ספק סכנה, אפילו קטן ביותר, המילה נדחית.
• דסכנת נפשות דוחה את הכל – לכן, במקרה של מחלוקת בין רופא למוהל, יש להכריע כדעת המחמיר, משום חשש סכנה.

סעיף ב

^ג אשה שמָלָה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה כחו (ה), ומלה גם השני ומת מחמת מילה (ו), הרי הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה, ^ד לא שנא (ז) מבעל אחד או משנים, ולא תמול השלישי אלא תמתין לו עד שיגדל ויתחזק כחו (ח), ^ה והוא הדין אם איש אחד מל בנו ראשון ושני ומתו מחמת מילה, לא ימול השלישי, בין שהיו לו מאשה אחת בין משתים (ט) (ויש חולקין וסבירא להו דלא שייך באיש רק באשה (חידושי אגודה פר"א דמילה), ונראה דספק נפשות להקל) (י).

^ג ברייתא יבמות דף סד, ב וכרבי, דתרי זימני הוה חזקה, דספק נפשות הוא, וספק נפשות להקל, הרי"ף והרא"ש. ^ד רמב"ם שם ספ"ה ממה שאמרו מָלָה ראשון וכו', ולא אמרו מל ראשון בלשון זכר, למד רבינו בין מבעלה הראשון וכו', כ"מ שם. ^ה ה"ר מנוח.

• ומת מחמת מילה שהכשילה כחו – כלומר, אף שהילד היה נראה בריא לחלוטין, לאחר המילה הוא נחלש ומת, מה שמעיד שכוחו לא עמד לו.
• ומת מחמת מילה – מקרה בו שני תינוקות מתו מחמת מילה הוא נדיר ביותר, ולכן חוששים שמא יש כאן רגישות תורשתית או ליקוי גנטי הגורם לסכנה ייחודית במילה.
• לא שנא – לא משנה. כלומר, אין זה משנה אם שני הבנים נולדו מאותו בעל, או משני בעלים שונים. עצם העובדה ששניהם מתו בעקבות המילה, מעוררת חשש כבד.
• עד שיגדל ויתחזק כחו – באופן וודאי, ויהא אפשר למולו ללא חשש סכנה.
• בין שהיו לו מאשה אחת בין משתים – לא ימול את השלישי, כי יתכן שמקור חולשתם נבע מליקוי גנטי של האב.
• ונראה דספק נפשות להקל – וכך הלכה. לכן גם באב חוששים, ואין למול את הילד השלישי אלא אחר שיגדל ויתחזק.

סעיף ג

והוא הדין אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה וגם אחותה מלה בנה ומת מחמת מילה ^ו (גם) שאר האחיות לא ימולו בניהן אלא ימתינו עד שיגדלו ויתחזק כחם (יא).

^ו הרא"ש שם בפסקיו ממימרא דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן מעשה בד' אחיות וכו', שם ביבמות (ורבינו ירוחם ובשם רמ"ה).

• ימתינו עד שיגדלו ויתחזק כחם – כי חוששים למחלה תורשתית במשפחה, וכל עוד אין ביטחון שהילד חזק ובריא, דוחים את המילה.

סעיף ד

^ז נולד כשהוא מהול (יב), צריך להטיף ממנו דם ברית (יג). ומיהו, בנחת. וצריכה מילתא למבדקה יפה יפה בידים ובמראית עינים (יד), ולא בְּפַרְזְלָא, דְּלֹא לְעַיֵּק לֵיהּ (טו), ורואים ונזהרים היאך מלין אותו (טז). וממתינים לו הרבה ואין חוששין ליום שמיני, שלא יביאוהו לידי סכנה (יז).

^ז טור בשם הרי"ף שכן כתב רב האי גאון ורבנן קמאי וכו', וכהנך תנאי ואמוראי דסברי דצריך להטיף ממנו דם ברית, שבת דף קלה, א וכ"כ הרא"ש שם דחייב, ובסימן רסה סעיף ד נתבאר שאינו צריך ברכה.

• נולד כשהוא מהול – דהיינו, הנולד ללא עורלה נראית לעין, נחשב מבחינה הלכתית כמהול גמור. ולעניין אכילת קורבן פסח אינו נחשב לערל, ויכול לאוכלו. כי גם אם לא יטיפו דם ברית, אינו חייב כרת.
• צריך להטיף ממנו דם ברית – מדובר במעשה סמלי, כדי לקיים מצווה כעין מילה, אמנם הטפה אינה מעכבת[1].
• בידים ובמראית עינים – כלומר צריך לבדוק היטב הן במישוש הידיים, והן על ידי הסתכלות מדוקדקת, שלא לעשות הטפה העלולה לסכן אותו.
• ולא בְּפַרְזְלָא, דְּלֹא לְעַיֵּק לֵיהּ – כלומר הבדיקה נעשית בלי כלי מתכת ("פרזלא"), כגון סכין, כדי שלא לפצוע אותו.
• ורואים ונזהרים היאך מלין אותו – מעשה ההטפה הוא עיקר ה"מילה" במקרה זה, וצריך לעשותו בנחת, בזהירות יתירה ובתשומת לב מרובה, בשל הרגישות המיוחדת.
• שלא יביאוהו לידי סכנה – כל עוד יש ספק סכנה, ממתינים ככל שיידרש, ואין חוששים לדחיית הזמן. יש לזכור: גם יהודי שלא נימול – דינו כיהודי גמור. ואם נמנע מן המילה מפאת אונס, אין בכך כל עבירה. הוא יכול להשתתף במניין, והוא כשר לכל המצוות, פרט לקורבן פסח[2] ולאכילת תרומה[3], שרק המהול יכול לאוכלם.

סעיף ה

^ח תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן שמונה, מלין אותו על קברו בצור או בְּקָנֶה (יח) ^ט ואין מברכין על המילה (יט). אבל מְשִׂימִים לוֹ שֵׁם (כ), לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים (כא). הגה: ואין עושין כן אפילו ביום טוב שני של גלויות (כב), דאסור לקבור ביום טוב הנפלים, דאפילו לטלטלו אסור (כג) (הגהות מרדכי פר"א דמילה והג"א פ"א). ואסור למול עובד כוכבים שלא לשם גרות, אפילו בחול (כד) (ב"י בשם רבינו ירוחם ס"ס רס"ו).

^ח שם בשם גאון, וכל בו, וסיים שם, להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו, כי חרפה היא לו, ובהגהות מיימוני פ"א מהלכות מילה כתב טעם אחר. ^ט הרד"א בשם רב נחשון גאון וכ"כ בשמו הרא"ש בסוף מועד קטן.

• מלין אותו על קברו בצור או בְּקָנֶה – כדי שיהיה קבור כמהול.
• ואין מברכין על המילה – כי אין כאן מעשה מצווה, אלא מנהג שהתקבל בישראל, כדי לסמן את השתייכותו לעם ישראל.
• מְשִׂימִים לוֹ שֵׁם – גם לבנות נהוג לתת שם לזכרם, על אף שאינן נימולות.
• ויחיה בתחיית המתים – כי נשמה קדושה יש להם, ואף שהגוף אינו עוד בחיים, הנשמה ממשיכה לחיות בעולם הבא.
• אפילו ביום טוב שני של גלויות – אף שאיסור מלאכה בו הוא מדרבנן בלבד, והקבורה היא מלאכה, לא הותרה המלאכה.
• דאפילו לטלטלו אסור – הנפל (וולד שמת לפי שלושים יום) הוא מוקצה, ואסור לטלטלו אלא במקרים של צורך גדול. ומלבד זאת, מילת הנפלים הוא מנהג בלבד, כאמור, ולא מצווה מחייבת. על כן, המילה ודאי אינה דוחה אפילו איסור דרבנן.
• אפילו בחול – כי ברית המילה היא סימן יהודי המבדיל בין ישראל לעמים, ואין לעשות זאת למי שלא מתכוון להתגייר[4].

קיצור ילד שהוא אדום או ירוק, ומי שבניו מתים מחמת מילה (סימן רס"ג)

• תינוק שנולד מהול, יש להטיף ממנו טיפת דם [ד].
• תינוק שמת בטרם מלו אותו, נוהגים למול אותו ללא ברכה. וקוראים לו שם לפני קבורתו [ה].

[1] בגמרא (שבת קלה) הובא חשש שמא יש לו עורלה דקה שאינה נראית ("ערלה כבושה"), ולכן יש צורך בהטפת דמו. ולפי זה, כל עוד לא הטיפו דם ברית, התינוק יוגדר לכאורה "ספק ערל". אמנם נראה שמדובר רק בחשש דרבנן, כי דבר רחוק הוא שתהיה ערלה, ולא יוכלו לראותה.

עוד ייתכן, שהחיוב להטיף דם הוא משום שצריך לעשות מעשה של הכנסה בבריתו של אברהם אבינו, ולא משום ערלה ממשית. ועיין מה שכתבנו בחידושים על מסכת שבת (שם).

ומה שכתבנו שההטפה אינה מעכבת, כך מפורש ברמב"ם (הלכות תרומות פ"ז הי"א) "הנולד מהול אוכל בתרומה". וביאר רדב"ז "ואף על גב דצריך להטיף ממנו דם ברית, מכל מקום לאו ערל הוא".

[2] שמות יב, מח.

[3] כמבואר במסכת יבמות (ע, א).

[4] אם קיים צורך רפואי, ויש המלצה רפואית למול גוי, אין בזה איסור, ומותר לרופא יהודי למולו, כמבואר ברמ"א סימן רסח סעיף ט.