סדר ברכת המילה ודין מילה ביום התענית - סימן רס"ה

שולחן ערוך כפשוטו הלכות ברית מילה

הרב שאול דוד בוצ'קו

בסימן זה י"ג סעיפים

לפני כל מצוה מברכים, כדי שהמעשה ייעשה בכוונה לשם ציווי ה'. בסימן זה נלמד את סדר ברית המילה – מי מברך, מה מברכים ומתי לעיתים לא מברכים כלל או לא מברכים את כל הברכות. בשל חשיבות מצווה זו, קיימות עד חמש ברכות: על המילה, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שהחיינו, בורא פרי הגפן וכורת הברית. דיני הברכות מובאים מסעיף א עד סעיף ז, ומסעיף ח ועד סוף הסימן מובאים מנהגים שונים הנוהגים בטקס ברית המילה.

סעיף א

^א המל, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה (א); ^ב ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (ב). הגה: ואם אין אבי הבן אצל המילה, יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו, דהרי הבית דין מצווין למולו (ג) (רמב"ם בשם י"א). ונוהגין שמי שתופס הנער (ד) מברך ברכה זו (ה) (טור ובשם ראב"ד והגהת מיי' בשם סמ"ק). וכן אם האב בכאן ואינו יודע לברך (ו) (רבינו ירוחם נתיב א' וכ"כ ב"י בשם אבודרהם). האב והמוהל כשמברכים, צריכים לעמוד (ז) (טור וב"י בשם ב"ה). אבל התופס הנער, כשמברך, נוהגים שיושב ומברך (ח). יש אומרים שכל העם שהם אצל המילה יעמדו, שנאמר וַיַּעֲמֹד הָעָם בַּבְּרִית (מלכים ב כג, ג) (מרדכי פר"א דמילה ובכל בו ור' ירוחם ואבודרהם ותניא), וכן נוהגין מלבד התופס הנער (ט), שהוא יושב. ^ג ואם אחרים עומדים שם, אומרים: כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים (י). ^ד ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם מברך על הכוס: בורא פרי הגפן. ויש נוהגים ליטול הדס בידו (יא), ומברך עליו (יב), ולהריח, ואומר: ^ה בא"י א-להינו מלך העולם אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן (יג) וכו'. ^ו ונוהגין שֶׁכְּשֶׁמַּגִּיעַ לִבְדָמַיִךְ חֲיִי (יד), נותן מהיין באצבעו בפי התינוק (טו). (וכשהמוהל מברך ברכה זו, רוחץ תחלה ידיו ופיו, כדי שיברך בנקיות (טז)) (אבודרהם).

^א ברייתא שבת דף קלג, ב. ^ב שם בברייתא וכדעת הרא"ש שם ששמע כן וכ"כ בנו הטור בשמו. ^ג שם בברייתא. ^ד לשון הטור מדברי מפרשים והגאונים מדברי המרדכי במסכת יומא נראה שהטעם משום דאמרינן אין אומרים שירה אלא על היין. ^ה שם בברייתא בשבת (וכ"מ בר"ן פ' תולין שבב"י לקמן). ^ו כל בו, וכ"כ הר"ד אבודרהם ע"פ המדרש, וכתב ושמעתי שעושה צורת שדי באצבעותיו בפי התינוק, וכתב מה שנוהגין לכפול 'ואומר לך בדמיך חיי', הוא לרמוז שע"י המילה יזכה לעוה"ז ולעוה"ב.

וצונו על המילה – המוהל מברך "על המילה" ולא "למול", מפני שהמצווה עצמה לא מוטלת עליו. בברכתו הוא מודה לה' שציווה את עם ישראל על מצוות המילה.
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו – יש כלל גדול שצריך לברך לפני עשיית המצווה, משום שהברכה מצהירה שהמעשה נעשה מתוך כוונה, שכך ציווה ה'. האב אינו מברך לפני המילה, כי אינו מקיים את המצווה בפועל, ולכן מברך לאחר תחילת המילה. כי ראינו בסימן הקודם, שכל זמן שלא התקיימה הפריעה, עדיין לא קוימה המצווה. חלק מהספרדים נהגו לברך לפני המילה, טרם יברך המוהל[1]. אם שינו, אין זה מעכב. מי שאין לו מנהג, או לא יודע מנהג קהילתו, ינהג כדברי השולחן ערוך. אם האב מבצע את המילה בעצמו, יברך את שתי הברכות לפני תחילת המילה, כדי שלא יוטרד לברך באמצע המילה.
דהרי הבית דין מצווין למולו – והמברך מייצג את בית הדין.
שמי שתופס הנער – הנקרא "סנדק".
מברך ברכה זו – בשם בית הדין.
ואינו יודע לברך – אז הסנדק יברך.
צריכים לעמוד – זהו כלל גדול בכל ברכת המצוות, שיש לברך בעמידה, כדי לכבד את המצווה.
נוהגים שיושב ומברך – כי הוא עסוק בהחזקת התינוק ואינו יכול לקום, לכן מברך בישיבה.
מלבד התופס הנער – שיושב כשמחזיק אותו.
תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים – מברכים את האב, שכשם שזכה לקיים את מצוות המילה, כך יזכה ללמדו תורה, שגם היא מצווה המוטלת עליו. ויזכה גם להשיאו אישה, שהיא גם מהמצוות החלות על האב, ויראה להנהיג את בנו בדרך ישרה, שלא ידאג רק לעצמו, אלא יעשה מעשים טובים. ואם אין אב אומרים "כשם שנכנס…"[2].

רבים מהספרדים נהגו לומר מיד אחר "כשם שהכנסתו", בין מילה לפריעה, י"ג מידות של רחמים.

ויש נוהגים ליטול הדס בידו – טעמים רבים ניתנו להסביר מנהג זה (ראה שיבולי הלקט הלכות מילה סימן ד) נביא כאן שנים מהם:
זכר לברית אברהם: מובא בילקוט שמעוני (סוף פרשת לך לך, רמז סב): "בְּשָׁעָה שֶׁמָּל אַבְרָהָם אֶת יְלִידֵי בֵּיתוֹ הֶעֱמִידָן גִּבְעָה עָרְלוֹת, וְזָרְחָה עֲלֵיהֶם חַמָּה וְהִתְלִיעוּ, וְעָלָה רֵיחָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְטֹרֶת סַמִּים וּכְעוֹלָה שֶׁהִיא כָּלִיל לָאִישִׁים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו בָּאִין לִידֵי מַעֲשִׂים רָעִים, אֲנִי נִזְכַּר אוֹתוֹ הָרֵיחַ וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶן רַחֲמִים".
זכר לימי השמד: בגמרא (סנהדרין לב, ב) מובא: "קול ריחיים בבורני – שבוע הבן שבוע הבן. כלומר, בזמנים של גזרות על ברית מילה, נהגו לסמן על קיום סעודת ברית מילה בסתר, באמצעות ריח נעים, בדומה לשחיקת סממנים או קול ריחיים. נטילת הדס ריחני בברית מילה היא זכר לאותו מנהג קדום, שנועד להגן על המצווה. לפיכך נהגו להביא הדס, שהוא עץ בשמים, ולברך עליו.

עם זאת, רבים מהאשכנזים לא נהגו כן.

ומברך עליו – אם יש בידו הדס, יברך עצי בשמים. ואם שאר בשמים, יברך את הברכה הראויה: 'עשבי בשמים' או 'עצי בשמים' או 'מיני בשמים'.
אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן – זו היא "ברכת השבח", על מצוות המילה. ויש בה תחינה, שבזכות המילה, יציל ה' את עמו. והיא מסתיימת בברכת "ברוך אתה ה', כורת הברית".
שֶׁכְּשֶׁמַּגִּיעַ לִבְדָמַיִךְ חֲיִי – לאחר ברכת כורת הברית אומרים תפילה על התינוק, והנוסח שלו מתחיל במילים "קיים את הילד הזה", ואז נותנים לו שם. בתוך הקטע הזה אומרים פעמיים את המילים "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי", כאיחול לתינוק, שיחיה בזכות דם המילה. לגבי שתיית היין, יש נוהגים לשתות ממנו לפני תפילה זו[3], ויש נוהגים לאחריה[4].
נותן מהיין באצבעו בפי התינוק – משתפים את התינוק בברכה, על ידי הטעמת מעט מן היין בפיו.
כדי שיברך בנקיות – כי ידיו ופיו של המוהל מלוכלכים בדם.

סעיף ב

אם אבי הבן הוא מוהל בעצמו, מברך: למול את הבן, ^ז לדעת הרמב"ם (יז). (ויש חולקין (יח)) (טור בשם בעל העיטור), וכן נוהגין, שלא לחלק. מיהו, אם בירך למול (יט), או שבירך ברכת להכניסו לחוד (כ), יצא (כא) (וכן משמע בהגהות מיימוני).

^ז ריש פ"ג מהלכות מילה מסוגיא דגמ' פסחים דף ז, ב וטעמו ליישב קושיית הר"ן שהקשה עליו, עיין בב"י ובכ"מ סוף הלכות ברכות.

לדעת הרמב"ם – וכך נוהגים הספרדים. ומברך אז גם את ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" אחר בברכת "למול את הבן", ולפני שמל.[5] והנוהגים לברך את ברכת להכניסו לפני ברכת המוהל, כך יעשה כשמל בעצמו[6].
ויש חולקין – ומברכים "על המילה", וכך נוהגים האשכנזים.
אם בירך למול – במקום "על המילה", יצא ידי חובה, ואין ברכתו לבטלה.
שבירך ברכת להכניסו לחוד – אם האב שמל את בנו בירך רק את ברכת "להכניסו בבריתו", הוא יצא ידי חובת הברכה, אף שלא בירך שתי הברכות כי עיקר הברכה של האב היא ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". ואם דילג על שתי הברכות, לא יצא ידי חובת הברכה, אך המילה עצמה כשרה.
יצא – כי היה מקום לומר, שאין לברך שתי ברכות, מאחר ושתיהן נאמרות על אותו עניין. ולא נתקנו שתי הברכות אלא כשאדם אחר מל, שאז חובת הברכה חלה על האב, המקיים את המצווה להביא את בנו למילה, והמוהל מל בשליחותו. אלא שגם על המוהל חלה חובת ברכה, כי הוא זה שמקיים את המצווה בפועל[7].

סעיף ג

^ח גר שמל קודם שנתגייר (כב), וקטן שנולד כשהוא מהול (כג), כשמטיפין ממנו דם ברית אינם צריכים ברכה (כד). וכן ^ט אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו, מפני שאינו זכר ודאי (כה). הגה: אבל כשחוזרין על ציצין המעכבים המילה, צריך לחזור ולברך כל הברכות (כו), אבל אין לומר קיים את הילד הזה (כז) וכו' (בנימין זאב סימן ל, בשם אגודה).

^ח לשון הרמב"ם שם בפ"ג, וטעמו בקטן, כיון דטעמא דצריך להטיף ממנו דם ברית משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא, כמו שציינתי בסימן רסג, ואין מברכין על הספק. וגר שמל קודם שנתגייר, לא עדיף מקטן. והראב"ד השיגו בזה, מפני שהוא ספק מדאורייתא. וחכמי לוניל שאלו מהרמב"ם על זה והשיב להם, חכמים תיקנו את הברכה, והם אמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, והביא ראיה מסוכה דאמרינן "והלכתא מיתב יתבינן, ברוכי לא מברכינן וכו'" סוכה דף מז, א. ^ט טור בשם הרמב"ם שם (דין ז).

שמל קודם שנתגייר – אף אם לא מל את עצמו לשם גיור. במקרה זה, חובה להטיף ממנו דם ברית.
שנולד כשהוא מהול – וכפי שראינו (לעיל סימן רסג סעיף ד), חובה להטיף ממנו דם ברית.
אינם צריכים ברכה – כי הטפת דם ברית אינה נחשבת ל"מילה" בעצמה, וגם אינה במקום מילה. החיוב הוא מדרבנן, לעשות מעשה של ברית.
מפני שאינו זכר ודאי – כשיש ספק מצוה מקיימים אותה, אבל אין לברך עליה[8].
צריך לחזור ולברך כל הברכות – כאשר מתגלים ציצים המעכבים את המילה[9], מתברר כי התינוק עדיין לא נחשב מהול, ולכן הברכות שנאמרו בתחילה, היו למפרע שלא לצורך.
אין לומר קיים את הילד הזה – כי אמרו זאת כבר בעבר.

סעיף ד

^י ממזר (כח), כישראל הוא (כט) ומברכים עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל אין מבקשים עליו רחמים (ל). (ומפרסמין בשעת מילתו שהוא ממזר (לא)) (מהרי"ל). ^יא ביום הכיפורים ובד' צומות, לא יברך על הכוס (לב) (טור בשם בעל העיטור וע"פ); מיהו בג' צומות מהם (לג), שהיולדת אינה מתענה, יכול לברך על הכוס ותטעום ממנו היולדת (לד), אם היא שומעת הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס (לה). אבל ביום הכיפורים ^(*) ובתשעה באב, שאין היולדת יכולה לשתות, אין מברכין על הכוס (לו). ובתשעה באב, אַסָא נמי לא מייתינן מטעמא שאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב (לז). הגה: ויש אומרים דמברך אכוס בכל תעניות ונותנים הברכה לתינוקות קטנים (לח) (תוספות בכל מערבין ומרדכי דיומא וכן פסק בטור א"ח סימן תקנ"ט), וכן נוהגין (לט). וביום כפורים נוהגין ליתן לתינוק הנימול (מ), כמו שנתבאר באו"ח סימן תרכ"א (מא). ויש אומרים דאף בלא תענית יוצאים בזה (מב) (כל בו), אבל אין נוהגין כן (מג) אלא הסנדק שותה (מד) כשאינו תענית (מה).

^י טור בשם תשובה לגאון וכ"כ בעל העיטור. ^יא ב"י לדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם וכ"כ בא"ח סימן תקנט. ^(*) כשהיא אינה צריכה לאכול, ועי' באורח חיים סימן תקנד, ותקנט.

ממזר – תינוק שנולד מאיסורי עריות חמורים, כגון מאישה נשואה שקיימה יחסים עם גבר זר, או מיחסים בין קרובי משפחה.
כישראל הוא – וחייב בכל המצוות, אך אינו יכול להתחתן עם יהודייה מלידה, אלא עם גיורת או ממזרת (אבן העזר סימן ד סעיף כב).
אבל אין מבקשים עליו רחמים – כדי להודיע שהוא ממזר, וכי בת ישראל לא תוכל להתחתן עמו.
שהוא ממזר – ויש מחמירים ולפיהם יש להודיע בפירוש שהוא ממזר, ולא די בהימנעות מאמירת פסוקי הברכה.
לא יברך על הכוס – ברכת הגפן הנאמרת בתחילת ברכת כורת ברית, היא חובה לכתחילה לכבוד המצווה, כחלק מהותי מטכס המילה. אך בגלל נסיבות התענית, היא אינה הכרחית לקיום המצווה עצמה. לכן ביום הכיפורים ובתשעה באב, כאשר אין מי שיכול לשתות את היין (כולל היולדת החייבת לצום), מדלגים על הברכה.
מיהו בג' צומות מהם – צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז. וקל וחומר, תענית אסתר.
ותטעום ממנו היולדת – כי בצומות אלה, היא אינה מתענה. ואינה חייבת לצום אלא ביום כיפור ובתשעה באב.
בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס – כי אם יש הפסק בין השמיעה לשתייה, הברכה תהיה לבטלה. כי ברכת הנהנין צריכה להיאמר לפני ההנאה.
אין מברכין על הכוס – מן הטעם שהסברנו, כי אין מי שישתה היין.
שחל בו תשעה באב – ראינו לעיל שבמהלך המילה מברכים על בשמים. אבל במילה הנערכת בתשעה באב לא מברכים עליהם, כי אפילו במוצאי שבת שחל בו תשעה באב, לא מברכים על בשמים, כי אין ליהנות ביום אבלות חורבן בית המקדש.
לתינוקות קטנים – הכוונה לילדים לפני בר מצוה, שאמנם אינם צמים, אבל יודעים לברך מטעם חינוך. באופן זה, אין הברכה נאמרת לבטלה. המחבר לא מסכים עם דרך זו, כי מעיקר הדין, אין הקטן חייב בברכות.
וכן נוהגין – זה מנהג אשכנז.
נוהגין ליתן לתינוק הנימול – ואי אפשר לתת ליולדת, כי גם היא צמה. ואם יש ילדים גדולים מספיק, שמבינים את הברכה, נותנים להם לשתות.
כמו שנתבאר באו"ח סימן תרכ"א – סעיף ג. שם הובאה דעת המחבר, שאין לברך על הכוס. אך לדעת הרמ"א, נותנים לנימול.
יוצאים בזה – שהתינוק טועם מהיין.
אבל אין נוהגין כן – לתת לרך הנימול לשתות, מחשש לברכה לבטלה. ואין להקל בזה מלבד ביום כיפור ותשעה באב, שאז אין מי שיכול לשתות.
אלא הסנדק שותה – או זה שמברך את הברכה, לאחר המילה.
כשאינו תענית – כאשר המילה אינה מתקיימת ביום תענית, אין להסתמך על הדעה שלפיה שתיית הרך הנימול מונעת ברכה לבטלה. דעה זו תקפה רק בשעת הדוחק.

סעיף ה

^יב מי שיש לו שני תינוקות למול (מו), יברך ברכה אחת לשניהם (מז), ואפילו אם שנים מלים (מח), הראשון יברך על המילה ועולה גם לשני, והשני (מט) יברך: אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד (נ), ועולה גם לראשון ואפילו אין הנער לפניו בשעת הברכה, כיון שדעתו עליו, רק שלא יסיח דעתו בינתיים (נא) (ד"ע בב"י ולא כרבינו ירוחם). הגה: אבל אם שח בינתיים או שלא היה דעתו על השני מתחילה, צריך לברך: "אשר קדש ידיד" על הראשון, ולחזור ולברך על מילת השני (נב). ודוקא אם שח בדברים שאינן צרכי המילה, אבל בצרכי מילה לא הוי הפסק (רבינו ירוחם ומרדכי ס"פ כסוי הדם ואבודרהם). ואפילו אם שכח ובירך: אשר קדש ידיד, לאחר הראשון, אין לחזור ולברך על המילה (נג), דברכה לא הוי הפסק (רשב"א סימן שפ"ב ובכל בו), כמו שנתבאר סימן כ"ח לענין כיסוי דם[10]. ואם שני הילדים של אדם אחד, האב אומר: להכניסם בבריתו של אברהם אבינו (נד) (ב"י בשם מרדכי ואבודרהם), וכן אומר: קיים את הילדים (נה) וכו', ויתקן כל צרכי המילה לכל אחד בפני עצמו, כגון הנר שמדליקין, יעשה לכל אחד נר בפני עצמו (נו) (מהרי"ל).

^יב טור בשם תשובת הרא"ש.

שני תינוקות למול – כלומר המוהל צריך למול שני תינוקות, בין אם מדובר בתאומים או בשני תינוקות ממשפחות שונות.
ברכה אחת לשניהם – ברכת המוהל "על המילה" נאמרת לפני מילת הראשון, והיא עולה גם לשני.
ואפילו אם שנים מלים – כלומר, גם אם יש שני מוהלים, רק הראשון מברך, ומוציא בה את השני.
והשני – כלומר, לאחר מילת השני.
אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד – השני מברך ברכה זו, והיא חלה על שני התינוקות.
שלא יסיח דעתו בינתיים – שלא יהיה הפסק בין מילת הראשון למילת השני בעניינים שאינם קשורים למילה.

אם רוצים להפריד בין מילה ראשונה למילה שנייה, לכל תינוק מברכים את כל הברכות. הלכה זו שכיחה בעיקר כשמדובר בשני תאומים, אך אם התינוקות משתי משפחות שונות, עדיף להפריד בין שתי המילות כדי למנוע וויכוחים על מי יזכה באמירת הברכות. בכל מקרה, גם כאשר המילות נעשות זו אחר זו, כל אב מברך את ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

ולחזור ולברך על מילת השני – כלומר, על כל תינוק צריך לברך מחדש את שתי הברכות, "על המילה" ו"אשר קידש ידיד".
על המילה – כלומר, את ברכת "על המילה".
להכניסם בבריתו של אברהם אבינו – "להכניסם" בלשון רבים, ולא "להכניסו".
קיים את הילדים – בתחינה הנאמרת לאחר ברכת "כורת הברית", ויאמר "ילדים" בלשון רבים.
יעשה לכל אחד נר בפני עצמו – אחד ממנהגי המילה היה להדליק נר לכבוד המצווה. לכן ידליקו שני נרות, אחד לכל תינוק.

סעיף ו

^יג היכא דאפשר, עבדינן למילה בעשרה (נז). והיכא דלא אפשר, עבדינן בפחות מעשרה (נח).

^יג טור בשם ר' צמח גאון וכ"כ בעל העיטור.

עבדינן למילה בעשרה – אם אפשר, טוב לכתחילה שהמילה תתבצע בנוכחות ציבור של עשרה גברים, שכן המילה היא אות ברית בין ה' לישראל, והיא עניין השייך ל"כלל".
עבדינן בפחות מעשרה – ניתן לערוך את המילה גם ללא נוכחות מניין, שכן המניין אינו מעכב את המצווה, ואפשר לברך את כל הברכות.

סעיף ז

^יד כשהאב עצמו מוהל את בנו, הוא מברך: שהחיינו (נט). ואם המוהל הוא אחֵר, ^טו יש אומרים שאין שם ברכת שהחיינו (ס). ^טז ולהרמב"ם, לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה (סא), וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים (סב). הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו, אפילו כשהאב עצמו מל בנו (סג), אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון (סד), אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו (סה) (ע"פ מהרי"ל).

^יד הגהמי"י בשם ראבי"ה (ואגודה), משום שעושה המצוה המוטלת עליו העיקר. ^טו טור בשם בעל העיטור ובשם ר"י, וכ"כ הגהות מיימוני שלא נהגו כן, וכן כ' הרוקח. אבל טעמיהם שכתבו, משום צערא דינוקא, דחה הרשב"א בתשובה, שלא אמרו כן אלא לענין שהשמחה במעונו, אבל לענין שהחיינו הוא על שהגיע לו תועלת. וטעם הרוקח שכתב, שעדיין לא יצא הולד מתורת נפל, דחה רבינו ירוחם, דאזלינן בתר רובא. וגם הרשב"א דחהו משום דכל שגמרו סימני שעריו וצפרניו סומכים על סימנים האלו אפילו למולו בשבת החמורה, כל שכן לענין ברכה. וכתב רבינו ירוחם בשם התוספות, דפדיון הבן לא שכיח, תקנו לברך שהחיינו, אבל מילה דשכיח לא. והרשב"א האריך עוד בזה, וסיים, ומפני שראיתי גדולי הדור שלא נהגו לאמרו אני דוחה כן וכו'. ^טז בסוף הל' מילה ובסוף הל' ברכות.

הוא מברך: שהחיינו – כי כשמזדמנת לאדם מצווה שאינה תדירה, צריך לברך עליה "שהחיינו". ומברך אותה אחר שבירך להכניסו.
שאין שם ברכת שהחיינו – כי האב עצמו אינו מקיים את המצווה בפועל.
שהחיינו על כל מילה ומילה – כי מקיים את חובתו לדאוג למילת בנו, לכן צריך לברך.
ומלכות מצרים – במקומות אלו, מברכים על כל מילה "שהחיינו", כדי להודות לה' על שזיכה אותנו במצווה חשובה זו. ונראה לי שבארץ ישראל נהגו גם האשכנזים לברך שהחיינו על כל מילה.
אפילו כשהאב עצמו מל בנו – טעמים רבים ניתנו למנהג זה, אם משום צער התינוק, או בשל החשש שהוא נפל (ואולי לבסוף ימות הנימול).

אלא שלכאורה, טעמים אלה אינם מצדיקים הימנעות מברכה זו, כי מברכים על המצווה, וגם לא חוששים שהוא נפל (והראיה, שמחללים שבת החמורה לצורך מילה). לכן, בארץ ישראל, נהגו גם האשכנזים לברך.

ואינו מברך בשעת פדיון – לנוהגים שלא לברך שהחיינו במילה, מילת הבן הבכור נחשבת שונה. שכן על הפדיון מברכים שהחיינו בוודאי, ולכן מקדים ומברך שהחיינו כבר בעת המילה. עם זאת, המפרשים מציינים כי נהגו בכל זאת להמתין עד הפדיון, ורק אז לברך[11].
אינו מברך שהחיינו – בשעת המילה.

סעיף ח

^יז אין צריך לכסות עֶרְוַת הקטן בשעת הברכה (סו). (אבל יש לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך (סז)) (ב"י בשם כל בו והגהת סמ"ק סי' קנ"ח).

^יז טור בשם בעל העיטור, וכ"כ הרא"ש וכל בו בשם הר"ם.

עֶרְוַת הקטן בשעת הברכה – יש איסור מן התורה לברך בפני ערווה, כפי שנאמר "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" (דברים כג, טו)[12]. עם זאת, ערוות תינוק בן שמונה ימים, ובפרט בעת קיום מצווה, אינה נחשבת לערווה כלל, ולכן אין צורך לכסותה בעת הברכה.
לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך – אסור לברך במקום שיש צואה, כפי שנלמד מהפסוק: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (שם). עם זאת, מדובר בחומרה בלבד, שכן מעיקר הדין צואת תינוק קטן אינה נחשבת כצואה[13].

סעיף ט

^יח אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו (סח).

^יח גם זה שם בשמו.

להודיעו שהוא שלוחו – כי המצווה מוטלת על האב, ולכן הוא ממנה את המוהל כשלוחו שלו, ולא של בית הדין. בית הדין חייב לטפל במילה, רק כאשר אין אב נוכח.

סעיף י

^יט נותנין את הערלה בחול ועפר (סט) (וכן רוקקים דם המציצה אל העפר) (מהרי"ל בשם יש מקומות). ואם הוא שבת, צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום (ע) (ב"י בפירוש בעל העיטור).

^יט שם בשם בני מערב, ובשם רב יהודאי גאון.

נותנין את הערלה בחול ועפר – מספר טעמים ניתנו למנהג זה, וביניהם הפסוק: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג, טז), והפסוק "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם" (שם לב, יג).
שיהיו מוכנים מבעוד יום – כדי שלא יהיו מוקצה. במקרה שלא הוכנו מראש, הרי הם מוקצה, ואסור לטלטלם.

סעיף יא

^כ נוהגין לעשות כסא לאליהו, שנקרא מלאך הברית, וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו (עא). הגה: ונוהגין להדר אחר מצוה זו (עב) להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו (עג) (הגהות מיימוני פרק ג' דמילה). ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת (עד) (מהרי"ל בשם רבינו פרץ), ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת: חדשים לקטורת (עה) (שם בשם ר"פ). ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות (עו). ומכל מקום היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת, ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק (עז) (שם בשם מוהר"ם). אבל האיש יכול לעשות הכל בלא אשה (עח) (כן עשה מהרי"ל). נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה (עט), שנאמר: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם (פ) וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (פא) (תהילים קמט, ו) (ד"ע).

^כ שם, על פי המדרש שהבטיחו הקב"ה לאליהו שאין עושין ברית מילה עד שיראה בעיניו, וכ"כ הרד"א, והביא לשון פרקי דר"א (סוף פרק כט).

יאמר בפיו שהוא כסא אליהו – במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק כט) מובא שאליהו הנביא הצטער מאוד על חטאי בני ישראל, ופעל בכל כוחו להחזירם בתשובה. הקב"ה הבטיח לו, כי עם ישראל ימשיך להיות נאמן לברית בינו לבין ה', ושיהיה נוכח בכל ברית, כדי לראות בעיניו את נאמנותם. על כן, תיקנו חכמים שבמעמד ברית מילה, המוכיחה את היותנו נאמנים בברית ה', יניחו כיסא לאליהו, כדי להראות לו שפועלו לא היה לשווא.
אחר מצוה זו – שמיד מובאת.
להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו – כי דוד המלך אמר (תהלים לה, י) "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ…". המדרש מפרש (שוחר טוב על תהלים שם): "אמר דוד המלך להקב"ה, אני אשבחך בכל אברַי… ובברכַּי אני נעשה סינדיקנוס [סנדק] לילדים הנימולים על ברכַּי". כלומר, כל אבר מגופו זכה לקיים מצווה. ובברכיו, החזיק תינוק בעת המילה.
דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת – הקטרת הקטורת בבית המקדש היא עבודה קדושה, שמהותה לחבר בין עם ישראל לבין אביהם שבשמים, וכן לחבר בין חלקי העם עצמם[14]. באופן דומה, מצות המילה מחברת את כלל ישראל עם אביהם שבשמים. לכן השוו את הסנדק למקטיר הקטורת: כאשר התינוק מוחזק על ברכיו, הוא מקיים מעשה קדוש המחבר בין ישראל לה', וככהן המקטיר קטורת.
כדאמרינן גבי קטורת: חדשים לקטורת – הקטרת הקטורת בבית המקדש נעשתה מידי יום בידי כהן אחר. באופן דומה, מי שזוכה בכמה בנים, ראוי לכבד כל פעם אדם אחר בתפקיד הסנדק[15]. רבים נהגו לכבד תחילה את סב הבן מצד האב, ואחר כך את סב הבן מצד האם. אחרים נהגו לכבד אדם צדיק לשמש כסנדק. יחד עם זאת, יש להקפיד שלא לגרום עוגמת נפש לאיש ממשפחתם, בשל הבחירה בתפקיד זה[16].
משום דהוי כפריצות – אין מדובר באיסור מן הדין, אלא בחומרה שנועדה לשמור על צניעות. שכן בעת המילה, המבטים כולם פונים כלפי הסנדק.
לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק – ויש מכבדים זוג אחר: האישה מביאה את התינוק, ובעלה מביא אותו לסנדק. מנהג זה נקרא "קְוַואטֶר", ונפוץ בקרב אשכנזים.
האיש יכול לעשות הכל בלא אשה – כלומר, האב עצמו יכול להגיש את התינוק לסנדק.
נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה – כלומר, להיות שליח ציבור. אם כי הש"ך מציין[17], שלא נוהגים כך, ובוודאי שאין לדחות שליח ציבור אבֵל בשנת אבלותו לצורך זה.
רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם – זו התפילה.
וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם – זו המילה.

סעיף יב

^כא נוהגים לעשות סעודה ביום המילה (פב). הגה: ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה, ומקרי סעודת מצוה (פג) (פר"א דמילה ובא"ז). וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה, הָוֵי כִּמְנֻדֶּה לַשָּׁמַיִם (פד) (תוספות פ' ע"פ). ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים, אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים, אין צריך לאכול שם (פה) (ג"ז שם). עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא גם כן סעודת מצוה (פו) (בת"ה סימן רס"ט מתוס' פרק מרובה).

^כא הרד"א שם, ע"פ המדרש. ושכן משמע בגמרא, מהא דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו וכו', כתובות דף ח, א ושכן אמר דוד המלך ע"פ אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח דם מילה שהוא זבח לשמונה ימים, וכ"כ רש"י ותוספות ובשם המדרש אברייתא דרשב"ג, כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה וכו', שבת דף קל, א.

לעשות סעודה ביום המילה – והיא נחשבת סעודת מצווה.
ומקרי סעודת מצוה – מנהג זה נלמד מאברהם אבינו, שעשה "מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית כא, ח). חכמים דרשו שהמילה הִגָּמֵל רומזת למילה ביום שמיני. כי האותיות ה"ג הם בגימטרייה שמונה (3+5), וביום זה אברהם "מָל", ועשה משתה (ראה תוס' שבת קל, א ד"ה שָׂשׂ).
הָוֵי כִּמְנֻדֶּה לַשָּׁמַיִם – כי המשתתפים בסעודה זו נחשבים "חבורה של מצווה", ואיש זה בחר שלא להשתתף עמם. יש לציין, כי אם אינו יכול להשתתף בשל עבודתו, או עיסוקו במצווה אחרת, אין בזה עוון[18].
אין צריך לאכול שם – כי אם החבורה אינה מהוגנת, אין זו חבורה של מצווה, ואין חובה להשתתף.
והוא גם כן סעודת מצוה – סעודה זו קרויה "שלום זכר", ומלבד המאכלים, מוסיפים ומדברים שם דברי תורה, וכך נוהגים האשכנזים. הספרדים נוהגים להתאסף בבית התינוק בערב המילה, ועורכים שם סעודה, עם קריאת תיקון.

סעיף יג

(פז) ^כב יום מילה שחל ביום תענית צבור הכתובים (פח), מתפללים סליחות ואומרים וידוי כדרכם (פט), ואין אומרים והוא רחום ולא נפילת אפים (צ) (אבל אומרים א-ל ארך אפים (צא)) (ב"י בשם הרשב"א).

^כב הרשב"א בתשובה (הביאו הב"י) וכן כתב באורח חיים.

הקדמה לסעיף – מידי יום, נאמרים תחנונים מיד לאחר תפילת העמידה, ובימי תעניות מוסיפים סליחות. ביום רגיל, אם נערכת ברית מילה בבית הכנסת, אין אומרים תחנון. סעיף זה מתייחס לברית מילה הנערכת ביום תענית.
הכתובים – הכוונה במילת "הכתובים" היא שלא מדובר בתענית פרטית שאדם קיבל על עצמו, אלא בעשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, ותענית אסתר, הכתובים בנ"ך.
כדרכם – כמו שעושים בכל תעניות.
ולא נפילת אפים – נפילת אפים היא ה"תחנון" הנאמר מידי יום, לאחר תפילת העמידה. ביום שיש בו שמחה, כמו יום שנערכת בו ברית מילה, אין אומרים אותו, אפילו אם הוא יום תענית. עם זאת, את הסליחות הייחודיות לתענית עצמה, כן אומרים, למרות קיומה של ברית מילה.
אומרים א-ל ארך אפים – ביום שני או חמישי, לפני שקוראים בתורה, נוהגים לומר תפילה קצרה בעת פתיחת ההיכל, הדומה לתחנון, ופותחת במילים "א-ל ארך אפים". תחינה זו נאמרת גם ביום המילה.

קיצור סדר ברכת המילה, ודין מילה ביום התענית (סימן רס"ה)

לפני המילה המוהל מברך את ברכת "על המילה", ולאחריה, בין המילה לפריעה, יברך האב "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" [א]. ומיד אחריה, את ברכת "שהחיינו" [ז]. האשכנזים בחוץ לארץ לא נהגו לברך שהחיינו [ז]. חלק מקהילות הספרדים נוהגים לברך את ברכת "להכניסו" וברכת "שהחיינו" לפני שהמוהל מברך על המילה. אם שינו, אין זה מעכב, כי כל המנהגים טובים (ב).
בעת הברכות, צריכים האב והמוהל לעמוד [א].
אם האב לא נמצא, נוהגים שהסנדק המחזיק את התינוק מברך, והוא יברך כשהוא יושב (א).
נוהגים שכל הציבור עומדים בזמן המילה [א].
מיד אחרי ברכת האב, מברך הציבור את האב ומאחל לו: "כשם שהכנסתו לברית, כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" [א].
רבים מהספרדים אומרים כאן י"ג מידות של רחמים. (י)
אחרי המילה, מכבדים אחד מן הציבור לברך "בורא פרי הגפן", ו"כורת הברית". ולאחר מכן מברך את התינוק, וקורא לו שם [א].
יש נוהגים שהמברך שותה לפני ברכת התינוק ונתינת שם, ויש שותים בסוף.
בהרבה מקומות נהגו גם לברך על הדס [א].
אם אבי הבן מל את בנו, יברך "למול את הבן". אמנם האשכנזים נהגו שגם אב המל את בנו מברך "על המילה".
אב המל את בנו יברך את שתי הברכות לפני המילה, ומקדים את ברכת "למול את בנו" לפני ברכת "להכניסו". והנוהגים לברך ברכת להכניסו לפני ברכת המילה, כך יעשו גם כשהאב מל את בנו [ג].
כשמטיפים דם ברית, אין מברכים [ג].
ביום כיפור ובתשעה באב, לא מברכים על הכוס [ד].
בתשעה באב, לא מברכים על ההדס [ד].
בשאר צומות, אם היולדת נוכחת בברית, מברכים על הכוס, והיא תשתה [ד].
למנהג אשכנז, מברכים על כוס בכל הצומות, וכשהיולדת לא יכולה לשתות, ישתה קטן ששמע את הברכות. אם אין קטן, נותנים מעט מן היין לתינוק [ד].
אם אפשר, מכנסים מנין אנשים למילה [ו].
אין צריך לכסות את ערות הקטן בעת הברכה, אבל נוהגים לנקות את צואתו [ח].
אבי הבן ממנה את המוהל כשלוחו [ט].
נוהגים להשים את העורלה בעפר וחול, ובשבת, צריך להכינו לפני כן [י].
נוהגים להניח את התינוק על כסא ולומר "זה כסא של אליהו מלאך הברית" [יא].
המחזיק את התינוק בזמן המילה נקרא "סנדק", וזכות גדולה היא לקיים מצוה זו [יא].
רבים נוהגים שלא לכבד אדם בסנדקאות ליותר מבן אחד [יא].
נהגו לעשות סעודת מצוה אחרי הברית, והיא נחשבת סעודת מצוה [יב].
בית הכנסת שנערכת בו ברית מילה , אין אומרים בו תחינות (תחנון), ואם הוא יום תענית, אומרים את הסליחות המיוחדות ליום התענית [יג].

סדר הברית בקצרה

מביאים את התינוק, ומוסרים אותו לאב.
המוהל מושיב את התינוק על כיסא, ואומר: "זה הכיסא של אליהו הנביא מלאך הברית".
האב ממנה את המוהל כשליח.
הסנדק יושב על הכיסא, ומניחים עליו את התינוק.
המנהג הוא, שהאב אומר פסוקים, כמובא בסידורים.
לפי מנהג אשכנז, ולחלק מהספרדים, המוהל מברך על המילה, ואחר שמל, בין המילה לפריעה, האב מברך שתי ברכות: להכניסו ושהחיינו.
לפי מנהג הספרדים, האב מברך "להכניסו" ו"שהחיינו". וגם המוהל, לפני שימול, מברך "על המילה".
ומל ופורע ומוצץ.
אחר ברכות האב ולפני ברכת המוהל, אומר הקהל "כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה לחופה ולמעשים טובים".
רבים מהספרדים אומרים כאן י"ג מידות של רחמים.
אחר המילה מברכים על היין "בורא פרי הגפן", ויש לוקחים הדס ומברכים עליו. אז מברכים את ברכת "אשר קידש ידיד מבטן", ומברכים את התינוק וקוראים לו שם.
יש שותים מן היין בסוף כל הברכות, ויש שותים אותו מיד לאחר ברכת "אשר קידש".
ויושבים לסעודת מצוה.

[1] עיין יביע אומר (ח"ב אורח חיים יז, אות יז) שסובר, לברך לפני המוהל. ואולם עיין שמש ומגן (חלק ב אבן העזר סימן כא אות ו) שכותב, כי מנהגם לברך כדברי מרן השולחן ערוך.

[2] יש נוהגים לומר, אפילו כשהאב נמצא: "כשם שנכנס…".

[3] כדי שתפילה זו לא תפסיק בין ברכת היין לשתיה.

[4] משום שהתחינה נחשבת כחלק מצורכי המילה, ולכן אינה מוגדרת כהפסק בין הברכה לשתייה. אמנם למי שאין מנהג ידוע, נראה לי שאם המברך עצמו הוא האומר את התחינה – מסתבר שישתה רק אחריה, כי הכל נחשב כהמשך אחד. אבל אם אדם אחר אומר את התחינה, נכון שהמברך ישתה מיד לאחר הברכות, כדי שלא להפסיק בין הברכה לשתייה בדבר שאינו נחשב צורך הברכה לגביו.

[5] ט"ז ס"ק א.

[6] יביע אומר חלק ז יורה דעה סימן כא.

[7] ועיין עוד מה שכתבנו בזה בספרנו "בעקבות המחבר" חלק א עמוד שכט "נוסח ברכת המצוות".

[8] שונה היא הברכה על יום טוב שני של גלויות, שלמרות שהוא חג שיסודו בספק, בכל אופן נתקנה עליו ברכה, כדי שלא יזלזלו בו (עיין כסף משנה מילה פרק ג הלכה ו).

[9] גדר "ציצין המעכבין" התבאר לעיל בסימן רסד סעיף ה, עיין שם.

[10] מובא שם בטור שאדם ששוחט כמה חיות ועופות, ובירך על הכיסוי הראשון, ובירך שוב בטעות על השחיטה, אינו צריך לברך על הכיסוי הנוסף, כי הברכה אינה הפסק.

[11] ש"ך ס"ק יז.

[12] כמבואר במשנה (תרומות פרק א משנה ד) ובגמרא (ברכות כה, ב) ובשולחן ערוך (אורח חיים מסימן עד, עד סימן עה).

[13] כמבואר באורח חיים סימן פא סעיף א.

[14] קטורת בארמית היא לשון קשר, כמבואר בזוהר הקדוש (בהעלותך דף קנא עמוד ב): "קְטֹרֶת הִיא קֶשֶׁר הַכֹּל". (מתורגם). ראה גם שם פרשת פנחס (דף רכד ע"א) "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְלֵית דְּבָטִיל מוֹתָנָא בְּעָלְמָא כַּקְּטֹרֶת, דְּאִיהוּ קִשּׁוּרָא דְּדִינָא בְּרַחֲמֵי, עִם רֵיחַ נִיחוֹחַ בְּאַף. תַּרְגּוּם דְּקֶשֶׁר – קְטִירוּ". תרגום: "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךְ, וְאֵין הַמְבַטֵּל מָוֶת בָּעוֹלָם כְּמוֹ קְטֹרֶת, שֶׁהִיא קִשּׁוּר הַדִּין בְּרַחֲמִים עִם רֵיחַ נִיחוֹחַ בָּאַף. תַּרְגּוּם שֶׁל קֶשֶׁר – קְטִירוּ".

[15] ויש שלא חוששים לזה, עיין יחווה דעת חלק ג סימן עז.

[16] בחירת תלמיד חכם צדיק כסנדק, מבטאת את שאיפת ההורים לחנך את בנם בדרך התורה והמצוות, ומן השמים יעזרו להם. זהו יסוד דברי מי שכתב שבחירת סנדק צדיק תשפיע על צדקותו של הנימול. עם זאת, אין לראות בכך "סגולה" המבטיחה את עתידו הרוחני של הילד, שכן עיקר האמונה היא שאין עוד מלבדו, והקב"ה נתן לאדם בחירה חופשית. הילד יכריע בבגרותו אם ילך בדרך הישר, והאחריות לחינוכו מוטלת בראש ובראשונה על ההורים, כי אין קסם שיהפוך אדם לצדיק, ואין זו דרך המאמינים בה'.

[17] ס"ק כג.

[18] מקור דין זה בגמרא פסחים (קיג, ב), שם אמרו: שבעה מנודין לשמים, ואלו הן: א. מי שאין לו אשה; ב. מי שיש לו אשה ואין לו בנים; ג. מי שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה; ד. מי שאין לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו; ה. מי שאין לו ציצית בבגדו; ו. או מזוזה בפתחו; ז. והמונע מנעלים מרגליו. ויש אומרים, אף מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה. ומסביר הרשב"ם, כגון משתה של ברית מילה. משמעות הדברים היא, שאינו משתתף במצוות כדרך חיים כללית.