איזה מילה דוחה שבת ויום טוב - סימן רס"ו

בסימן זה י"ד סעיפים

מצוות ברית המילה כרוכה במלאכת חובל, שהיא מלאכה האסורה השבת. עם זאת חובת המילה ביום השמיני דוחה שבת, כפי שגזרה התורה "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג). התורה לא ציינה שהלכה זו חלה רק בימי חול; אף על פי שהא-ל אסר מלאכות בשבת, הוא ציווה למול ביום השמיני גם בשבת. אמנם היתר זה חל רק אם המילה נעשית ביום השמיני; אם נדחתה המילה או שיש ספק במועד הלידה, המילה אינה דוחה שבת. בסימן זה נביא גם סיבות נוספות לאיסור מילה בשבת.

לצורך הבנת הסימן, נקדים כמה מושגים חיוניים:

• עשה דוחה לא תעשה – כלל זה קובע כי כאשר קיימת מצווה שבקיום פעולתה עוברים על איסור, דוחה המצווה את האיסור. כלל זה נצרך להבנת סעיף א.[1]
• בין השמשות – זהו הזמן שבין שקיעת החמה לתחילת הלילה, ונחשב ספק מן היום, ספק מן הלילה.
• מכשירי מצווה – אלו דברים הנצרכים לקיום המצווה, אך אינם חלק ממהותה, כגון הבאת הסכין מרשות לרשות לצורך המצווה.
• בן מגויה נשואה ליהודי – נחשב גוי.

סעיף א

(א) ^א מילה, בין בזמנה (ב) בין שלא בזמנה (ג), דוחה צרעת (ד) ; שאם יש בַּהֶרֶת בעור הערלה, אף על פי שיש בקציצת הבהרת 'לא תעשה', חותכה עם הערלה (ה). ^ב אבל אם לאחר שנימול גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחותכו (ו), אם יש בהרת באותו הבשר אסור לחתכו, כיון שאין צריך למולו פעם אחרת אלא מדרבנן (ז).

^א ברייתא שבת דף קלב, ב. ^ב טור.

• התורה מצווה בפרשת כי תצא (דברים כד, ח) "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת". זהו איסור מן התורה להסיר נגע צרעת. מי שחלה בנגע צרעת צריך להראותו לכהן, ואם זו צרעת הלכתית, אסור להסיר אותה. יש להמתין שהיא תתרפא, ואז יש לבצע את כל הטקסים המבוארים בפרשיות "תזריע" ו-"מצורע".

סעיף זה דן במקרה שיש לתינוק צרעת במקום המילה: מצד אחד, יש חיוב למול את התינוק בזמנו; ומצד שני עומד האיסור מן התורה להסיר נגע צרעת. הסעיף עוסק בהכרעת התורה במקרה זה.

• בזמנה – ביום השמיני.
• שלא בזמנה – כגון שנדחית עקב מחלה.
• דוחה צרעת – לא ממתינים שהצרעת תתרפא, אלא מלים את התינוק מיד כשהגיע זמנו למול.
• חותכה עם הערלה – יסוד הלכה זו הוא שמצוות עשה דוחה איסור לא תעשה, כאשר קיום המצווה כרוך בהכרח בעשיית האיסור, כגון במילה שיש בה קציצת בהרת. אולם אין היתר לעבור עבירה תחילה כדי שלאחר מכן תקוים מצווה, וכפי שיתבאר עוד להלן, בסימן זה.
• וצריך לחותכו – מדובר במקרה בו גדל בשר במקום המילה, עד שהתינוק נראה לא מהול. אף שהוא באמת מהול, יש חיוב מדרבנן לחתוך בשר זה, כדי שלא ייראה כערל.
• מדרבנן – ומצוה מדרבנן אינה דוחה איסור תורה. לכן, במקרה זה, יש להמתין עד שהתינוק יתרפא מצרעתו, ורק לאחר מכן יחתכו את הבשר, כדי לבצע את התיקון הנדרש.

סעיף ב

^ג מילה דוחה יום טוב ושבת, בזמנה (ח). ^ד אבל שלא בזמנה, אינה דוחה (ט). ואפילו בזמנה, אינה דוחה אלא המילה עצמה ^ה ופריעה ומציצה, ^ו ואפילו פירש, חוזר על ציצין המעכבין ^ז דהיינו אם נשאר מהעור עור החופה רוב גובהה של עטרה אפילו במקום אחד (י). ועל שאינם מעכבים, אם לא פירש, חוזר (יא), ואם פירש (יב), אינו חוזר. ^ח ונותנין עליה אִסְפְּלָנִית (יג). הגה: ומותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו בחצר המעורב, אף על גב דאינו צריך לו עוד באותו שבת, דהא לא הוקצה בין השמשות מאחר דהיה צריך לו באותו שבת (יד), כן נראה לי. (היתר טלטול כתוב בתא"ו נתיב א', והטעם הוא דברי המחבר ודלא כמהרי"ל). אבל מכשיריה אינם דוחים, ^ט כיון שהיה אפשר לעשותה מבעוד יום (טו). ולפיכך אין עושין סכין לימול בו, ^י ואין מביאין אותו ממקום למקום, ואפילו להוציאו מהבית (ולהביאו) דרך גגין וחצרות ומבואות שלא עירבו (טז). אבל אם שכח הסכין בגג וחצר, מותר להביאו מזה לזה (יז), ^יא אפילו עירבו חצירות עם הבתים (יח).

^ג שם ע"א, ויליף לה רבי יוחנן מקרא ותניא בברייתא כוותיה. ^ד משנה שם דף קלז, ב. ^ה משנה שם דף קלג, א. ^ו בברייתא שם ע"ב, וכפי' רש"י שם, וכן כתב הטור בשם אביו הרא"ש. ^ז ציינתיו לעיל בסימן רסד סעיף ה. ^ח שם במשנה. ^ט משנה שם דף קל, א וכר"ע. ^י ממימרא דרבי אבא בר רבי אחא וכו', וכדמפרש לה רב אשי שם ע"ב, וכר"ש במשנה עירובין דף פט, א דאיפסקא הלכתא כוותיה שם דף צא, א. ^יא שמואל ורבי יוחנן שם וציינתיו גם כן באורח חיים ריש סימן שעב.

• בזמנה – כתוב בתורה "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג). מכאן למדנו שחיוב המילה ביום השמיני הוא חיוב גמור, עד שהוא דוחה אפילו שבת.
• שלא בזמנה אינה דוחה – שהרי לא ניתנה דחייה אלא למילה ביום השמיני, אבל מילה שלא בזמנה, אינה דוחה את השבת או החג.
• אפילו במקום אחד – כי כל זמן שלא נעשתה פריעה, או שנשארו "ציצין מעכבין" (שיירי עור שמונעים את המילה), התינוק נחשב עדיין ערל, ומותר לחזור ולמולו בשבת.
• חוזר – כלומר, כאשר התורה התירה למול בשבת, היא התירה לעשות את המילה בצורה מיטבית. לכן, כל עוד מעשה המילה מתבצע ברצף, מותר להשלים אותו באופן הטוב ביותר.
• ואם פירש – כלומר, סבור היה המוהל שסיים את המילה והסיר את ידיו מהנימול, ואז הבחינו ב"ציצין שאינם מעכבים" (שיירי עור שאינם פוסלים את המילה). במקרה זה, אסור לחלל שבת עבורם, מכיוון שהתינוק כבר נחשב מהול מבחינה הלכתית.
• ונותנין עליה אִסְפְּלָנִית – גם בשבת מניחים על הפצע "אִסְפְּלָנִית", שהיא תחבושת המרוחה במשחות שונות, ומשמשת לריפוי הפצע.
• דהיה צריך לו באותו שבת – סכין המילה דינו בדרך כלל כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", לפי שהוא כלי המיוחד למלאכה האסורה (מלאכת חובל) ובעליו מקפיד עליו שלא להשתמש בו לשום דבר אחר, שמא ייפגם. לכן, אסור לטלטלו. אולם בשבת בה מלים, הואיל והמילה מותרת, אין הסכין נחשב מוקצה, ומותר להצניעו, דהיינו לטלטלו למקום שמור לצורך המצווה. אבל טלטולו אחר שהצניעו אותו – אסור[2].
• שהיה אפשר לעשותה מבעוד יום – מכשירי מילה אלו ההכנות הנצרכות למילה, כגון הבאת סכין וחידודו. פעולות אלה אינן דוחות שבת, כיוון שניתן היה לעשותן מערב שבת. בניגוד לעצם המילה, שדוחה שבת.
• וחצרות ומבואות שלא עירבו – אלו מקומות שאסור לטלטל בהם מדרבנן. במקרה כזה, ממתינים למחר כדי לבצע את המילה.
• מותר להביאו מזה לזה – אם שכח את הסכין בחצר או בגג, מותר להעבירו משם לחצר אחרת, הואיל וכבר נכח בחצר בכניסת השבת. ולא נאסר אלא חפץ מוקצה ששבת בתוך הבית, שאין מוציאים אותו לחצרות אחרות.
• אפילו עירבו חצירות עם הבתים – במצב זה, מותר להוציא חפץ מן הבית אל החצר, אך אסור להעביר חפץ זה לחצר אחרת. ואף שהיה ניתן לאסור כלי ששבת בחצר פן יתירו להביא גם סכין שהוצא מן הבית לחצר בשבת – מכל מקום פוסק השולחן ערוך שאין הלכה כדעה זו[3].

סעיף ג

^יב אין שוחקין סַמָּנִים (יט) ולא מְחַמִּין לו חמין (כ) ואין עושין לה אספלנית (כא) ולא טורפין לה יין ושמן (כב). אם לא שחק כַּמּוֹן מערב שבת (כג), לועס בשיניו. אם לא טרף יין ושמן מערב שבת, נותן זה לעצמו וזה לעצמו (כד). ואין עושין לה חלוק (כה), אבל כורך עליה סמרטוט (כו), ואם לא התקין מערב שבת (כז), כורך על אצבעו ומביא דרך מלבוש, אפילו מחצר אחרת שלא עירבה (כח).

^יב משנה שבת דף קלג, א.

• אין שוחקין סַמָּנִים – הכנת הסמנים (תרופה לתינוק לאחר המילה) נחשבת מלאכת טוחן, ולכן אסורה בשבת, שכן ניתן להכינם מראש.
• ולא מְחַמִּין לו חמין – אסור לחמם מים בשבת לרחיצת התינוק, לפני המילה ובין אחריה. בזמן הגמרא, רחיצה במים חמים נחשבה חיונית למניעת סכנה. כיוון שניתן היה לחממם בערב שבת ולהשאירם חמים על האש, כנהוג במאכלים, לכן הדבר אסור בשבת.
• ואין עושין לה אספלנית – הכנת התחבושת למילה ("אספלנית") בשבת אסורה, משום שבמריחת המשחה על גבי התחבושת, יש משום מלאכת ממרח, וניתן היה להכינה מראש.
• ולא טורפין לה יין ושמן – ערבוב חזק של יין ושמן, שבזמנם שימשו לרפואת התינוק, אסור בשבת מדרבנן, כי ניתן להכינם בערב שבת.
• אם לא שחק כַּמּוֹן מערב שבת – אם שכחו לשחוק את הסממנים הנצרכים לפני שבת, מותר ללעוס אותם בפה. ומכיוון שזו פעולה בשינוי גדול, היא מותרת, ולא דוחים את המילה.
• נותן זה לעצמו וזה לעצמו – אם לא ערבבו יין ושמן מערב שבת, ניתן לתת כל אחד מהם בנפרד, והם יתערבו מעט באופן טבעי, לרפואת התינוק. אבל חימום מים אסור, ויש לדחות את המילה, כי אין דרך לחמם מים בהיתר.
• ואין עושין לה חלוק – החלוק הוא סוג של בגד שמניחים על איבר התינוק, מעל האספלנית. הכנתו בשבת אסורה, אף שזהו צורך רפואי, כיוון שניתן היה להכינו בערב שבת.
• כורך עליה סמרטוט – מותר להשתמש בסמרטוט מוכן שיש בבית, כי הוא אינו דורש הכנה בשבת.
• ואם לא התקין מערב שבת – לא הובא הסמרטוט בערב שבת אל מקום המילה, וצריך להביאו מביתו בשבת, מה יעשה?
• אפילו מחצר אחרת שלא עירבה – מאחר והסמרטוט מובא דרך מלבוש, אין בכך איסור של העברה מרשות לרשות, ולכן מותר להביאו גם מחצר אחרת שלא עירבה.

סעיף ד

^יג מלו את הקטן בשבת, ואחר כך נתפזרו הסימנים, עושין לו בשבת (כט), מפני שסכנה היא לו (ל). (ודין רחיצת תינוק קודם מילה או לאחריה, עיין בטור א"ח סימן של"א (לא)).

^יג הרי"ף שם, וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' מילה.

• עושין לו בשבת – הכינו את הסממנים כדין, אך לאחר המילה הם נאבדו. מותר לשחוק אותם בשבת כרגיל, אף שיש בכך איסור תורה, כיוון שהכנה איטית עלולה לגרום סכנה לוולד.
• שסכנה היא לו – אף שבאופן רגיל היה צריך להכין את הסממנים מערב שבת או לשחוק בשינוי (בפה), אחר המילה אין להתמהמה, ומותר לשחוק כרגיל, כיוון שיש כאן פיקוח נפש.
• עיין בטור א"ח סימן של"א – סעיף ט, שם מציין המחבר כי רק בזמן הגמרא הייתה הרחיצה הכרחית למניעת סכנה. אולם בזמן המחבר חדלו מנוהג זה, ולא נהגו לרחוץ את הקטן, לא לפני המילה ולא אחריה. הרמ"א הוסיף שם, שאם לאחר המילה עולה הצורך ברחיצה, ודאי מותר לחלל שבת להצלת התינוק, בשל הסכנה.

סעיף ה

^יד שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת, אומר לעובד כוכבים להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים (לב). כללו של דבר: כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עליו משום שבות, מותר לנו לומר לעובד גילולים לעשות אותה כדי לעשות מצוה בזמנה (לג). ודבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום מלאכה, אסור לנו לומר לעו"ג לעשותה בשבת (לד).

^יד לשון הרמב"ם שם דין ט, מהא דא"ל רבה לאביי ולא שני לך וכו' [עירובין סח, א] וכפי' הרי"ף בסוף פרק רבי אליעזר דמילה.

• דרך רשות הרבים – מותר לבקש מגוי לעשות מלאכה האסורה מדרבנן, בשביל קיום מצווה.
• כדי לעשות מצוה בזמנה – היתר זה תקף גם במקרה שהעיכוב לא מבטל את המצווה לחלוטין, אלא רק דוחה אותה.
• לעשותה בשבת – אסור לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מן התורה, אפילו לצורך מצווה. עם זאת, יש דעות מקילות בנושא זה, כמובא ברמ"א (או"ח סימן רעו סעיף ב).

סעיף ו

^טו כל המכשירים שאין דוחין שבת, גם יום טוב אין דוחין (לה), חוץ מזה שֶׁשּׁוֹחֲקִין לָהּ כַּמּוֹן בְּיוֹם טוֹב הוֹאִיל וּרְאוּיִים לִקְדֵרָה (לו), וכן טורפין לה יין ושמן (לז).

^טו ברייתא שם דף קלד, א.

• גם יום טוב אין דוחין – התורה הקילה ביום טוב רק בכל הנוגע למלאכות הקשורות בהכנת אוכל ("אוכל נפש"). בכל שאר הדינים אין הבדל בין יום טוב לשבת, והאיסורים חלים באותה מידה.
• הוֹאִיל וּרְאוּיִים לִקְדֵרָה – שחיקת כמון מותרת ביום טוב לצורך רפואת התינוק כיוון שהכמון יכול לשמש גם כתבלין למאכל, ולכן הוא נחשב "אוכל נפש".
• טורפין לה יין ושמן – מותר לבצע מלאכות ביום טוב לצורך הכנת אוכל. לכן, אף על פי שהיין והשמן נועדו לרפואת התינוק, מכיוון שהם יכולים לשמש גם כמאכל, אין איסור לערבבם.

סעיף ז

^טז אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת, שמא יקלקל (לח) ונמצא מחלל שבת (לט). ואם כבר מל פעם אחת, מותר (מ), ואפילו אם הוא אביו (מא) (תה"ד סי' רס"ה ודלא כה"ר אליעזר שבטור).

^טז תרומת הדשן [חלק א] סימן רסה, ודהכי משמע לשון המרדכי ר"פ כסוי הדם.

• שמא יקלקל – מטרת הדין היא למנוע מצב שהמוהל לא יבצע את המילה כראוי, והתינוק יישאר ערל, ובכך יחלל את השבת לחינם.
• ונמצא מחלל שבת – במלאכת חובל.
• מותר – כי הוכח כבר שהוא יודע למול כראוי, ואין חשש שיקלקל את המילה.
• ואפילו אם הוא אביו – יש הסוברים שאב לא ימול את בנו בשבת, בטענה שהוא מכוון לתקן את בנו ולא רק לקיום המצווה, ו"תיקון" נחשב מלאכה אסורה. עם זאת, אין הלכה כדעה זו: התורה מחייבת למול בשבת, ובכך לתקן את הוולד (להפוך אותו לנימול), ואם האב הוא גם מוהל, המצווה שייכת לו והוא קודם לכל אדם.

סעיף ח

(מב) ^יז מי שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני (מג). ואם נולד ערב שבת בין השמשות, אינו דוחה את השבת (מד), שאין דוחין את השבת מספק. וכן אינו דוחה יום טוב מספק, ואפילו יום טוב שני של גליות (מה) (טור ר"ס זה בשם תשובת רא"ש והיא בכלל כ"ו). ^יח ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות, אף על פי שיצא כולו בשבת, אינו נימול בשבת (מו).

^יז משנה שם דף קלז, א. ^יח מעובדא דההוא גברא, וציינתיו לעיל בסי' רס"ב סעיף ד' וע"ש.

• הקדמה לסעיף – הכלל המנחה הוא שמילה דוחה שבת רק כאשר היא מתבצעת ביום השמיני הוודאי. במקרה שיש ספק אם היום הוא יום שמיני, ממתינים ליום המחרת כדי לוודא שלא מלים לפני הזמן. על כן, מילה אינה דוחה שבת מלבד ביום שמיני וודאי.
• שהוא ספק שמיני – אין למול ביום שהוא ספק שביעי או ספק שמיני, מפני שטרם הגיע זמנו בוודאות.
• אינו דוחה את השבת – לדוגמא, אם התינוק נולד ביום שישי בין השמשות, יש ספק אם נולד ביום שישי או בשבת. אם נולד ביום שישי, הרי שיום שישי הבא הוא יום שמיני; יום שבת שאחריו הוא התשיעי, ומילה בו אינה דוחה שבת. אם נולד בשבת, יום שישי הבא יהיה לפני זמנו, וברור שאין למולו. גם בשבת אין למולו, כי שבת אינה יום שמיני בוודאי (שמא נולד בשישי). כדי להימנע מספק, מלים אותו רק ביום ראשון.
• ואפילו יום טוב שני של גליות – אף על פי שיום טוב שני של גלויות הוא מדרבנן בלבד, וחיוב המילה הוא מן התורה, במקרה של ספק המילה אינה דוחה אותו, וימולו למחרת. חכמים תיקנו שיום טוב שני של גלויות יהיה שווה במעמדו ליום טוב ראשון, כדי שלא יבואו לזלזל בו.
• אינו נימול בשבת – התינוק נחשב כ"נולד" מרגע שיצא ראשו מבטן אימו. לכן, אם ראשו יצא בין השמשות, מדובר בספק, גם אם יתר גופו יצא בשבת. במקרה כזה, אין המילה דוחה שבת.

סעיף ט

בשיעור בין השמשות אפליגי תַּנָּאֵי (מז) וְאָמוֹרָאֵי (מח) בסוף פרק ^יט במה מדליקין, וכתב בעל העיטור: ^כ מספקא לן הלכה כדברי מי הלכך אי אִיתְיְלִיד ינוקא ^כא משתשקע החמה ספק הוא, עד דשלים בין השמשות ^כב דרבי יוסי (מט), ונימול לעשרה (נ). ואי אִיתְיְלִיד במוצאי שבת משתשקע החמה, עבדינן לחומרא ^כג כדרבה (נא) (ועיין לעיל סימן רס"ב סעיף ה' ו' (נב)).

^יט דף לד, ב. ^כ כרבי יוחנן שם דף לה, א. ^כא כרבי יהודה שם בברייתא. ^כב דס"ל דבין השמשות כהרף עין פירוש דמספקא ליה בההוא כהרף עין, כמ"ש התוס' שם וקודם לזה יום הוא. ^כג שם משמיה דרב יהודה אמר שמואל ג' תלתי מילין.

• אפליגי תַּנָּאֵי – הגמרא במסכת שבת (לד, ב) דנה בשיעור הזמן של "בין השמשות", המוגדר כזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים. בעניין זה נחלקו התנאים: רבי יהודה סובר שזמן בין השמשות הוא פרק זמן משמעותי, ולכן כל הזמן שבין שקיעת החמה עד תחילת הלילה נחשב לספק יום ספק לילה. רבי יוסי סובר שזמן בין השמשות הוא כהרף עין לפני הלילה, והזמן שמשקיעת החמה ועד לרגע זה נחשב עדיין ליום.

מכיוון שההלכה לא הוכרעה בין רבי יהודה לרבי יוסי, עלינו לנהוג לחומרא בכל פרק הזמן של "בין השמשות" כדין ספק, ולכן תינוק שנולד בטווח זמן זה אינו נימול בשבת.

• וְאָמוֹרָאֵי – כמו כן, נחלקו האמוראים רבה ורב יוסף בשיטת רבי יהודה, לגבי משך הזמן של בין השמשות: רב יוסף סבר שזמן בין השמשות הוא כמשך הליכת חצי מיל (כחצי קילומטר), ואילו רבה סבר שהוא כמשך הליכת שלושה רבעי מיל (כ-750 מטר).

מכיוון שלא נפסקה הלכה כאחד מהשניים, מחמירים ומחשיבים את משך זמן הספק כרבה: כשלושה רבעי מיל.

למעשה, נחלקו המפרשים כמה זמן נמשכת הליכת מיל: יש אומרים 24 דקות שלנו, יש 22.5 דקות, ויש 18 דקות. אנו מחמירים, ולכן שיעור שלושת רבעי מיל הוא 18 דקות. לפיכך, תינוק הנולד בטווח שבין שקיעת החמה ועד כ-20 דקות לאחריה, נחשב כנולד בזמן ספק[4].

נקטנו שזמן הספק הוא 20 דקות כהערכה כללית משום שאי אפשר לדייק בצורה מוחלטת בחישובים, ולכן נוהגים להוסיף 'תוספת ביטחון'. בנוסף, ישנה מחלוקת אם לחשב את זמני היום לפי שעות זמניות (המשתנות לפי אורך היום והלילה) או לפי שעות שוות (שנשארות קבועות).

שיעור עשרים הדקות משתנה לפי עונות השנה: בקיץ – שהיום ארוך – מחשבים אותן על פי שעות זמניות;, ובחורף, שהיום קצר, נוהגים לחשב אותן לפי שעות שוות.

• עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי – ולמעשה, כאמור, כל עוד לא חלפו 18 דקות מהשקיעה הנראית, יתכן שהיום הוא עדיין יום שישי[5].
• ונימול לעשרה – כלומר, אם התינוק נולד ביום שישי בבין השמשות, אין למולו ביום שישי (שמא זה היום השביעי ללידתו), וגם לא בשבת (שמא זה היום התשיעי). ממתינים ליום ראשון, שהוא ספק יום תשיעי ללידתו, ספק יום עשירי.
• עבדינן לחומרא כדרבה – שמיד עם השקיעה מתחיל זמן בין השמשות (שנמשך 3/4 מיל), והוא נחשב ספק נולד ביום ראשון.
• לעיל סימן רס"ב סעיף ה' ו' – שם דנים בשאלה האם ניתן לסמוך על הערכת המטפלים בתינוק, כאשר הם מציינים כיצד נראו הכוכבים בשמים – קטנים או בינוניים – ועל פי הערכתם לקבוע אם נולד לפני בין השמשות, בבין השמשות, או לאחר בין השמשות.

סעיף י

(נג) ^כד קטן שנולד כשהוא מהול (נד) ^כה ומי שיש לו שתי ערלות (נה) ^כו ואנדרוגינוס (נו) ^כז ויוצא דופן (נז) ^כח ויליד בית (נח) שלא טבלה אמו עד שילדה (נט), אף על פי שנימולים לשמונה אינם דוחים את השבת (טומטום (ס) שנקרע ונמצא זכר ^כט מלין אותו בשבת (סא) (כ"כ הרמב"ם והרא"ש), ^ל ויש אוסרין (סב)) (ב"י בשם הרי"ף, וכ"כ רבינו ירוחם).

^כד ברייתא שם בשבת דף קלה, א. ^כה שם ע"ב, פלוגתא דאמוראי ולא אפסקא הלכתא כמאן ולחומרא. ^כו טור בשם הרמב"ם בפ"א מהלכות מילה וכרבנן שם בברייתא, ולדעת הב"י גם הרי"ף ס"ל דאינו דוחה שבת, דספוקי מספקא ליה כמ"ש הרי"ף שם. ^כז גם זו שם בפלוגתא דאמוראי ולא איפסקא הלכה כמאן ולחומרא. ^כח הרא"ש שם בפסקיו. ^כט דלא כרב שזבי, דאיתותב בקושיא, ב"ב דף קכו, ב והא דהרמב"ם לא בפירוש פסק כן אלא מדלא הזכיר בהלכות מילה נראה להב"י כן. ^ל שם וכרב שזבי.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה מונה רשימת תינוקות שאין מלים אותם ביום שמיני שחל בשבת, כל אחד מסיבתו הוא.
• שנולד כשהוא מהול – וכפי שלמדנו, צריך להוציא מאיברו טיפת דם, והיא הקרויה "הטפת דם ברית". חיוב זה הוא מדרבנן, ואינו דוחה שבת.
• שיש לו שתי ערלות – שנולד עם שני איברים, או שיש לו שתי עורלות (שכבות עור) זו על גב זו, ויש ספק איזו עורלה יש להסיר. כדי לצאת מהספק, מסירים לחומרה את שתיהן. מכיוון שמדובר בספק, לא מחללים שבת, אלא ממתינים ליום המחרת.
• ואנדרוגינוס – מי שיש בגופו סימנים של זכר ונקבה, ספק אם חייב במילה. מכיוון שספקות אינם דוחים שבת, כאמור, אין מלים אותו ביום השבת.
• ויוצא דופן – תינוק שנולד בניתוח קיסרי. הוא אינו נימול בשבת, כי מהכתוב בתורה "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר… וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ב-ג) לומדים, שהמצווה למולו בשמיני, אף כשחל בשבת, חלה רק על תינוק שנולד בלידה רגילה.
• ויליד בית – בן של שפחה כנענית.
• שלא טבלה אמו עד שילדה – אמו אמנם מוגדרת כשפחה כנענית, אולם כל עוד לא טבלה לשם עבדות קודם הלידה, יש מחלוקת אם הוולד נחשב כמי שמילתו ביום השמיני היא "בזמנה" שדוחה שבת. כיוון שספק הוא אם מילתו ביום השמיני דוחה שבת, כי אמו לא הייתה לגמרי שפחה, על כן הוא נימול רק ביום חול.
• טומטום – תינוק שנולד כשאיבד המין שלו מכוסה בעור, ולכן קיים ספק אם הוא זכר או נקבה.
• מלין אותו בשבת – אם נקרע העור ונתגלה שהוא זכר, מלים אותו אף בשבת, שהרי לא היה כאן אלא העלם מציאות, ולא ספק ממשי בעצם הדין.
• ויש אוסרין – לדעתם, חייבה תורה מילה בשמיני רק בתינוק שניכר בו מתחילה שהוא זכר ודאי, כמשמעות לשון הפסוק "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר… וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ב-ג), משמע, דווקא אם ידוע בוודאות בשעת הלידה שהוא זכר, חלה עליו מצוות מילה בשמיני. ולמעשה, נראה שיש לחוש לדעה זו[6].

סעיף יא

(סג) ^לא מי שנולד בחדש השביעי, מלין אותו בשבת אפילו אם לא גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו (סד). אבל מי שנולד בחדש השמיני, אין מלין אותו בשבת (סה) אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו (סו). ^לב והוא הדין לספק בן שבעה ספק בן שמונה (סז), שאין מלין אותו בשבת (סח) אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו (סט). הגה: ויש אומרים דמהלינן ליה (ע) הואיל וספק בן שבעה הוא (עא), אלא דאין מחללין עליו השבת בשאר דברים (עב) (סמ"ג וכן משמע מהרי"ף והרא"ש וטור), וכן נראה לי עיקר (עג).

^לא ברייתא שבת דף קלה, א וכדמוקי לה ביבמות דף פ, א. ^לב ב"י לדעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם.

• הקדמה לסעיף – כדי להבין את הסעיף, יש להכיר את התפיסה הרפואית שרווחה בזמנם: בדרך כלל, תינוק נולד לאחר תשעה חודשי הריון, אך היו גם מקרים שבהם נולדו עוברים בחודש השביעי. כדי להסביר כיצד הוקדמה לידתם, נהגו לומר שתינוק שנולד בחודש השביעי, השלים את התפתחותו במהירות, ונחשב ל"מושלם" באותה מידה כמו תינוק שנולד לאחר תשעה חודשים.

אולם, כאשר נולד התינוק בחודש השמיני, הסתפקו אם התפתחותו הושלמה אם לאו. לצורך הכרעת ספק זה בדקו את מראהו החיצוני: אם נראה כתינוק שלם, הניחו שהיה יכול להיוולד גם לאחר שבעה חודשים, אך שהה עוד ברחם. לעומת זאת, אם נראה כעובר שטרם השלים את התפתחותו, סברו שסיכוייו לשרוד קלושים, ולכן לא נחשב לתינוק בר קיימא.

הבנה זו נובעת, כנראה, בסכנה הקשורה בלידה בחודש השמיני, גם בימינו. בשל הליך בשלות הריאות, המתרחש בשלב זה של ההיריון.

כיום השתנתה לחלוטין התפיסה הרפואית, ומקובל שאין מציאות כזאת שהעובר משלים את התפתחותו כבר לאחר שבעה חודשים. כל תינוק הנולד טרם זמנו נחשב לפג, ועדיין לא השלים את התפתחותו. לכן, אף שהסעיף להלן יוסבר לפי התפיסה שרווחה בזמנם, בפועל יש להתייחס למצבו הרפואי האמיתי של התינוק, כפי שמקובל כיום.

• לא גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו – בזמנם, תינוק שנולד בחודש השביעי נחשב לוולד בר קיימא, ולכן מלים אותו בשבת, אף שלא גמרו שערו וציפורניו. כיום, תינוקות שנולדים טרם זמנם נחשבים לפגים, והם מצויים בסכנה. לכן למעשה, אין מחללים עליהם שבת במילתם. רק אחר שיחלימו, מונים שמונה ימים ואז מלים אותם.
• אין מלין אותו בשבת – תינוק שנולד בחודש השמיני נחשב כמת, כי אין לו סיכוי לחיות, ואין לחלל שבת עבור מילתו.
• אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו – מראהו הבשל מוכיח שהיה צריך להיוולד בחודש השביעי, אך נשתהה עוד ברחם. במצב כזה, מותר למולו בשבת.
• לספק בן שבעה ספק בן שמונה – כאשר אין וודאות לגבי גיל היילוד, נחשב התינוק כספק.
• שאין מלין אותו בשבת – מכיוון שמדובר בספק, אין מחללים שבת.
• אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו – אם מראהו של התינוק בשל, הוא נחשב כאילו נולד בחודש שביעי, או שסיים את התפתחותו בחודש השביעי, ולא נולד בחודש השמיני אלא משום שנשתהה עוד ברחם. כיום, לא פוסקים על פי סימנים חיצוניים, אלא על פי מצבו הרפואי הספציפי של כל תינוק.
• ויש אומרים דמהלינן ליה – לדעה זו, שהביא הרמ"א, מלים תינוק שהוא ספק בן שבעה או שמונה חודשים, גם אם לא גמרו שערו וציפורניו.
• הואיל וספק בן שבעה הוא – בשל הספק (בן שבעה או שמונה חודשים) נוהגים לחומרה, ומחשיבים את התינוק כאילו הוא בן שבעה חודשים, ולכן מותר למולו בשבת.
• בשאר דברים – אין מחללים שבת להצלתו, כי אין לו "חזקת חיים" (אין לו חזקה שיכול לחיות, והרי הוא כמת). ואף שבפיקוח נפש אין הולכים אחרי הרוב, בכל אופן, הואיל ואין לו חזקת חיים, אין לחלל שבת. כיום, בזכות ההתקדמות הרפואית, נוהגים לחלל שבת כדי להציל עוברים וכל שכן פגים, שכן היכולת להציל משנה את ההלכה.
• וכן נראה לי עיקר – אם כי למעשה לא מתחשבים בסעיף זה בימינו, משום שהוא אינו מתאים עם הידע הרפואי הקיים.

סעיף יב

^לג ישראל שהמיר (עד) ונולד לו בן מישראלית, מלין אותו בשבת (עה).

^לג טור וכ"כ בעל העיטור.

• ישראל שהמיר – אדם שעזב את המצוות ועבר לדת אחרת.
• מלין אותו בשבת – בנו של יהודי מומר זה נחשב יהודי לכל דיניו, ולכן יש למול אותו ביום השמיני, והמילה דוחה שבת. עם זאת, במקרים מסוימים, נאלצים לדחות את המילה על מנת למנוע חילול שבת המוני.

סעיף יג

^לד ישראל שנולד לו בן מעובדת כוכבים, אין מלין אותו בשבת (עו).

^לד שם מהירושלמי, ואיתא נמי בב"ר, וכתבו בעל העיטור.

• אין מלין אותו בשבת – כי אינו יהודי. לכן אף אם יבקשו למולו לקראת גיור, המילה אינה נחשבת מצווה, ואינה דוחה שבת.

סעיף יד

^לה יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע (עז). הגה: ולא מצאתי ראיה לדבריו (עח), ואדרבה נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת (עט), דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כְּחוֹל לכל דבר (פ). וכן מצאתי בספר התרומה ישן כתוב בקלף, שכתב בסוף הלכות שבת בהדיא (פא), דשרי. אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור ועל כן טוב להחמיר לכתחלה, אף על פי שמדינא נראה לי מה שכתבתי (פב) (ד"ע ודלא כב"י).

^לה ב"י מהא דאיתא בברייתא שבת דף קלג, ב ואם לא הלקיט ענוש כרת וכו', אנא עבדי פלגא דמצוה וכו', דקדק מדברי רש"י שם, דנהי דחיוב כרת ליכא, איסורא מיהא איכא, כיון שלא גמר המצוה.

• המל הוא עצמו יפרע – יש להקפיד שהמוהל עצמו יבצע את פעולת הפריעה, כי אם הפריעה נעשתה בידי מישהו אחר, המעשה של המוהל לא נחשב כשלם מבחינת המצווה, ונמצא שעשה חבלה בתינוק וחילל שבת.
• ולא מצאתי ראיה לדבריו – לדעת הרמ"א, גם אם שני אנשים מבצעים את המצווה יחד, כל המעשים שלהם נחשבים כמצוה אחת. ומאחר שאי אפשר לעשות פריעה לפני המילה, גם המוהל הראשון לא נחשב כמחלל שבת.
• שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת – דוגמא להיתר זה נלמד מעבודת הקורבנות בבית המקדש, שהותרה גם בשבת: העבודה התחלקה בין מספר כהנים, ואף אחד מהם, גם מי שלא השלים את כל המצווה לבדו, לא נחשב כמחלל שבת.
• הרי הוא כְּחוֹל לכל דבר – מכיוון שמצוות המילה דוחה בשבת, יש להתיר כל מעשה ממנה בשבת כמו בחול. וכשם שביום חול ניתן לחלק את מעשי המילה בין המל והפורע, כך גם בשבת.
• בהדיא – במפורש.
• שמדינא נראה לי מה שכתבתי – כלומר, למרות שמעיקר הדין הדבר מותר, נכון לכבד את דעת האוסרים. יש לציין כי בימינו, ממילא נהוג שהמוהל מבצע את כל הפעולות לבדו, כולל הפריעה, לכן אין צורך לחלק את פעולות המילה בין שני אנשים, דווקא בשבת.

קיצור איזה מילה דוחה שבת ויום טוב (סימן רס"ו)

• מילה המתקיימת בזמנה, כלומר ביום השמיני, דוחה שבת ויום טוב [ב].
• לא רק המילה עצמה, אלא כל טיפול הכרחי לרפואת התינוק, גם אם נעשה לאחר המילה, דוחה שבת [ב].
• הכנת המילה, כגון הבאת סכין למקום המילה, אינה דוחה שבת ויום טוב [ב].
• תינוק שנולד בבין השמשות, אין מלים אותו בשמיני, אלא רק למחרת. כגון: אם נולד בבין השמשות שבין יום שלישי לרביעי, מלים אותו ביום רביעי [ח].
• מילה שנדחית, אינה דוחה שבת ויום טוב, ואף לא יום טוב שני של גלויות [ב].
• תינוק שנולד בבין השמשות שבין שישי לשבת, אין מילתו דוחה שבת [ח].
• בין השמשות הוא פרק זמן של כ-20 דקות בין השקיעה ללילה [ט].
• בקיץ, כיוון שהימים ארוכים, צריך להוסיף ולחשב לפי שעות זמניות. וכל זה, לפי זמני ארץ ישראל. במקומות אחרים בעולם, צריך לחשב לפי המציאות המקומית (מח).
• תינוק שנולד בניתוח קיסרי, אין מילתו דוחה שבת ויום טוב [י].
• נולד מהול, אין הטפת דם ברית דוחה שבת ויום טוב [י].

[1] לכלל זה הוצבו כמה מגבלות חשובות: א) אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת (כגון שבת או איסורי עריות); ב) אין עשה דוחה לא תעשה ועשה (כאשר נלווית מצוות עשה לאיסור, העשה אינו דוחה); ג) עשה דוחה לא תעשה רק אם העשייה והאיסור מתרחשים באותו רגע.

[2] ראה ט"ז ס"א, וש"ך בנקודות הכסף.

[3] כמבואר באורח חיים סימן שעב סעיף א.

[4] זו הדעה שהתקבלה להלכה למעשה. אמנם יש לציין שישנה דעה נוספת, והיא דעת רבנו תם ולפיו, זמן השקיעה שאנו מחשבים אינו שקיעה אמיתית, ו"בין השמשות" מתחיל רק זמן רב לאחר מכן. אמנם, בדיני מילה לא חוששים לדעתו, וההלכה נפסקה כפי שהוזכר לעיל.

עוד חשוב לדעת, שכל החישובים מתייחסים לאופק באיזור ארץ ישראל. בארצות צפוניות יותר, כדוגמת מדינות צפון אירופה, זמן בין השמשות ארוך יותר משמעותית, ויש לקבוע את זמני הספק בהתאם לחישובים המקומיים.

[5] כך פסק היביע אומר בחלק ז (אורח חיים סימן מא אות ה).

[6] ואף על פי שבכללי הפסיקה יש כלל ולפיו, כשמובאות שתי דעות, הראשונה "סתם", והשניה בלשון "יש אומרים", הלכה כדעה ראשונה. ובנידון שלנו, כך אכן הכריע ערוך השולחן (לעיל סימן רס"ב סעיף יג). בכל זאת, נראה שהרמ"א הביא את הדעה החולקת כדי להחמיר ולחוש לה, בשל חומרת השבת.