הלכות רשויות בשבת

סימן שמ"ט

דין ארבע אמות ברשות הרבים, ובו ה' סעיפים.

בתורה מסופר כי מאכל המן שירד לבני ישראל במדבר, נלקט כל ששת ימי השבוע. אבל בשבת לא יצאו ללקטו, כי ביום שישי קיבלו כולם כפל מנות, גם לשישי וגם לשבת, ומשום שביקש הקב"ה למנוע את יציאתם ביום השבת. הסיבה למניעת יציאתם בשבת היא, משום שעל האדם להישאר במקומו ביום השבת, כמפורש בתורה (שמות טז כט) "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". מְקֹמוֹ כולל שתי משמעויות, האחת היא ביתו של אדם, שכולו מוגדר "מקום" האדם. והאחרת היא, המקום בו נוכח האדם ברשות הרבים. שטח זה גודלו כגודל המרחב הנדרש לשכיבה ברשות הרבים, ואף הוא מוגדר "מקומו". ובתוכו, רשאי אדם לטלטל לכאן ולשם. סימן זה דן מה נקרא מקומו של אדם ברשות הרבים.

סעיף א

^אכל אדם יש לו ארבע אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם (א). ^בומודדים לו באמה שלו (ב), ואם אמתו קטנה נותנים לו ארבע אמות בינוניות של כל אדם שכל אחת מהן ששה טפחים (ג) (ועיין לקמן סימן שצ"ו).

^אפשוט בערובין מח, א. ^בשם מסקנת הגמרא.

(א)   שיכול לטלטל בהם – כגון, אם חפץ מסוים מונח במרחק ארבע אמות ממנו, רשאי לקרבו אצלו. ואם יש חפץ אחר בצד הפוך, בתוך ארבע אמותיו, אינו רשאי לקרבו. כי עליו להחליט היכן למקום את הריבוע שגודלו ארבע אמות על ארבע אמות.

(ב)   ומודדים לו באמה שלו – האמה היא מידת המרחק שבין המרפק של האדם, עד קצה אצבעו השלישית, הקרויה אמה. המרחק הרגיל והבינוני הוא בדרך כלל ששה טפחים (כ-48 ס"מ), אבל אדם שזרועו ארוכה יותר, גם חישוב האמה שלו, גדול יותר. שהרי כשאדם זה שוכב ומותח את ידיו ורגליו, הוא תופס שטח גדול מארבע אמות רגילות, ולפי זה גם השטח שהותר לו לטלטל, גדול יותר.

(ג)    שכל אחת מהן ששה טפחים – ניתן למדוד לפי האמה שלו רק להקל, ולא להחמיר. על כן לכל אדם יש לפחות ארבע אמות, כפול ארבעים ושמונה ס"מ (48×4).

סעיף ב

^גארבע אמות שאמרו, הן ואלכסונן שנמצא שהם חמשה אמות ושלשה חומשים (ד). ^דויש מי שאומר שמארבע אמות עד חמשה ושלשה חומשים פטור אבל אסור (ה).

^גשם נא, א וכפרוש רש"י וכן כתבו התוספות והרא"ש שם בשם רבנו תם ורמב"ם בפרק יב. ^דהרב המגיד בשם הראב"ד.

(ד)   חמשה אמות ושלשה חומשים – כבר הוסבר, שאת מיקום המתחם, בו רשאי האדם לטלטל, קובע האדם עצמו. ולאחר שיחליט היכן יעמוד, מותר לו לטלטל בתא השטח שבחר, במרחב של חמש אמות ושלש חמישיות האמה (3/5 5) לכל צד.

(ה)   פטור אבל אסור – דעה זו סבורה, כי מדין תורה אכן מותר. אלא שחכמים גזרו, שלא לסמוך על היתר זה. ודעת המחבר כדעה הראשונה[1].

סעיף ג

^המותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו (ו) וחבירו ^ולחבירו שאצלו (ז), אף על פי שהחפץ הולך כמה מִילִין ברשות הרבים (ח), ובלבד שלא יוציאנו חוץ מתחום שלו (ט); ^זויש מי שאוסר (י) (ועיין לעיל סימן ש"א סעיף מ"ב (יא)).

^המשנה שם צה, ב וכרבי יהודה. רמב"ם בפרק יב מהלכות שבת. ^והרב המגיד בשם הראב"ד והרז"ה וכן כתב הרא"ש בשמו. ^זהרי"ף לדעת הרז"ה, והרב המגיד שם בפרק יב בשם הרמב"ן.

(ו)     בתוך ארבע אמותיו – כי מותר לאדם להעביר חפץ "בשטח שלו".

(ז)    לחבירו שאצלו – כי גם לחברו יש ארבע אמות מרובעות, ורשאי להעביר בשטח שלו.

(ח)   כמה מילין ברשות הרבים – כי האדם הוא שנאסר בעשיית מלאכה בשבת, ולא החפץ. ובהעברה כזו, אין האדם עושה כל מלאכה.

(ט)   חוץ מתחום שלו – להלן בהלכות תחומין נלמד כי אסור לצאת מתחום שבת, כלומר שלא להתרחק יותר מאלפיים אמה לכל רוח. ולא רק האדם נאסר בכך, אלא גם החפצים נאסרו בהוצאה אל מחוץ לתחום. נמצא כי ההעברה מאדם לאדם הותרה, רק כל עוד נותר החפץ בתוך התחום.

(י)    ויש מי שאוסר – כי אף שלא נעשתה כאן מלאכה, הרי במציאות הועבר חפץ ברשות הרבים, ממקום למקום, נמצא כי נעשתה כאן מלאכה בשיתוף כולם. גם לדעה זו, האיסור הוא דרבנן. להלכה, ניתן לסמוך על הדעה הראשונה[2].

(יא)     ועיין לעיל סימן ש"א סעיף מ"ב – שם הובאה האפשרות לאחוז בתפילין שהונחו ברשות הרבים בביזיון, ולהביאם פחות פחות מארבע אמות, מחבר לחבר, עד הבאתם למקום שמור.

סעיף ד

^חהיו שְׁנַיִם, מקצת אַמּוֹתָיו של זה בתוך אַמּוֹתָיו של זה, כגון שיש ביניהם ששה אמות, מביאין ואוכלין באמצע ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו (יב). היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהם, כגון שבין שְׁנַיִם החיצונים שמונה אמות, האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים במה שארבע אמותיו מובלעים בתוך שלו, ושְׁנַיִם החיצונים אסורים זה עם זה (יג).

^חמשנה שם מה, א.

(יב)     מתוך שלו לתוך של חבירו – לכל אדם יש ארבע אמות, לא יותר. וכשמצויים שני חברים, ראובן ושמעון, זה לצד זה, הרי יש לראובן ארבע אמות, ולשמעון ארבע אמות. אלא ששמעון יוכל להניח חפץ מחוץ לארבע האמות של ראובן (כי אלו ארבע אמותיו שלו), בעוד שראובן עצמו לא יוכל להוציא מחוץ לארבע אמותיו.

(יג)      ושְׁנַיִם החיצונים אסורים זה עם זה – כי לשני החיצונים אין כל שטח משותף. אבל החיצוני בצד ימין יוכל לתת לאמצעי, בתוך תא השטח המשותף לשניהם. והאמצעי יוכל להעביר הלאה, אל השלישי, כפי שלמדנו בסעיף הקודם.

סעיף ה

^טאסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות (יד) ^יואפילו בין השמשות ואפילו בכרמלית (טו).

^טרבנו ירוחם בחלק ו בשם מר שר שלום והכלבו מהא דקוץ ברשות הרבים, שבת מב, א ומהא דגדשו סאה, שם קנג, א.  ^יתוספות והמרדכי בפרק ג דערובין.

(יד)     פחות פחות מארבע אמות – כלומר אם עקר האדם חפץ ממקומו ברשות הרבים, והניחו במרחק שלוש אמות, לא יוכל הוא עצמו לשוב ולהעבירו הלאה. ורק אם יסייע לו אדם אחר, הדבר מותר, כפי שראינו בסעיף ג.

(טו)     ואפילו בכרמלית – יש כאן שלושה איסורי דרבנן, שהרי האיסור להוציא בכרמלית הוא מדרבנן. ובין השמשות הוא ספק יום וספק לילה, ואינו אסור אלא מדרבנן. וגם האיסור לטלטל פחות פחות מארבע אמות הוא מדרבנן, ובכל זאת נאסר הדבר.

להבנת דין זה, צריך לדעת את הכלל הבא: בדרך כלל, לא גזרו חכמים גזירה לגזירה. כלומר, לאחר שאסרו דבר מה, לא הוסיפו איסור אחר, שיימנע את האדם מלהיכשל בגזירה הראשונה. אבל כשיש מצב מסוים בו הצטרפו מספר גזירות דרבנן יחד, שכל אחת מהן מונעת אותנו, לבל ניכשל באיסור תורה, כמו בסעיף שלנו, שאסרו חכמים לטלטל בין השמשות, שמא זה אכן שבת. ואסרו לטלטל פחות פחות מארבע אמות, שמא יוליך יותר מארבע אמות. ואסרו את הטלטול בכרמלית, שמא יטלטלו גם ברשות הרבים. במצב כזה, כל האיסורים קיימים[3].

קיצור הלכות

א.     בתוך רשות הרבים מותר להעביר חפץ ממקומו עד 5 אמות ו2/3.

ב.      וכך הוא בכרמלית

ג. אסור להעביר חפץ ארבע אמות ולהניחו ולהמשיך ככה הן ברשות הרבים והן בכרמלית