הלכות רשויות בשבת

סימן שנ"ד

דיני בור ואשפה ברשות הרבים, ובו ב' סעיפים.

המקרים הנידונים בסימן זה כמעט ולא קיימים בימינו, כגון מילוי מים מבור הממוקם ברשות הרבים, והעלאת הדלי לתוך בית סמוך, באמצעות חבל. וגם ערמת אשפה המונחת ברשות הרבים, וזריקת דברים על גבה. הבור והאשפה דינם רשות היחיד, אלא שהם מצויים ברשות הרבים. הדיון ההלכתי בסימן זה הוא באלו תנאים הותר להכניס מרשות היחיד, המצויה ברשות הרבים, לרשות יחיד הסמוכה לרשות הרבים. שני חששות עומדים במרכז הדיון. האחד, העברת החפץ דרך רשות הרבים. והאחר, שמא מתוך שיתגלגל לרשות הרבים, יביאנו משם. אמנם כבר הובהר כמה פעמים שבזמן הזה אין רשות הרבים, ולפי זה כל הדיון בנושא הוא תיאורטי בעיקרו.

סעיף א

^אבור ברשות הרבים וְחוּלְיָא סביבו (א), אם עומד בתוך ארבעה טפחים לרשות היחיד, מותר למלאות ממנו מרשות היחיד, אפילו אין החוליא גבוה עשרה (ב); ואם הוא רחוק ארבעה מרשות היחיד אֵין מְמַלְּאִים מִמֶּנּוּ (ג) אלא אם כן תהא החוליא גבוה עשרה (ד).

^אמשנה בערובין צט, ב וכאוקימתא דרב הונא.

(א)   וְחוּלְיָא סביבו – בתקופה הקדומה שאבו מים מבורות ברשות הרבים, סביבם הועמדה ה"חוּלְיָא", שהיא כעין חומה. בור המים הנידון כאן הוא רשות היחיד, והוא ניצב בצד רשות הרבים, סמוך לאחד הבתים שהוא בעצם רשות היחיד. השאלה היא אם מותר לשאוב מתוכו מים, ולהכניסם אל הבית.

(ב)   אפילו אין החוּלְיָא גבוה עשרה – בין חומת הבור לבית יש רווח קטן, שאינו מוגדר מקום חשוב, הלכך דינו "מקום פטור". וגם אם יועבר בו הדלי, אין בכך כל איסור.

(ג)    אֵין מְמַלְּאִים מִמֶּנּוּ – הרווח בין הבור לבית הוא רשות הרבים. והדלי המועבר באוויר, חולף ברשות הרבים. לכן זה אסור, כי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, דרך רשות הרבים.

(ד)   גבוה עשרה – אם החומה שסביב הבור גבוהה עשרה טפחים, הדלי בהכרח יוגבה מעל עשרה טפחים. ובהעברתו באוויר, אין זו העברה ברשות הרבים, אלא במקום פטור.

סעיף ב

^באשפה ברשות הרבים שגובהה עשרה ורוחבה ארבעה (ה), אם היא של רבים מותר לזרוק לה מרשות היחיד הקרוב לה (ו). הגה: וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִתְגַּלְגֵּל מִן הָאַשְׁפָּה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי (ז), דאין דרך לזרוק לאשפה אלא דברים מאוסים (המגיד פרק ט"ו הלכה י בשם הרשב"א). ואם היא של יחיד, אסור, משום דְּיָחִיד עשוי לפנות אשפה שלו, ויבואו לשפוך שם כדרכן, ונמצאו שופכים ברשות הרבים (ח).

^במשנה וגמרא שם.

(ה)   שגובהה עשרה ורוחבה ארבעה – האשפה הנזכרת כאן היא ממש כמשמעותה כיום, מקום השלכת דברים חסרי ערך, שאין בם עוד צורך. כאשר ערמת האשפה גבוהה עשרה טפחים, ורוחבה ארבעה על ארבעה טפחים, היא רשות היחיד. וכאשר האשפה קרובה אל הבית, מותר להשליך מן הבית אל ערמת האשפה.

(ו)     מרשות היחיד הקרוב לה – אבל אם ערמת האשפה שייכת לאדם יחיד, אסור לזרוק עליה. כי האדם עלול לפנות את אשפתו, ולהקטין את מידות הערימה, ולבטל בכך את הגדרתה כרשות יחיד, ואז תיאסר השלכת האשפה. איסור זה נאמר למרות שיש לערמת האשפה מידות של רשות היחיד, ומשום שבעליה עלול לפנותה בכל עת.

(ז)    וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי – תרגום: אין לחשוש שמא החפץ המושלך יתגלגל לרשות רבים, ויבואו להחזירו לרשות היחיד. כוונת הרמ"א להסביר מה החידוש בדברי המחבר.

(ח)   ונמצאו שופכים ברשות הרבים – כי לא ישימו לב, שחלק מן האשפה סולקה.

סימן שנד סעיף ב – אשפה ברשות הרבים