הלכות ערובי תחומין

סימן תט"ו

שלא לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, ובו ד' סעיפים.

סימן זה דן בשלושה נושאים: 

א.      אין מערבים אלא לדבר מצוה, ומה מוגדר דבר מצוה.

ב.      זמן הנחת העירוב.

ג.        ברכת העירוב.

סעיף א

^אאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך ^בלבית האבל, או לבית המשתה של נישואין, או ^גלהקביל פני רבו או ^דחבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו (א), הגה: או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה, בזה מקרי דבר מצוה (ב) (תה"ד סימן ע"ז), או מפני ^ההיראה כגון שהיה רוצה לברוח מן העובדי כוכבים או מן הלסטים וכיוצא בזה (ג), (ואז מותר לו לילך אפילו לדבר הרשות) (ד) (טור והג"א פרק בכל מערבין). ^וואם עירב שלא לאֶחד מכל אלו, אלא לדברי הרשות, הרי זה עירוב (ה).

^אעירובין פב, א. ^במשנה שם. ^גמשנה שם לו, ב. ^דרמב"ם בפרק ו מהלכות עירובין. ^השם במשנה. ^וטור בשם הרמב"ם שם.

(א)   חבירו שבא מן הדרך, וכיוצא באלו – אנו מוצאים כאן הרחבה גדולה במושג "מצוה". כי הוא כולל כל דבר שראוי לעשות. אפילו מפגש עם חברו, מוגדר דבר מצוה לעניין זה, שהרי ראוי לבנות ולתחזק את קשרי הידידות בין חברים[1].

(ב)    בזה מקרי דבר מצוה – כאן מובאת הרחבה נוספת. אלא שאם נקבל הרחבה זו, אין כמעט פעולה שתוגדר "דבר הרשות". לדעה זו, צומצם האיסור רק למקרה בו עירב אדם והלך למקום מסוים שלא לצורך הנאה, אלא כדי ללמוד על הסביבה. נראה שהמחבר לא קיבל קולא זו[2]. אמנם הכל לפי העניין. וניתן להקל בזה, כאשר יש צורך גדול, כגון בני נוער השוהים במחנה בשדות, והשבת ארוכה, וטיול קצר לא יפיג את השעמום.

(ג)     וכיוצא בזה – ברור כי התחמקות מאויבים וגזלנים מותרת, כי זה וודאי דבר מצוה. ואין חובה גדולה מזו, להינצל מיד אויב[3].

(ד)    מותר לו לילך אפילו לדבר הרשות – כלומר, מאחר שנעשה העירוב לצורך מצוה, יכול המערב להשתמש בו גם לדבר הרשות. ונראה שהמחבר מסכים לזה, מאחר שכותב בהמשך, שבדיעבד, אם העירוב הונח רק עבור דבר הרשות, הוא בכל זאת חל, ונחשב עירוב[4].

(ה)   הרי זה עירוב – והמרכז שלו הוא במקום העירוב, אף שלכתחילה היה אסור לו לעשות את העירוב.

סעיף ב

^זאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות (ו), ^חואם עירַב, עירובו עירוב (ז).

^זמשנה שבת לד, א, כדמפרש לה שם בגמרא. ^חטור בשם הרמב"ם שם.

(ו)      בין השמשות – יש לערב דווקא לפני השקיעה, ולא בבין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה.

(ז)     עירובו עירוב – כי עירובי תחומין דרבנן, שהרי מן התורה מותר ללכת 12 מיל, וחכמים הם שהחמירו שלא לצאת מעבר ל-2000 אמה. לכן כאשר יש ספק בדבר, מקילים ואומרים שעירובו חל. בסוף הסעיף הבא, יביא המחבר דעה חולקת, ולפיה, אם נעשה העירוב בבין השמשות, לא חל העירוב.

סעיף ג

^טאמרו לו שנים: צא וערב עלינו; אחד עירב עליו מבעוד יום (ח) ואחד עירב עליו בין השמשות (ט), זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות (י), וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשכה (יא), ^ישניהם קנו עירוב (יב). ^כויש חולקים (יג).

^טשם בגמרא לד, א ובעירובין עו, א. ^ירמב"ם שם, וכן פירש רש"י (שבת לד, א ד"ה ה"ג ספקא). ^כלפירוש רבנו תם שבערובי חצרות דווקא הוא, וכן דעת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א.

(ח)   עירב עליו מבעוד יום – כנדרש לכתחילה.

(ט)   עירב עליו בין השמשות – אשר בדיעבד זה עירוב.

(י)     נאכל עירובו בין השמשות – אם בין השמשות מוגדר "יום", לא קנה עירוב, כי עדיין לא נכנסה שבת. ואם בין השמשות מוגדר לילה, העירוב חל.

(יא) נאכל עירובו משחשכה – אין זה מעכב את חלות העירוב, כי די אם היה קיים בכניסת שבת.

(יב)      שניהם קנו עירוב – זה שעירובו הונח מבעוד יום, ונאכל בין השמשות, קנה עירוב, כי סומכים על הדעה שהשבת נכנסת בשעת השקיעה. וזה שעירובו הונח בין השמשות, גם קנה עירוב, כי סומכים על הדעה ששבת נכנסת רק בצאת הכוכבים.

(יג)       ויש חולקים – הם סוברים, שאם הונח העירוב בבין השמשות, אין זה עירוב. עוד נראה שלדעתם, עירוב שהונח מבעוד יום ונאכל בבין השמשות, גם הוא אינו עירוב[5]. למעשה, ודאי שצריך ליזהר לכתחילה, מלהניח את העירוב בין השמשות, ולוודא שהוא קיים משך כל בין השמשות. אמנם בדיעבד, אפשר לסמוך על דעת המחבר.

סעיף ד

^לכשמניח עירובי תחומין מברך (יד): על מצות עירוב, ואומר: בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח. ואם מערב לרבים אומר: יהא מותר לפלוני ולפלוני או לבני מקום פלוני.

^לרמב"ם שם וספר העיתים ומוסכם מן הגאונים.

(יד)      כשמניח עירובי תחומין מברך – סדר הדברים כך הוא: תחילה מברך, אחר כך מניח את העירוב במקומו, ואומר את המשפט הנזכר. אם לא בירך, העירוב חל בכל זאת, כי אין הברכה מעכבת. אבל אם לא אמר את המשפט הנ"ל, אין העירוב חל.

שלא לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה (תטו)

א.      אין מערבים עירובי תחומין, אלא לדבר מצוה [א].

ב.      המושג "מצוה" רחב מאוד, ואפילו ביקור אצל חבר, נקרא דבר מצוה [א].

ג.        לפי הרמ"א, אפילו טיול נקרא דבר מצוה [א].

ד.      אם עירבו שלא לדבר מצוה, העירוב חל בדיעבד [א].

ה.      צריך להניח את העירוב, לפני השקיעה [ב].

ו.        בדיעבד, אם הניח את העירוב בבין השמשות, הוא בכל זאת חל [ב].

ז.       לפני הנחת העירוב יש לברך, ולומר שהעירוב בא להתיר לו הליכה ממקום זה, 2000 אמות לכל רוח [ד].

ח.      אם לא בירך, עירובו עירוב [ד].

ט.      אם לא אמר שהעירוב בא להתיר את הליכתו, אין עירובו עירוב [ד].