סימן תקפ"א- דיני ימי תחנונים וערב ראש השנה, ובו ד' סעיפים

מועדי ראש השנה ויום הכיפורים מוקדשים לתשובה ותחנונים, כי בראש השנה חולפים כל בני האדם לפני הא-ל השופט ומחליט על דינם. ומאז עד יום הכיפורים ניתן זמן לריכוך גזירות קשות על ידי תשובה ותחנונים.

מלבד התקופה הנזכרת, ניתנת תקופת הכנה נוספת לימים אלה, שתחילתה בראש חודש אלול. ייחודה של תקופה זו נקבע בעת קבלת התורה, אחר שחטאו בני ישראל בעגל, בשבעה עשר בתמוז, עלה משה רבנו להר פעם שניה, כדי להתחנן על עמו. ואחר שמחל הקב"ה לעם, עלה שוב, בפעם השלישית, לקבלת הלוחות השניות.  בתקופה זו, השלישית, שהחלה בראש חודש אלול, עמדו ישראל בתשובה ובתחנונים, ולא שבו על הטעות הנוראה של התרחקות מה', כחטאם בעליה הראשונה של משה רבנו.

מאז, נקבעו ימים אלה לימי תחנונים, מתחילת חודש אלול. וככל שהזמן קרב לקראת ראש השנה מתגברים עוד ועוד, ושיאם הוא ביום הכיפורים, היום בו ירד משה רבנו מהר סיני, ובידו הלוחות השניות, לאחר ששמע מה' כי סלח לעמו, על העון של העגל. זו הסיבה לכך שקיימים מנהגים רבים של תפילה המתחילים בראש חודש אלול, ונוספים ומתרבים עד יום כיפור.

סעיף א

^אנוהגים לקום באשמורת (א) לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים (ב). הגה: ומנהג בני אשכנז אינו כן (ג), אלא מראש חדש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית (ד), ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית (ה); ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה (ו); ואם חל ראש השנה שני (או) שלישי (ז), אז מתחילין מיום ראשון שבוע שלפניו (ח) (מנהגים). ואבל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבית הכנסת לשמוע הסליחות (ט), מלבד בערב ראש השנה שמרבים סליחות יכול האבל ליכנס לבית הכנסת (י) (פסקי מהרי"א סימן קל"ג). וידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים; ושיהא בן שְׁלֹשִים שָׁנִים, גם שיהא נשוי (יא) (כל בו). מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל; אבל אם מתפלל בְּחָזְקָה (יב), אין עונין אחריו אמן. וכן צריך שיוציא כל אדם בתפלתו (יג); ואם יהיה לו שׂוֹנֵא וּמְכַוֵּן שלא להוציאו, גם אוהביו אינם יוצאים בתפלתו (יד) (הגהות מנהגים ישנים). ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום (טו) (כל בו).

^אטור בשם רב האי וכן הוא מנהג הספרדים.

(א) באשמורת – זהו הזמן שקודם לעלות השחר. המתקשה לקום מוקדם כל כך, יאמר את הסליחות אחרי חצות הלילה, או במשך היום.

(ב) עד יום הכפורים – כי מראש חודש אלול מתחילה תקופת תחנונים ותשובה, כהכנה לקראת יום הכיפורים, וכפי שהסברנו בהקדמה.

(ג) ומנהג בני אשכנז אינו כן – שהם אינם מתחילים באמירת סליחות חודש שלם לפני ראש השנה.

(ד) מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית – לעורר לתשובה. ספרדים רבים נוהגים גם כן לתקוע בשופר. אמנם לאו דווקא בסוף תפילת שחרית, אלא בזמן הסליחות, כל מקום לפי מנהגו.

(ה) ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית – בימינו מעטים המקומות שנוהגים כן.

(ו) לומר סליחות ביום ראשון שלפני ר"ה – יש עשרה ימי תשובה מראש השנה עד יום כיפור. אמנם בארבעה מתוכם אין אומרים סליחות: שני ימי ראש השנה, שבת שובה, שהיא השבת שבין ראש השנה לכיפור. ובערב יום כיפור, בו מקצרים מאד בסליחות. על כן משלימים אותן לפני ראש השנה.

(ז) ואם חל ראש השנה שני (או) שלישי – ואין מצאת השבת עד ראש השנה ארבעה ימים.

(ח) מתחילין מיום ראשון שבוע שלפניו – ואף שבשנה כזו נמשכת אמירת הסליחות למעלה מארבעה ימים, בכל זאת רוצים להתחיל תמיד במוצאי שבת. והרבה ספרים נתנו לכך טעם, כגון מה שכתב השם משמואל. סיום השבת, הוא בזמן מנחה של שבת. ובו מתעוררת אהבה גדולה בין ישראל לאביהם שבשמים. וכפי הידוע נוהגים בכל מקום לשיר שירי דבקות, ולהרבות בדברי תורה המושכים את הלב. לכן, במוצאי עליה זו, הוא הזמן המתאים ביותר להתחיל באמירת סליחות[1].

(ט) לשמוע הסליחות – כי בשבעת ימי האבלות אינו רשאי לצאת מביתו, לכן משתדלים לארגן מנין בביתו. אמנם יש נוהגים להתיר לאבל לצאת בימי אבלו , לשמיעת קריאת התורה בבית הכנסת, בימי שני וחמישי כשלא התארגן מנין בביתו, וכדי שיוכל לומר גם את הקדישים לעילוי נשמת הנפטר. יחיד שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכול לומר סליחות, אלא שצריך לדלג על "ויעבור".

(י) יכול האבל ליכנס לבית הכנסת – כפי שנוהגים בימי שני וחמישי. אמנם זה למנהג אשכנז, אבל למנהג הספרדים אין מרבים בסליחות בערב ראש השנה.

(יא) גם שיהא נשוי – כל זה לכתחילה.

(יב) בחזקה – כלומר כופה עצמו על הציבור.

(יג) צריך שיוציא כל אדם בתפלתו – המאזין לחזרת השליח ציבור על העמידה, מקבל זכות כאילו התפלל פעם שנייה. מלבד זאת, צריך החזן לכוון בדעתו ולהוציא ידי חובת קדיש או קדושה כל אדם שעקב היותו במקום שההפסק בדיבור אסור, אינו יכול לענות. כמו כן, כאשר חוזר ואומר "ה אלוקיכם אמת", צריך לכוון להוציא את הציבור.

(יד) גם אוהביו אינם יוצאים בתפלתו – כי אם דוחים אחד מתוך הציבור, כבר אין כאן ציבור.

(טו) שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום – הטעם למנהג זה הוא, כי בימים אלה משתדלים לבחור שליח ציבור ירא שמים במיוחד, המקובל על הציבור. ומשום שיש אחריות גדולה לשליח ציבור בימים אלה, הנעמד לפני המלך, כשליח הקהל להמליץ טוב בעדם[2]. ומי שקיבל עליו את העול של אותו יום, והתחיל במצוה, נותנים לו רשות לגמור אותה, כדי שלא יחשבו שהוא לא כזה ראוי[3]. אין זו חובה. והספרדים לא נהגו כך.

סעיף ב

^בנוהגים להתענות ערב ראש השנה (טז). הגה: והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה ימים (יז) (מרדכי ספ"ק דר"ה וריש יומא), וכן נכון לעשות (יח). וכל אלו התעניות אין צריכין להשלים (יט), ואין קורין בהם ויחל (כ), אפילו ערב ראש השנה, ועיין לעיל סי' תקס"ב סעיף ב', ואם חל ברית מילה בערב ראש השנה, יכולים לאכול (כא) (ב"י בשם תשובה אשכנזית). ורבים נוהגין לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר (מהרי"ל); משום חֻקּוֹת העמים, הנוהגים להתענות בערב חגיהם. ויכולין לאכול בלא תנאי, אַחַר שכן נהגו (כב) (דברי עצמו).

^בטור בשם מנהג אשכנז על סמך מדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון כו'.

(טז) נוהגים להתענות ערב ראש השנה – מנהג זה אינו חובה כשאר הצומות.

(יז) שכל אחד מתענה עשרה ימים – כל יום מעשרת ימי תשובה, מלבד ראש השנה וערב יום כיפור, ומשלימים אותם בימים שלפני ראש השנה. בצום צומות אלה תחילתם בעלות השחר, וסיומם לפני סוף היום, כמבואר בהמשך.

(יח) וכן נכון לעשות – אמנם כיום מעטים נהגו להתענות צומות אלה.

(יט) אין צריכין להשלים – אין צורך לצום עד צאת הכוכבים.

(כ) ואין קורין בהם ויחל – כי אין קריאת ויחל ואמירת עננו אלא בתעניות של הצמים יום שלם, והרי כבר נתבאר שבתעניות אלה לא נהגו כן.

(כא) ואם חל ברית מילה בערב ראש השנה, יכולים לאכול – כי מצוה דוחה מנהג. וההשתתפות בברית מילה היא מצוה, בעוד שתענית ערב ר"ה הוא מנהג ולא חיוב.

(כב) ויכולין לאכול בלא תנאי, אַחַר שכן נהגו – כי בדרך כלל, המתכוון לצום למחרת, והולך לישון, אינו יכול לאכול לפני עלות השחר, מלבד אם התנה כן בפירוש, שאינו מקבל את התענית עד עלות השחר. אמנם מי שהלך לישון בליל ערב ראש השנה, אינו צריך להתנות כך, ומשום שזהו המנהג, שאוכלים בבוקר טרם עלה השחר.

סעיף ג

^גאין נופלים על פניהם בערב ראש השנה בתפלה (כג), אף על פי שנופלים על פניהם באשמורת בסליחות (כד), ואין תוקעין בערב ראש השנה (כה) (מנהגים).

^גשם בשם מנהג אשכנז.

(כג) בערב ראש השנה בתפלה – לכבוד היום טוב הממשמש ובא.

(כד) בסליחות – כי הסליחות נאמרות בלילה, ועדיין לא הגיע זמן ההכנה של היום טוב.

(כה) ואין תוקעין בערב ראש השנה – בערב ראש השנה לא תוקעים, כדי להבחין בין תקיעות של רשות, לתקיעות של חובה.

סעיף ד

^דמכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה (כו). (ויש נוהגין לטבול בערב ראש השנה משום קרי (כז)). (כל בו) ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנות, ונותנים צדקה לעניים (כח) (כל בו).

^דשם על סמך מדרש רבי סימון כי מי גוי גדול כו'.

(כו) מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה – לכבוד המועד. גם כעדות על אמונתנו באבינו שבשמים, שעל אף חטאינו יקבל את תפילותינו.

(כז) משום קרי – עזרא הסופר תיקן לכל גבר נשוי, שקיים יחסי אישות, לטבול לפני לימוד תורה או תפילה. מטרת תקנה זו היתה מניעת האדם מהתמכרות ונהייה אחר יצר המין מעבר למידה הנכונה. ואולם לכשראו חכמים כי רוב ישראל אינם יכולים לעמוד בתקנה זו ביטלוה. עם זאת, נותר מתקנה זו מנהג לטבול לפחות בערבי יום הדין, ראש השנה ויום כיפור. אמנם כאמור, אין טבילה זו חובה, אלא מנהג.

(כח) ונותנים צדקה לעניים – כך גם תיקנו בנוסח התפילות של מנהג אשכנז "וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה". ומשום שמחילה אינה מושגת בחזרה בתשובה ושפיכת תחנונים בלבד, אלא בצירוף הגשת עזרה וסיוע לזולת.

[1] דברי השם משמואל נדפסו בפרשת וילך שנת תרע"ב. ועיין עוד בספר פרי צדיק (פרשת בא אות יב), וספר ליקוטי הלכות (חושן משפט הלכות מתנה ומתנת שכיב מרע הלכה ד). ואני מודה לרב העורך שהביא מקורות אלה.

[2] כתב השל"ה (ווי העמודים פרק ז) "כי התפלות כקרבן, ובהם תלוי הכפרה בזמן הזה, כנאמר ונשלמה פרים שפתינו, ושליח הצבור במקום הכהן להתפלל בעד עם ישראל".

[3] כתבתי זאת, כי יש מקשים על דין זה, אם הטעם לכך הוא מפני שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, אם כן מדוע לא נפסק כך לכל השנה. על כן הארכתי קצת בהסבר הדבר, וה' יצילני משגיאות.

דיני ימי תחנונים וערב ראש השנה (תקפא)

א. החל מראש חודש אלול, נוהגים הספרדים לומר סליחות, לפני תפילת שחרית [א].

ב. אפשר לומר אותם גם בלילה, אחר חצות, או במשך היום (א).

ג. אשכנזים נוהגים לתקוע בשופר מידי יום, החל מראש חדש אלול, אחר סיום שחרית, מלבד ערב ראש השנה. והספרדים תוקעים בזמן הסליחות. [א]

ד. אמירת סליחות למנהג אשכנז מתחילה ביום ראשון שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה בימי שני או שלישי, מתחילים ביום ראשון של השבוע הקודם. [א]

ה. צריך להשתדל בבחירת שליח הציבור שיהא ירא שמים. ואם אפשר שיהיה לכל הפחות בן שלושים, ונשוי. [א]

ו. אולם כל ישראל כשרים, אם מתפללים בהסכמת הקהל. [א]

ז. אין אומרים תחנון בערב ראש השנה, בתפילה, אבל בסיום הסליחות, אומרים כנסדר בתוך הסליחות. [ג]

ח. מכבסים ומסתפרים לכבוד ראש השנה. ויש נוהגים לטבול במקוה לכבוד יום הדין. [ד]

ט. כמו כן ראוי לתת צדקה לעניים. [ד]